הקדוש ברוך הוא ברא את האדם עם רגשות – מחד גיסא צער ועצב, ומאידך גיסא שמחה והתרוממות הנפש. האדם אינו יכול להשאר שווה-נפש למקרי החיים, כל מאורע משפיע על רגשותיו, לטוב ולמוטב. מה עשה הקב"ה ברוב טובו וחסדו? הורה לנו לתעל את הרגשות השונים לתוך מסגרת של מצוות, וכך מתרבות לנו עוד מצוות ועוד זכויות.
"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. עת לבכות ועת לשחוק, עת ספוד ועת רקוד" (קהלת ג', א-ד). אתה רוצה להביע את רגשי השמחה שלך, אתה רוצה לרקוד ולפזז משמחה? – יש לך את שמחת תורה, שמחת בית השואבה, שמחת חתן וכלה או הכנסת ספר תורה. אתה חש תחושה של מועקה ורוצה לפרוק את רגשי הצער הממלאים את ליבך? – יש לך את בין המצרים, תשעה באב. לכל רגש יש את הזמן והמועד המתאים לו.
רק בעם ישראל יש את התופעה המיוחדת הזו, של חיים מחושבים ומתואמים למאורעות הזמן, בשילוב מושלם של שכל ורגש.
צא וראה: ימי בין המצרים הם ימים של צער וכובד ראש, ככל שהולכים ומתקרבים לתשעה באב, עולים וגואים רגשות העצב והצער, ומתגברת תחושת האבלות. יום תשעה באב עצמו הוא "עת לבכות"- יום שכל כולו בכי ואבלות, קינות ותענית. ממעטים בדיבור, אין שאילת שלום.
והנה חולף תשעה באב, והלב הדואב מפנה את רגשות האבלות לרגשות של נחמה ותקוה. השבת שלאחריה היא 'שבת נחמו', וגם השבתות הבאות אחריה הן שבתות של נחמה. עד שמגיעים ימי הסליחות והרחמים, ואז מתחלפים הרגשות, והלב מתחיל להתמלא מורא מאימת ימי הדין שבשער.
ימי הדין והרחמים הם 'ימים נוראים', ושיאם – יום הכיפורים, יום של חרדת הדין. האדם שרוי בצום ובהתעלות הנפש, וכל כולו אימה ויראה. והנה רק מסתיים היום הגדול, בבת אחת מתחלפים הרגשות לרגשי שמחה: "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלוקים את מעשיך" (קהלת ט', ז'). עתה מפנה האדם את רגשותיו לשמחה של מצוה, עוסק בהכנות לחג שבשער, אשר כל מהותו היא "והיית אך שמח" (דברים ט"ז, ט"ו)
כך חי האדם את מחזוריות השנה, עם הבנת השכל המשולבת בהרגשת הלב. הכל משולב, הכל תחת שליטה. והכל- לפי רצון הבורא ומצוותיו.
●●●
נוטל כבוד מבית חיינו
כולנו מצטערים ואבלים על חורבן בית המקדש. אבל אל לנו להסתפק בהרגשה שטחית של צער ואבלות, עלינו להוסיף לכך את ההתבוננות וההעמקה בדבר, להבין מה היה לנו ומה איבדנו, להרגיש בעומק נפשנו מה המשמעות של "חרבה עירנו ושמם בית מקדשנו וגלה יקרנו ונוטל כבוד מבית חיינו, ואין אנו יכולים לעשות חובותינו תמידין בבית בחירתך" (תפילת 'אתה יצרת').
לא מכבר התארחתי בשבת ברובע היהודי, סמוך ונראה לכותל המערבי שריד בית מקדשנו ותפארתנו. הלב נשבר! הנה, מעבר לכותל הזה נמצא מקום המקדש, שם היה גילוי שכינה, כל ישראל היו עולים לרגל ומקריבים את הקורבנות לפני ה'.
טבע האדם, שקל לו יותר להרגיש דברים הקרובים אליו במקום ובזמן. ככל שהדבר קרוב למעגל המשפחתי והחברתי שלו, וככל שהדבר התרחש סמוך לזמן העכשוי, כך הוא מוחשי יותר לאדם. לעומת זאת, קשה לו להכיל בנפשו דברים שהתרחשו אי אז, ואינם קשורים אליו במישרין. לכן, כדי שהאדם יצליח לחוש ולחיות את הדברים, עליו לקרבם אל עצמו ואל עולם המושגים שלו. נתאר לעצמנו, אם היינו שומעים על אסון נורא – שכונה שלמה עלתה באש, ומאות אנשים חרדים ויראי שמים נספו בדלקה, היה לא תהיה. איזה שבר נורא ואיום היה זה עבור כולנו! האבל הכללי היה קשה מנשוא. בתקופה הראשונה כל אחד היה חש שזה אבל פרטי שלו. כולם שבורים ורצוצים, קשה לחזור לחיים תקינים. במצב כזה מי יכול לאכול בשר? מי יכול להתענג על שתיית יין? ומי יכול להנות משירה?! אבל עם הזמן, תחושות האבל הולכות ומתקהות, עד שהן נעלמות והופכות להיות זיכרון היסטורי.
