הרב ישראל ליוש
"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה…" (במדבר י"ט, ב')
ה'אור החיים' הקדוש שואל: מדוע כינתה התורה את מצוות אפר פרה אדומה, בלשון 'חוקת התורה'? מתאים יותר לו התורה היתה קוראת למצווה זו 'חוקת הטהרה' או 'חוקת הטומאה'!
מה זכתה מצוה פרטית זו – טהרה מטומאת מת – לשאת תואר כללי ונכבד כל כך 'חוקת התורה'?
אלא – מבאר ה'אור החיים' – הרי למדנו בגמ' בנזיר (סא ב), וכך גם פסק הרמב"ם (הל' טומאת מת א יג), שעכו"ם שנגע במת או נשא אותו או האהיל עליו, אינו נעשה טמא מת, וסיבת ההבדל בין עם ישראל לאומות העולם היא קבלת התורה, שהרי ע"י הובדלנו ונבחרנו מכל העמים.
לכן אומרת התורה 'זאת חוקת התורה' – חוקה זו של טומאה ותנאי טהרתה, מצויה אצל ישראל ולא אצל אומות העולם, בגלל התורה, כי ע"י שישראל קיבלו את התורה הם נעשו קדושים ורוחניים, ומרוב קדושתם וטהרתם, כוחות הטומאה תאבים להידבק בהם, ואינן נטהרים אלא בכח החוק הגדול שחקק ה' – אפר פרה אדומה.
גם במותם, הובדלו ישראל מאומות העולם, שכן ישראל שמת אינו מטמא רק במגע ובמשא אלא אף בטומאת אהל, ואילו אומות העולם אינן מטמאים באהל, אלא רק במגע ובמשא. הבדל זה נעוץ גם בהבדלי הקדושה שבין ישראל לאומות העולם.
ה'אור החיים' המשיל ע"כ משל לשני כלים, האחד מלא בדבש ואילו השני מלא בזבל, כאשר פינה אותם בעל הבית מתכולתם, לשניהם התקבצו זבובים וחרקים, אך לכלי שהיה מלא בדבש, יתקבצו הרבה יותר זבובים מהכלי שהיה מלא בזבל. כך אדם מישראל שמת, כיון שבחיי חיותו היה מלא קדושה מתוקה וערבה, אזי בצאת נפשו, יתקבצו אליו הקליפות, שהם כוחות הטומאה, התאבים תמיד להדבק בקדושה ליהנות מערבותה, ולכן הוא יטמא באהל. מה שאין כן אדם שאינו מזרע ישראל, שבחיי חיותו היה משולל מהקדושה, במותו דומה הוא לכלי הזבל המרוקן, שאין לטומאה כל תאווה להדבק בו.
●●●
קדושת התורה וקדושת לומדיה, דבוקים ומאוחדים זה עם זה. אין התורה יכולה להימצא במקומות הטומאה, וקדושתה וטהרתה תקדש ותטהר את לומדיה. על יסודות אלו נוכל ללמוד מהספורים הבאים:
המשגיח הגאון הצדיק רבי ירוחם ממיר זצ"ל, עבר פעם ליד גימנסיה של גויים, וראה כמה מהסטודנטים ריקים ופוחזים, מתנהגים בהוללות נבזית, כפי שמתאים לגויים פורקי עול.
לאחר כמה ימים פגש רבי ירוחם את הפרופסור ראש הגימנסיה, ושאל אותו, האם התנהגותם הנלוזה של תלמידיו משפיעה על לימודיהם בגימנסיה? ענה לו הפרופסור: "ודאי שלא! בזמן הלימודים הם לומדים, ובזמנם הפנוי הם עושים ככל העולה על רוחם, אין קשר כלל בין הצלחתם בלימודים לבין התנהגותם במשך היום!". שמע רבי ירוחם את תשובת הפרופסור, וקרא בהשתאות: "מי כעמך ישראל! אוי כמה התורה קדושה! מרוב קדושתה היא לא תוקנה למי שמתנהג בהוללות ובליצנות. החפץ לקנותה צריך ליישר אורחותיו בקדושה ובטהרה, כראוי וכיאה למתעסק בקדשים"…
●●●
רבי שרגא בלוק, שימש כנהגו של הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל, כאשר היה בארצות הברית כדי לגייס כספים עבור הישיבה ב'ברנוביץ'. פעם סיפר רבי שרגא בהתרגשות רבה: "היום ראיתי גילוי שכינה!". מה קרה? -"נסעתי במכונית עם רבי אלחנן, שאינו מסתכל מחוץ לארבע אמותיו ואינו מכיר את ניו יורק, אך הנה נזדמן לנו לחלוף על פני ה'24 סטריט' (רחוב הידוע לשמצה בניו יורק, כמרכז בידור קלוקל), ופתאום התעוותו פניו של רבי אלחנן, הוא קפץ כנשוך נחש וזעק: 'צחנה עולה באפי, להיכן אתם מוליכים אותי? הלא הטומאה כאן בוקעת ועולה!'. ורבי אלחנן לא יכול היה להירגע עד שיצאנו מהרחוב הזה. בהמשך הנסיעה" – המשיך רבי שרגא לספר – "חקר רבי אלחנן את המלווה שלו מהו הרחוב הזה? מהיכן נובעת הטומאה שבו? המלווה הסביר לו שרחוב זה מאפיין את התרבות האמריקאית, וברחוב זה ימצאו צרכני העבירות את מבוקשם. רבי אלחנן שקע בהרהורים, פניו הרצינו עוד יותר, ולבסוף התבטא בקצרה: 'נשגב מבינתי, איך בעיר זו עוד יש מציאות ללמוד וללמד תורה!'"…