"כְּכָל־הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (פרק ל' פסוק ג')
רגיל הי' מרן ראש הישיבה רשכבה"ג רבינו אהרן יהודה לייב שטיינמן זצוק"ל, לעורר חשיבות הדיבור של האדם, וכמה כל מילה של בן אדם קובעת, ועלינו להתבונן ולשים לב לדיבורינו.
הרי בשעה שאדם נודר נדר זה חידוש גדול ביותר, איך יכול האדם לקבוע את החיים שלו ע"פ דיבורו? שאם אחד אומר שלא יאכל בשר כל חייו, הרי כל ימי חייו אסור באכילת בשר, וכל זה נגרם רק ע"י דבור אחד של נדר שהאדם נודר ואוסר על עצמו!
בין כת"י שכתב רבינו, נמצא דף של קבלות שכתב לבחורי הישיבה לקראת הימים הנוראים, ובסיום רשימת הקבלות הוסיף רבינו בזה"ל: "הערה. מבואר בקונטרס מרגניתא טבא שהדפיס מרן בעל החפץ חיים זצוק"ל, מהקדוש ר' יהונתן וואלינער וז"ל, ולכן יזהר מאד משבועה ונדר אף לדבר מצוה, והימים הראשונים הי' טובים שהי' נזהרים מאד מחומר עוון שבועה, אבל אנו בעו"ה שאנו רואים קלות בזה, וצריך מאוד להרחיק מכל נדר ושבועה אף לדיבור מצווה ומ"מ אם אינו מקיים ח"ו מקרי אינו עומד בדיבורו ואסור אפילו להדיוט, לכן אנו מתנים בפירוש שכל זה יהי' בלי נדר, אבל אעפ"כ זה חמור מאד לעבור עליהם ח"ו".
ובאמת בהנהגתו ראו עד כמה הי' זהיר בלשונו מאד שלא ייכשל ח"ו בעוון נדרים, וכשהיו באים להזמין אותו להשתתף בכינוסים או אירועים מכל סוג שהוא, הי' מקפיד מאוד לא לומר "כן אני אגיע!", אלא הי' אומר 'אולי', או 'יכול להיות', וכשהי' אומר כך ידעו שאם יתאפשר לו יגיע, והכל כדי שלא להיכנס לחששות החמורים של נדרים.
ועובדה הווי שרבינו הגיע בשנת תשס"ה להשתתף בכינוס העשור לישיבה קטנה "דרך התורה" בקרית ספר, ובדבריו אמר שבעז"ה בכינוס העשור הבא יגיע שוב להשתתף, אך במלאות עשרים שנה בשנת תשע"ה, רבינו זצוק"ל כבר הי' בשנותיו האחרונות ממש, ובכדי שמרן זצוק"ל יוכל להשתתף ערכה הישיבה את כינוס העשור השני בבני ברק. אך ביום הכינוס נחלש רבינו ביותר, ולא הי' בכוחו לצאת, ובוודאי שלא לדבר בכינוס, לכן חשב שלא להגיע לכינוס, היות ולא התחייב להם. אך לפני הכינוס נכנס אליו להתייעצות רבה של מודיעין עילית הגר"מ קסלר שליט"א, וסיפר לרבינו שזוכר הוא איך שבכינוס העשור אמר רבינו שבכינוס לקראת שנת העשרים ישתתף שוב. שאל אותו רבינו: "איך אמרתי לו שאני 'אגיע' או אמרתי 'אולי'?", ואמר לו שאמר שיגיע. קם רבינו בשארית כחותיו והגיע לכמה דקות להשתתף בכינוס, וגם דיבר שם בקצרה כדי שלא להיכשל חלילה בעוון נדרים.
בתחילת הזמן נסע רבינו לישיבת 'רינה של תורה' בכרמיאל בכדי למסור שיעור פתיחה, ובחזרתו נכנס להתפלל תפילת מעריב בישיבת 'ארחות תורה'. רבינו נחלש מהנסיעה ולא הי' בכוחו למסור דברי חיזוק ופתיחה, לכן אמר שיתפלל מעריב, ובהזדמנות אחרת יבוא במיוחד כדי למסור דברי חיזוק. אך תיכף בסיום תפילת מעריב נעמד רבינו במקומו כדי לומר דברי חיזוק קצרים, וגם כאן נימק שאינו רוצה להיכנס בחשש נדרים, לכן יאמר מיד כעת ולא רצה לדחות, והסתפק בזה באמירת דברי חיזוק קצרים.
וכך גם היתה לו זהירות מיוחדת בנדרי מצווה, שהם חמורים יותר, שהרי גם מחשבת מצוה כבר נחשב לנדר, והווי עובדא שהגיע לירושלים ע"מ להשתתף בחתונת נכדו. רבינו סידר קידושין ואח"כ יצא להתפלל תפילת מעריב בכותל המערבי. בדעתו היה לשוב לחתונה לאחר הסעודה, וכך עשה, שחזר לקראת ברכת המזון.
לאחר ברכת המזון נשאר רבינו לשבת על מקומו, ניגשו אליו החתן ואבי החתן, ואמרו שמצידם אינו צריך להתעכב ויכול לשוב לביתו, אך רבינו נשאר לשבת ולא נימק מדוע. לאחר זמן מסויים ניגשו אליו בני הבית, שאמרו לרבינו שבעלי השמחה אמרו שאפשר לחזור לב"ב, ואין צורך להתעכב שם יותר, אמר להם רבינו שעוד כעשר דק' יצא, והסביר שאף שבעלי השמחה אמרו לו שהוא יכול ללכת, אך היות שהי' במחשבתו להשתתף ולשמח החתן עד שעה מסויימת, א"כ הוא בחשש נדרי מצווה, שהרי שמחת חתן מצווה היא, ובשהותו באולם הוא משמח את החתן, ולכן אפי' שהחתן מסכים שילך, מ"מ עדיין לא הגיעה השעה שחשב מלכתחילה להישאר, ולכן יֵצֶא בשעה שהי' בדעתו להתעכב באולם.
אך הוראה מעניינת בעניין נדרים הי' מורה לשואלים, שהחותם הוראת קבע לצדקה לזמן קצוב (לדוגמא 12 חודשים), ובתוך הזמן הזה נקלע לאיזה קושי שאינו יכול לעמוד בתשלומים, ושאלתו האם יכול לבטל את ההו"ק. אמר רבינו שזהו נדרי מצווה וחייבים להתאמץ ולשלם עד הסוף. אבל אם נתן את ההוראה ללא הגבלת זמן, מותר לו לבטלה, היות והאדם אינו משעבד עצמו לעולמים, וא"כ כוונתו היתה שכל זמן שיש באפשרותו לשלם, אך כעת שנקלע לאיזה קושי, ואין באפשרותו להמשיך – אין כאן שום שאלה של נדרי מצוה, ויכול להפסיק את הוראת הקבע.