"ותענו ותאמרו אלי חטאנו לה' אנחנו נעלה ונלחמנו ככל אשר צוונו ה' אלוקינו ותחגרו איש את כלי מלחמתו ותהינו לעלות ההרה" (א, מא).
משה רבינו אומר לעם ישראל: "ותענו ותאמרו אלי חטאנו", ובהמשך (פסוק מה) כתוב: "ותשובו ותבכו לפני ה' ולא שמע ה' בקולכם".
אפשר לבאר, שבא הכתוב ללמד אותנו דרך התשובה: לא מספיק לומר 'חטאנו', אלא מי שחטא צריך לשוב בתשובה באמת, להתחרט על מעשיו הרעים שעשה, להתוודות בפה על חטאיו ולקבל עליו לבל ישוב לכסלה עוד, עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, כדברי הרמב"ם הידועים (תשובה ב, ב) (על פי 'טיב התורה').
לפנינו כמה עובדות בטיב ההתחזקות בתשובה, שצריך לשוב אל בוראנו יתברך.
כאשר היה כבוד קדושת האדמו"ר מביאלה זצוק"ל מסדר קידושין, היה מנהגו לפני החופה, מיד לאחר שבירר את כשרות העדים, דהיינו שאין בהם פסול קירבה לחתן או לכלה ולא זה לזה, היה מנהגו לעוררם להרהר בתשובה, מחמת שהרשע פסול לעדות.
פעמים רבות היו העדים אנשים חשובים או רבנים יושבי על מדין, כגון בחתונות שבחצרות האדמו"רים וכדומה. מחמת כבודם של העדים החשובים, לא רצה הרבי לומר להם ישירות שעליהם להרהר בתשובה, שלא ישמע כמי שחושד בהם בדבר עברה, חס ושלום. לפיכך היה ממציא בחכמתו איזושהי שיחה על אודות דין כשרות העדים וחובת תשובתם, עד שהבינו רצונו – שיהרהרו בתשובה לפני שנגשים אל החופה.
בחופתו של אחד מתלמידיו נקרא הרבי לסדר קידושין, והנה מצא לפניו בתור 'עד קדושין' את הגאון הצדיק רבי זונדל קרויזר זצוק"ל, שהכירו היטב כאיש של צורה, תלמיד חכם וירא אלוקים. הרבי שמח מאד לפגשו. בטרם ניגש לסדר הקדושין פנה אל העדים במאור פנים, וכשחיוך נסוך על שפתי קדשו, אמר: "הנה לאנשים חשובים כמותכם, בוודאי אין צריך לעורר על חובת התשובה שצריך להרהר לפני החופה…"
רבי זונדל כשמעו נמלא פחד ואחזתו רעדה; הוא שאל את הרבי: "הכיצד אוכל כעת בבת אחת לעסוק בתשובה, ממש לפני החופה?! הרבי היה צריך לעוררני על כך כמה ימים מקודם, כדי שאתעסק בתשובה כראוי!".
כששמע הרבי את שאלתו, נסער מאד; פניו התאדמו, ובאש קדשו אמר: "וואס איז תשובה? [מהי התשובה?] חרטה על העבר וקבלה לעתיד! בהרהור תשובה של אמת, לעזוב כל הרע ולעשות הטוב, הרי כבר יצא מגדר 'רשע' וכשר לעדות!".
הוא הוכיח דבריו מגמרא מפורשת בפרק ב' דקדושין (מט:): "על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור, מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו", הרי מוכח שברגע אחד יכול להתהפך בתשובה שלמה. כך נפסק להלכתא ברמב"ם ובשולחן ערוך. מעשה זה סיפר בעל המעשה, הגאון רבי נוטע גרובר שליט"א, שבחופתו הווה עובדא.
