"ללכת בדרכיו וליראה אותו" ח' ו'
כל יהודי שזכה להיות מרביץ תורה, דיין, רב שכונה, פוסק הלכה או אדמו"ר – הדבר ברור – משמים ייעדו אותו לתפקידו ובחרו בו לבצע אותו! משום כך יש לו סייעתא דשמיא מיוחדת, שלא על פי דרך הטבע, להורות את הדרך ילכו בה, ואת המעשה אשר יעשון. יתכן בהחלט שיהודים אחרים חריפים יותר ממנו, בקיאים יותר ממנו, אך מכל מקום סייעתא דשמיא מיוחדת יש לאותו רב, לאותו מורה הוראה, שנבחר בפועל, משמיים, לתפקיד.
במשך כל השנים, מאז משה רבינו ועד ביאת המשיח, עלו ועולים לדיון נושאים, שיש הכרח לקבל הכרעה של דעת תורה, וצמחו מחלוקות בין גדולי הדור מהי דעת תורה בעניין, כמחלוקות הלל ושמאי. זוהי המציאות. כך מתנהל העולם.
יהודים יקרים! מי הוא זה ואיזה הוא היהודי, שיכול לקחת על כתפיו את האחריות, יש לו ההעזה הזאת, להניח ראשו בין גדולי הדור, ולחוות את דעתו כנגד גדול בישראל? מי אתה שתפתח את פיך ותדבר? אנחנו ידועים שיש מושג: "דעת בעלי בתים – היפך דעת תורה" (סמ"ע חו"מ סי ג' ס"ק י"ג). מוטב, אפוא, שאתה – שלא נבחרת משמים לתפקיד – תשתוק!
אם לא שואלים אותך – אל תדבר!
לפני עשרות שנים, כשקמה המהומה הגדולה אם להחזיר שטחים מאדמת ארץ ישראל, תמורת חתימה על הסכם שלום, או לא, אמר לי הגאון רבי בנימין וייס שליט"א את המילים האלו: "שאלתי את הרבי מקלויזנבורג זצ"ל: רב'ה! מה לגבי החזרת שטחים? והוא ענה במילים הללו: 'אני מודה לקב"ה שלא שאלו אותי. וכי אני יכול לענות על שאלה כזאת? אם היו שואלים אותי – הייתי מחוייב לענות, אבל אם לא שואלים אותי, למה אתה שואל אותי?'" התשובה הזאת הרי היא קילורין לעיניים! יש בה הוראה עצומה: אם לא שואלים אותך – תשתוק!
עם ישראל הצטיין בכל הדורות, בנאמנותו המוחלטת לגדולי הדור. דמותו של המנהיג תפסה מקום מרכזי בחייו של כל יהודי. המנהיג היה דמות נערצת בעיני כל העם, וכולם חשו ביראת הכבוד וביראת הרוממות כלפיו. לצערנו הרב, המושג הזה הוכהה בדורנו, ועלינו לדאוג לחזקו ולהשיבו לתפארתו כבתחילה. הדרך היחידה לכך היא, על ידי שכל אחד ידבק ברבותיו, אך חלילה לו מלדבר גנאי על מנהיג של חוג אחר!
וכאן אני פונה בקריאה של חיבה, בעיקר לצעירים שבינינו: תנהגו בשכל! אל תגררו לשום נושא של מחלוקת! כל אחד מכם יעשה ככל אשר יורו לו רבותיו ומנהיגיו, אבל אל לו לצער אחרים ולדבר בגנות מנהיגים אחרים. זכרו! זה כואב להם מאוד שמדברים על המנהיג שלהם, בדיוק כמו שכואב לכם כשמדברים בגנות המנהיג שלכם! הלוואי וה' ירחם וייערה עלינו רוח טהרה.
מדוע ביטל הרב מבוטשאטש את החרם
הרב מבוטשאטש, ה'אשל אברהם', היה תלמידו של ה'קדושת לוי' ושל רבי משה לייב סאסובר. אין באפשרותנו לתאר מי הוא היה! הוא כתב ספרים בכל מקצועות התורה. בנו כותב עליו, שבמשך כל חייו היה מחדש בכל יום שמונה עשר חידושים! הוא מוסיף וכותב דבר מבהיל, שבחדר לימודו השתלשלו מהתקרה שני חבלים, ובלילה, כשהיה עייף מאוד ולא רצה להירדם – היה קופץ על שני החבלים האלו, תוך כדי שהיה חוזר על תלמודו, עד שהיה נופל ומקבל מכה, וכך המשיך ללמוד…
פעם התקיים אצלו דין תורה בין שני יהודים, ובסיומו זיכה את האחד וחייב את משנהו. פסק הדין חרה לחייב, וכשהרב מבוטשאטש נכנס להתפנות בשירותים – הוא נעל את הדלת מבחוץ, והרב לא יכול היה לצאת.
העובדה שסגרו אותו במקום כזה לא כאבה לו כלל, כמו שכאב לו על כך שהוא לא היה יכול לחשוב בלימוד. הוא נאלץ לרכז את מוחו בעניינים אחרים, כדי שלא יהרהר בדברי תורה. הוא דפק שוב ושוב על הדלת, אולם במשך כמה שעות, איש לא עבר שם, עד שלבסוף הגיע מישהו, ששמע את הדפיקות וחילץ אותו משם.
בשובו לביתו החליט, כי אותו ברנש גרם לו עוולה נוראה, וכי ראוי להטיל עליו חרם. הוא שלח לקרוא לדייני בית הדין, והורה להם לקרוא לכל בני העיר, ולהטיל עליו את החרם לעיני כולם, עם שופרות, ועוד פעולות מיוחדות, כפי שנפסק בהלכה.
