'שומע כעונה'
* היוצא ידי חובת ברכה מדין 'שומע כעונה', צריך לתת את דעתו על שמיעת הברכה; אך אם אוזניו שומעות את הברכה ודעתו מוסחת – יש מהפוסקים שצידד שלא יצא.
* בברכת הנהנין, לכתחילה אין אדם רשאי להוציא את חבירו אלא במצב של 'קביעות' שבו הם מחוברים ומצורפים יחד. בברכה ראשונה – בפת ויין, צריך ששניהם יֵשבו סביב שולחן אחד, אך עמידה אינה נחשבת למצב של קביעות. וביֶתֶר המאכלים והמשקאות, ברכת הריח וברכת השבח – נחלקו השולחן ערוך והרמ"א אם תתכן בהן 'קביעות' על ידי ישיבה בצוותא.
* בברכת המצוות יוצא השומע ידי חובתו אף כשהמברך אינו מקיים בעצמו את המצוה, אך בברכת הנהנין – מי שאינו נהנה בעצמו אינו רשאי לברך עבור חבירו; ואם עבר ובֵרך, ברכתו לבטלה.
* על כל ברכה שאדם שומע, חייב לענות 'אמן'; ואם יוצא ידי חובתו בברכה זו מדין 'שומע כעונה', חובתו בעניית אמן גדולה יותר, כדי להראות בכך שניאות לַברכה וחפץ לצאת בה ידי חובה.
* לקיום דין 'שומע כעונה', נדרשת כוונה לצאת ידי חובה, ולהוציא ידי חובה. ואם קבעו מראש שהאחד יוציא את חבירו ידי חובה בברכה – יצא השומע אף לא התכוונו לכך בשעת הברכה עצמה.
הזכרת 'שֵׁם ומלכות' בברכה
* בכל ברכה מזכירים 'שֵׁם ומלכות' בפתיחתה: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם"; מלבד בקבוצת ברכות המסודרות בזו אחר זו ושייכות זו לזו, שישנה פתיחה בשם ומלכות רק לברכה הראשונה.
* מי שהחסיר בפתיחת ברכה את שֵׁם 'ה", או 'אלקינו', יצא ידי חובתו, אך אם החסיר את שני השֵׁמות לא יצא ידי חובה. ומי שהחסיר את הזכרת המלכות – גם כן לא יצא ידי חובה.
* ברכה לבטלה – יש אומרים שאסורה מן התורה, באיסור "לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא". ויש אומרים שכיון שמזכיר את השֵׁם בדרך שבח והודאה, אין האיסור אלא מדרבנן.
* שֵׁם ה' המופיע בפסוק המצוטט בגמרא ובמדרשים, מותר לבַטאו. ויש אומרים כשמצוטט פסוק שלם ראוי לומר 'הַשֵׁם', ולא לבטא את שם ה', וכל שכן כאשר מצוטט רק חלק מפסוק.
עניית 'אמן'
* (ברוב הברכות) אין ראוי לאדם לענות 'אמן' אחר ברכת עצמו; ובברכת המצוות והנהנין, אסור לענות, משום 'הפסק'. והמסיים ברכה בשעה שחבירו מסיים – יענה אמן רק אם מדובר בברכה שונָה.
* חובת עניית 'אמן' היא אף כשלא שמע את הברכה כלל, ובתנאי שיֵדע על איזו ברכה הוא עונה, אך אם אינו יודע, לא יענה. ויש שנראה מדבריהם שאם לא שמע את הזכרת שם ה', אינו חייב לענות.
* יש שכתב שכאשר המברך והעונה 'אמן' אינם במקום אחד, אין השומע רשאי לענות אלא כששומע את הברכה. ושמיעה באמצעות רמקול – יש אומרים שהיא כשמיעת קול המברך; ויש שחולק על כך.
* השומע ברכה מפי יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, או מפי גוי, לא יענה 'אמן' אלא כאשר שומע את הברכה מתחילתה ועד סופה, כך שמוודא שנאמרה כראוי.
* ילד שהגיע לגיל 'חינוך', עונים 'אמן' על ברכותיו. וגיל חינוך לעניָן זה הוא הזמן שבו הילד יודע למי מברכים; ויש שציין כי בדרך כלל זמן זה הוא בגיל שש או שבע, בהתאם לרמת הילד.