"אלה הדברים" (א' א')
מה עבודת היום בתשעה באב?
מובא בספר "סדר היום": מי שלא הולך בדרך ה', הריהו בצרה גדולה, ומי שבצרה – הקב"ה משתתף עמו בצרתו, "עמו אנכי בצרה" (תהילים צא, טו). נמצא אפוא, שיש לקב"ה צער גדול מכך שבניו לא שומרים תורה ומצוות. השכינה שרויה בצער.
לכן – כותב ה"סדר היום" – ביום תשעה באב, יום של צער על שכינתא בגלותא, יאסוף אדם אנשים ריקים מתורה ויחזירם למוטב. תשעה באב הוא הזמן להחזיר לקדוש ברוך הוא את ילדיו האבודים.
אלה שזוכים להחזיר בתשובה את בניו של בורא עולם, עושים לו נחת רוח גדולה.
בא אלי חוזר בתשובה, שחי מקצבת נכות מהצבא ויושב כל היום בכולל, הלימוד שלו הוא יותר קריאה מאשר לימוד. קשה לו להבין את דף הגמרא, הכל אצלו מקשה אחת – הקושיה, התירוץ…
הוא הגיע מעולם אחר, הראש שלו איננו ראש של תורה, הלך המחשבה שלו שונה, המושגים קשים לו.
אמרתי לו: "אתה חייב להתחיל להבין את הגמרא מהשורש!".
סידרתי עבורו תלמיד חכם מובהק שילמד אתו על בסיס יומי, כפי שמלמדים תלמיד מתחיל בחיידר. וראו זה פלא! אחרי כמה שבועות הוא נהיה אדם חדש. הוא פשוט התחיל לחיות את הדף, להבין את הסוגיה. הוא התחיל לקבל ראש של תורה!
כמה נחת רוח יש לקדוש ברוך הוא מאדם כזה. הוא עזב את כל מנעמי העולם הזה, התקרב לבורא עולם והוגה בתורתו הקדושה.
תשעה באב מסמל את הצער שיש לקב"ה, צער השכינה. עלינו לדאוג לסלק את הצער הזה ולגרום לו שמחה ונחת רוח לפניו. זאת על ידי שמלמדים תורה את הזולת ומקרבים אותו לאביו שבשמים.
אך לפני שמחזירים את האחרים בתשובה, צריך האדם להחזיר את עצמו בתשובה. לפני שהוא מתקן אחרים – שיתקן את עצמו.
אין לך כושר דיבור? אתה מרגיש שאין לך יכולת לשכנע אחרים? אין בעיה, אתה יכול לעשות זאת בלי להחליף מילה עם איש. פשוט מאוד, תתקן את עצמך. כשאדם מתקן את עצמו, יש לכך השפעה רוחנית עצומה, הן על הקרובים והן על הרחוקים, שכלל אינם מכירים אותו. מכח התיקון העצמי של האדם הוא משפיע השפעה רוחנית על אחרים שאף הם יתקנו את עצמם.
חורבן הבית הרחיק אותנו מבורא עולם כביכול. בעוונותינו הושלכנו אל הגלות. יחד עמנו גם השכינה נמצאת בגלות, שרויה בצער גדול. בידינו לסלק את צער השכינה, אין הדבר תלוי אלא בנו ובמעשינו!
בזכות ההתעוררות הגדולה ותיקון עצמנו וזולתנו, ישפיע ה' רוח ממרום, יחיש את בנין בית המקדש ויחדש ימינו כקדם, ונזכה לשוב לימים של קרבת ה' בעבודת ה' בבית תפארתנו.
הצורה הנכונה לאמירת תוכחה
בתחילת חומש דברים נאמר: "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל". במשך שלושים ושישה ימיו האחרונים, כמנין "אלה", מא' בשבט ועד יום פטירתו בז' אדר, הוכיח משה רבנו את ישראל ומנה בפניהם את כל המקומות שהכעיסו בהם את ה'.
מלשון הכתוב "אלה הדברים" מדייק ה"אור החיים" הקדוש, "שכל ארבעים שנה שהיה משה רועה ישראל במדבר – לא דיבר להם קשות זולת אלה הדברים הוא שדיבר קשות. והגם שמצינו שאמר להם (במדבר כ, י) "שמעו נא המורים', לא אמר דבר זה לכללות ישראל, אלא לחלק אחד שהיו מורים בהוראה, אבל לכל ישראל לא דיבר קשות זולת אלה".
העולה מן הדברים הוא:
- במשך ארבעים שנה משה לא הוכיח את ישראל בצורה קשה, אלא בצורה רכה.
- גם עתה, משכבר החליט להוכיחם בצורה קשה, הוא נזהר בכבודם, כמו שכתב רש"י: "לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים, והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל".
כדי שדברי המוסר יקלטו באזני השומעים יש לומר אותם בצורה מכבדת, לתת לשומע תחושה נעימה, ושלא יחוש שמישהו "מעליו" מורה לו מה לעשות, ומה לא, ואיך להתנהג.
לרומם, לא להשפיל
בשנת תשכ"ב, שימשתי לזמן מה כממלא מקום של אחד ממגידי השיעורים בישיבת סקווירא בארצות הברית. האדמו"ר מסקווירא זצוק"ל הורה לי לבחון את התלמידים והזהיר אותי קודם מעשה: "את האמת בנוגע לידיעותיו של כל בחור, תציין לעצמך בדף נפרד. אבל כל בחור כלפי עצמו צריך לחוש בסיום המבחן, כי היטיב להשיב לאשר נשאל! אסור שבחור ייפול חלילה ברוחו, אלא אדרבה, ירגיש שהצליח, ומתוך כך ימשיך לשקוד על תלמודו ביתר שאת וביתר עוז".
האדמו"ר מסקווירא בעצמו לא היה אומר אף פעם מוסר לאף בן אדם! אף על פי כן, כל מי שהסתובב לידו ידע היטב מה רוצה ממנו האדמו"ר, גם בלי שדיבר עמו.
[מתוך 'אריה שאג' – בין המצרים]