הכל כבר היה מוכן. כל תושבי העיר התכנסו ברחבה שלפני בית המדרש. השופרות מוכנים. כולם עומדים בדחילו ורחימו, מחכים לבוטשאטש'ר רב, שכבר החל פוסע לכיוון הבימה, להכריז על החרם. הוא הגיע לבימה, וידיו ורגליו רועדות, ואז אמר: "אני מבקש שכולם ילכו הביתה!".
"חשבתי לעצמי", הוסיף ואמר: "האם יכול אני לומר במאה אחוז, שכל כוונתי בחרם זה היא אך ורק לשם שמיים? אולי מעורב בהחלטתי מיליגרם אחד של אינטרס אישי; הוא פגע בי, העליב אותי, מגיע לו! ומאחר ואינני יכול לומר בוודאות מוחלטת שהכל כאן לשם שמים, עד הסוף ממש – הנני מבטל את החרם שתכננתי להטיל עליו".
הצדיקים שסיפרו את המעשה, ידעו לספר בוודאות מוחלטת, שהוא עשה את הכל אך ורק לשם שמיים! הוא לא חשב על כבודו כלל! אפילו מיליגרם אחד של כוונה אישית לא היה מעורב בהחלטתו, אולם לפי מדרגתו הגבוהה, הוא חשש שמא, פן ואולי, מעורב משהו זעיר, דק מן הדק, שאינו לגמרי לשם שמים – וכבר הייתה זו סיבה מספקת עבורו לפזר את כל האנשים לבתיהם.
הוא לא חשש מ"מה יאמרו". הוא לא חשש שאנשים יסתכלו עליו כמי שמשנה את דעותיו. זה לא היה אכפת לו כלל. אכפת לו לפגוע ביהודי, כשאינו בטוח במאת האחוזים שכוונתו לשם שמיים! נו? רבותי! וכי אנחנו יכולים לומר על עצמינו, כשאנו פותחים את הפה לדבר על מישהו, או פותחים את האוזניים ומקבלים לשון הרע, שכוונתנו היא אך ורק לשם שמיים? מי יכול לקחת על עצמו אחריות כזאת, ולסכסך בין חברים, בין משפחות, ולעיתים אף בין אחים באותה משפחה?
רבותי! הצילו! יהודים מתייסרים, משפחות כואבות! אבות ואימהות בוכים על ילדיהם! כלום יכולים אנו להמשיך לשבת רגועים ולהתייחס לעניין בשאט נפש? נשתדל לשמור על כבודו של כל יהודי, ובשכר זה הקב"ה יאמר לצרותנו די, ויגאלנו במהרה גאולה שלימה.
ענשו של המכניס ראשו בין הרים!
אין צורך להכביר במילים אודות החובה להיזהר בכבודם של ישראל, אבל יש לציין נקודה חשובה וזהירות מיוחדת, אשר לדאבוננו אנשים נכשלים בכך ללא משים. לפעמים ישנה מחלוקת בין גדולי ישראל בעניינים מסויימים, כדרכה של תורה, ואנשים קטני ערך מנסים להכניס ראשם בין הרים גדולים ולחוות דעה לצד זה או אחר. שומה עלינו להעמיד תמרור אזהרה חמור ביותר, ולומר להם באופן הברור ביותר, שלא כדאי להם להתעבר על ריב לא להם, וחלילה לאיש פשוט לעשות מעשה, המזלזל בכבודם של צדיקים, ח"ו.
על כל אדם באשר הוא, מוטלת חובת זהירות בעניינים שבין אדם לחברו, אולם חובה כפולה ומכופלת קיימת, כאשר שני תלמידי חכמים מתנצחים זה עם זה בהלכה. כל אחד מהם צריך להיזהר משנה זהירות בכבוד רעהו, לבל יפלוט פיו או קולמוסו, ולו גם שמץ של זלזול בכבוד רעהו. על דבר זה כבר הרעישו גדולי עולם הקדמונים את אמות הספים, והדברים עתיקים מפיהם ומפי כתבם, עד כמה מחויבים להשגיח על כבודם של תלמידי חכמים.
ידוע המעשה, כאשר הגאון בעל ה'פרי מגדים' זצ"ל עמד להדפיס את ספרו, הוא פנה לכמה מגדולי דורו לבקש את הסכמותיהם. בהגיעו לפתחו של אחד מחשובי תלמידי החכמים שבדור, שכהן כרבו של אחד הכרכים הגדולים בפולין רבתי, התבטא עליו הלה בנימה מזלזלת במקצת, שגרמה ל'פרי מגדים' חלישות הדעת. כאשר הגיע לפתחו של גדול אחר מאבירי אותו הדור, וסיפר לו את אשר קרהו, אמר לו אותו גאון, כי בשכר זה – סיפרו שהוא מדפיס עתה, לא ירד משולחנם של תלמידי חכמים לעולם, בעוד שספרו של אותו שביזהו, לא יזכה שילמדו בו רבים.
ואכן כך היה: בעוד שהספר 'פרי מגדים' הפך להיות נכס צאן ברזל בעולם הפסק וההלכה, ואין לך רב ומורה הוראה שיפסוק הלכה למעשה בשולחן ערוך 'אורח חיים' ו'יורה דעה' מבלי לבסס דבריו על פסקי ה'פרי מגדים', הרי ספרו של הגאון השני – כמעט ולא מתבדרין דבריו בבי מדרשא.
(מתוך 'כבודם של ישראל')