פעם היה בעל פונדק שהיה לוקח הלוואות מאנשי העיר וסחר בעיר במהלך השנה לצורך עסקיו ובהגיע זמן הפירעון היה מחזיר את ההלוואות. שנה אחת לא הצליחו עסקיו כל כך ולא השיג די ממון להחזיק את ההלוואות. התאספו בעלי החוב שלו והביאוהו לפני השופט שיפסוק עונשו. לאחר שמיעת דברי הצדדים ולפני נתינת פסק הדין, קם סניגורו של הנאשם וביקש להוסיף עוד טענה להגנת בעל הפונדק. "אמת, כך אמר, שבעל הפונדק חייב את כל הכספים הללו והוא אינו מתכחש להם, אך מה תועלת תהיה לבעלי החוב באם יישב בכלא הרי לא יוכל להחזיר משם חובותיו. עצתי היא שייתנו לו עוד הלוואה על מנת שיוכל לשקם את עסקיו ויעמידו עליו אנשים שיפקחו שאכן פועל נכון וישר בכסף זה ועל ידי הצלחת עסקיו יוכל לפרוע חובותיו".
במשל זה הסביר ה"חפץ חיים" את תמיהתו על מה שאומרים בעשרת ימי תשובה "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים למענך אלוקים חיים" למה אנו תולים את הבקשה ב"למענך"? והסביר, שאמת כל השנה לא התנהגנו כדבעי וראויים אנו להיענש, אך איזה תועלת תהיה לקב"ה באם ניענש והרי באם נמות לא נוכל לשפר דרכינו ולעשות רצונו. אלא, ייתן לנו עוד ארכה לשנה טובה ומבורכת שלא יחסר לנו מאומה וניטיב דרכינו וזה הפירוש "זכרנו לחיים" תן לנו חיים טובים "למענך" כי רק אם נחיה בטוב נוכל לעבוד את ה' ולעשות רצונו.
בראש השנה אנו נוהגים בדרכים סותרות. מצד אחד "זוחלים ורועדים" מאימת הדין, ומצד שני אנו עושים סעודות גדולות ולובשים בגדי חג. חסידים הסבירו סתירה זו שאמנם אנו עומדים בדין על כל מעשינו והדין הוא על חיים ומוות "מי יחיה ומי ימות, מי יעשר ומי יעני" אבל מאידך השופט הוא אבינו שעל רחמיו אנו סמוכים.
וכן אמר משה רבינו לעם ישראל לאחר ששמעו כל הקללות שבפרשת כי תבוא והוריקו פניהם "אתם נצבים" למרות שהכעסתם לפניו ומגיע לכם עונשים על דרכיכם, הרי אתם נצבים היום (היום זה ראש השנה) כולכם. הרי אתם חיים וקיימים.