רבי זונדל עליו השלום היה מספר גם הוא מעשה זה בפני תלמידיו, ומוסיף שמטיב זה המעשה ניתן ללמוד כמה הלכתא גברתא, הן בהליכות קדשו של הרבי שנקט בתחבולה כיצד לעורר על התשובה בלא לבייש, והן ביסודה של תשובה. למדנו כאן דעת קדשו, שהגם שישנם תנאים ודינים בתשובה, שצריך בה וידוי בפה, והיא מחולקת לשלושה שלבים של עזיבת החטא וחרטה על העבר וקבלה על העתיד וכו', כפי שמבוארים כל דיני התשובה ברמב"ם (הלכות תשובה פרק א'. עיין שם), מכל מקום אין זה מעכב את יסוד התשובה. אף אם לא התוודה 'חטאתי' במו פיו ולא קיים כל התנאים, רק הרהר בליבו ביסודה של תשובה, הרי כבר יצא מגדר רשע והתקבלה תשובתו.
בעת שערכו הצדיקים הקדושים הרבי ר' אלימלך ואחיו הרבי ר' זושא זי"ע גלות בגלילות פולין וגליציה, הם מצאו את עצמם בפונדק דרכים אחד. לעת ערב התכנסה שם חבורה גדולה של זקנים עמי הארץ, שהיו מתאספים מדי ערב להעביר את זמנם לריק בשטויות ובהבלים. תכף הבינו האחים הקדושים התכלית הנרצית מהם במקום נידח זה…
התיישבו להם, אפוא, שני האחים בשולחן קטן בקרבת חבורת הזקנים, והחלו לשוח ביניהם 'שיחת חיזוק', שבמהלכה פנה רבי אלימלך לאחיו בקול גדול: "התדע, אחי יקירי, מה שקרה למעלה בשמיים?"
"לא!" ענה רבי זושא, "מה קרה שם? ספר נא לי!"
"הסכת ושמע!", סיפר ר' אלימלך לאחיו, וכל חבורת הזקנים שמה אוזנה כאפרכסת לשמוע את שיחתם המעניינת, "השטן הגיע בפני בית דין של מעלה, והגיש 'כתב התפטרות'! הוא טען שכל עבודתו לא שווה ולא כלום; הוא מסית ומדיח את האדם לחטוא כל ימי חייו, אך בהגיע איש ישראל, כשרואה שיומו מתקרב, חוזר הוא בתשובה שלמה ומתחיל לחשב את קיצו בחשבון נפש נוקב, ומתחיל לעסוק בתורה ובתפילה וכו', נמצאת כל עבודתו הקשה יורדת לטמיון!
"עזב אפוא השטן הישן את מלאכתו, ותחתיו התמנה ממונה חדש, והנה זה החדש חכם ופיקח, והוא המציא לעצמו עצה פשוטה בדבר".
"ומה היא עצתו?", שאל רבי זושא בקול גדול, כדי שכולם ישמעו היטב…
"פשוט מאד", הסביר רבי אלימלך, "הוא מניח מעט לאדם במשך ימי חייו, אבל מתנכל אליו בעיקר בזקנותו! משבש הוא את דעתו להסיחה מעיקר תכלית החיים, ו'מסדר' לו כל מיני עניינים של שטות ושל הבל, כך שזמנו יעבור ללא תשובה וללא תורה ומעשים טובים, וכך מצליח הוא בעבודתו!
"אבל הזקנים החכמים", סיים רבי אלימלך את תוכחתו, שנאמרה כביכול לאחיו – "אינם מניחים לו! הם מנצלים היטב את סוף ימיהם עלי האדמות ועוסקים בתורה ובתשובה כראוי; כך הם מגיעים לעולם העליון בידיים מלאות ברכה!".
כשסיימו האחים את שיחתם ונפנו ללכת, שמעו את הזקנים מדברים ביניהם על אודות מה שקלטו מאותה שיחת קודש. הללו קמו תכף, עזבו את הבליהם, הלכו כולם יחדיו את בית המדרש ושבו בתשובה שלימה.
(מתוך טיב המעשיות)