אך כל זה בקרב הציבור הכללי, שאין לו נגיעה ישירה לנספים. אולם בקרב בני משפחה וקרובים של הנספים, האבלות עמוקה יותר, היא צרובה עמוק בנפשם. וגם בחלוף הזמן, כשהרגשות מתקהים, הצלקות נותרות בנפשם.
מה ההבדל אם האסון התרחש לפני שבוע, לפני שנה, או לפני אלף שנים? בעצמותו של דבר, אין שום הבדל! האובדן הוא אותו אובדן, בין אם הוא התרחש אתמול, ובין אם הוא התרחש לפני אלפיים שנה. כל ההבדל הוא בעוצמת הרגשות גרידא. אם האדם היה מצליח לחדד את הרגשות שלו, הוא היה נשאר באותה רמה של אבלות לאורך זמן.
לפני כאלפיים שנה חרב בית מקדשנו ונוטל כבוד מבית חיינו. ומאז אנו בגלות נוראה, והשכינה בגלות – "שכינתא בגלותא". השכינה שרויה בצער נורא.
האדמו"ר רבי ישראל מרוזין זי"ע היה ממחיש את הדברים על פי הפסוק: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי" (תהילים כ"ג, ד'). מקור הבעיה בעת צרה היא לא הצרה שלי, אלא "כי אתה עמדי", כלומר: הקב"ה נמצא גם הוא בצרה. הלב שלי כואב על כך שהקדוש ברוך הוא כביכול סובל בגללי, שהרי "עמו אנוכי בצרה".
בפסוק שיר השירים (ה', ז'-ח') נאמר: "מצאוני השומרים הסובבים בעיר, הכוני פצעוני… השבעתי אתכם בנות ירושלים, אם תמצאו את דודי מה תגידו לו, שחולת אהבה אני". מובא בשם רבי חיים מוולוז'ין שפרש כך: "היכוני" – אל תגידו לו, "פצעוני" – אל תגידו לו, מה תגידו לו? "שחולת אהבה אני", שכואב לי על כך שכואב לו.
פעם באתי למסור הרצאה באשקלון, בעשרת ימי תשובה. ראיתי ילדים ובחורים, מגיל שלוש עשרה עד עשרים, מסתובבים בחוץ. אספתי אותם והתחלתי לדבר אליהם. היו שם ארבעה בחורים שפנו אלי ואמרו: "אנחנו גרנו פעם בבני ברק, והיינו רגילים לשמוע את השיעורים שלך ברמת אלחנן. בבין המצרים צעקת, שאגת: 'אבל כואב לו! כואב לו שאנחנו לא חוזרים בתשובה! כואב לו שאנחנו עושים מעשים לא טובים!' דע לך, שבמשך שנה שלמה, אם רצינו לעשות משהו לא טוב, היינו כולנו אומרים במקהלה, עם הניגון שלך: 'אבל כואב לו! כואב לו!' וזה מנע אותנו מלחטוא!"
זו המציאות! אילו היינו מרגישים וחיים את המציאות הנוראה הזאת, היינו שרויים באבל אמיתי. גם אלמלא היתה ההלכה אוסרת עלינו לנהוג מנהגי שמחה בימי בין המצרים, איך היה אפשר לשמוח? "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון… איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר" (תהילים קל"ז א'-ד').
אילו היינו זוכים לאלומות אור באותן אלפי שנות גלותנו – כי אז לתחושות האבלות היו מתלווים שביבי תקוה ונצנוצי שמחה. אבל הגלות היא קשה ומרה. עם ישראל סבל לאורך הגלות רדיפות, שמד, גזרות, מסעי צלב, אינקוזיציה, קנטוניסטים, שואה.
וגם מהבית פנימה שבענו מרורים. יהודים פורקי עול עמדו בראש תנועת ההשכלה הארורה, והפילו חללים רבים מכרם בית ישראל, תחת הסיסמה הכפרנית "ככל הגוים בית ישראל". אותם פורקי עול הקימו לימים מדינה בארץ ישראל, והעבירו מאות אלפי עולים חדשים על דתם. ומאז הם לא שוקטים על שמריהם, כל העת זוממים ופועלים לעקור את התורה והאמונה מעם ישראל.
"מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה, וכל יום ויום מרובה קללתו משל חברו" (סוטה מט ע"א)
(מתוך 'אריה שאג' – בין המצרים)