חסר פסוק
בפרשתן (יח יג): '"תמים תהיה עם ה' אלוקיך", וברש"י: 'התהלך עמו בתמימות ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו'. פסוק זה הוא יסוד ואבן שתיה לאורחות חייו של כל איש מישראל, שיחיה באמונה פשוטה בלא שום חקירות ודרישות, וכן אמרו חז"ל (מכות כד.): "בא חבקוק והעמידן על אחת שנא' (חבקוק ב ד) 'וצדיק באמונתו יחיה'", ולכן כפל רש"י הקדוש תיבת 'תמימות' – כי זה כל האדם.
הרה"ק ה'דברי ישראל' זי"ע (ויקרא ג ט) מבאר את דברי רש"י, שבא למנוע את האדם מדאגתו בחקירות ועצות על דאגת מחר, כי תמימות זו מהותה שיגביה עצמו למעלה מכל מיני עצות שמייעצים בני האדם כביכול לבורא עולם – שיעשה עמהם כך וכך – משם יביא לו הפרנסה ומשם יביא לו רפואה וכו', במקום פלוני ירוויח במסחר פלוני, ובמקום הלז יתרבו נכסיו 'פי שניים' וכיו"ב הרבה, ואל יחקור יומם ולילה לדעת מה יהא בסופו ומה יעלה בגורלו, אלא דאגה בלב איש ישיחנה – יסיח דעתו ממנה (עי' סוטה מב:), וברוך ה' יום יום.
משל לתינוק שאביו מאכילו ומשקהו – כלום ידאג על יום מחר? הלא בטוח הוא אשר רחמי אב על בנו, וכמו שמפרנסו היום כן בוודאי גם למחר, ומשליך כל יהבו על אביו מבלי לחשוב מאומה, על אחת כמה וכמה (על) אבינו מלכנו אב הרחמן, הזן ומפרנס את כל העולם בטובו, צריך שיהיה האדם בעיני עצמו כילד קטן לפניו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קל"א ב) "אם לא שיויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו" וגו'. וכערך שמהלך עמו בתמימות ומצפה לו ואינו חוקר מאומה, ומשליך על ה' יהבו, כן הוא באמת 'יכלכלהו'.
ואכן הדבר בדוק ומנוסה, כי ההולך בתמימות מבלי לחשוב 'חשבונות רבים' על כל צעד ושעל, חייו שלווים ושקטים על מי מנוחות. כי יודע הוא אל נכון שכל דאגותיו יתירות הן, שהרי הוא וכל מצבו ומעמדו נתונים בידי הקב"ה, ומה לו לדאוג, אז ימלא שחוק פיו ולבו רינה, והאמונה יחד עם השמחה יריקו עליו שפע רב מכל העולמות.
כתב הגה"ק ה'חפץ חיים' זי"ע (שם עולם, שער שמירת השבת פ"ג בהגה"ה) וז"ל: "וכיון שדעת האדם מועטה כל כך, אין לנו לחקור אחר הנהגתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, וצריך האדם להתהלך עמו בתמימות ולהאמין שכל מה שהוא עושה, הוא הכל לטובה, כי מפי עליון לא תצא הרעות, ואז בוודאי יזכה לראות בסוף באלו הדברים גופא, שהיא הכל רב טוב וחסד, כמו שמובא בגמרא (ברכות ס:) במעשה דרבי עקיבא", עכ"ל.
מעשה היה בירושלים בימי קדם, בשני אברכים שהיו לומדים ב'כולל ליוצאי גאליציא', והיה אחד מהם רודף את חברו עד חרמה… בכל עת מצוא היה מתנכל אליו בכל מיני 'חכמות' והצקות. בצר לו היה ה'נרדף' נכנס לשפוך את צערו בפני הרה"ק רבי דוד בידערמאן מלעלוב זי"ע. בכל עת היה הרבי מנחמו וחוזר בפניו על דברי חז"ל (גיטין לו:) "הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואין משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהן הכתוב אומר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'" – יבוא יום ותראה כי השתיקה הביאה לך רווחים גדולים ועצומים, שתוק נא וירווח לך בבוא העת.
דברים אלו היו משקיטים במעט את סערת רוחו, עד ששב ה'רודף' למלא סאתו במנת בושות, ביזיונות ורדיפות, אז היה ה'נרדף' ממהר שוב אל הרה"ק, והרבי הזכיר לו כבראשונה: 'הנעלבין ואינן עולבים שומעין חרפתן ואינן משיבין…', וחוזר חלילה.
עברו הימים, ובנו של הנרדף הגיע לפרקו והתחילו ה'שדכנים' לדבר בו נכבדות, אלא שבכל פעם שנתקרבו הדברים לידי גמר ב'שבירת צלחת', נשמע סירוב מהצד השני, וכל זה נזקף לזכותו של ה'רודף' שהיה 'עובד' יומם ולילה להודיע לכל על 'חסרונותיו' של המדובר ושל משפחתו… פקעה סבלנותו של ה'נרדף', ומיהר אל הרבי בזעקת 'הצילני נא'… אך הרבי בשלו – אמרו חז"ל 'הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואין משיבין… ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'.
וכן היה גם כאשר הגיעה גם בתו לפרקה בתוך כך, והוכרח הרודף להוסיף כמה 'שעות' לעבודת הקודש שבחר בה… כי מעתה עליו לדבר סרה לא רק על בנו, אלא אף על בתו של צדיק נעזב זה. ביום מן הימים נפתחו שערי שמים, ונגמרו ב' השידוכים בכי טוב – בשידוך אשר היה נהוג בעיה"ק ירושלים ושמו נקרא 'א בייט' (מלשון 'חליפין'… שב' משפחות משתדכים פעמיים כאחד, זה נותן בן ובת וזה נותן בן ובת), והיו עיני ה'רודף' רואות וכלות, ואין לאל ידו להושיע…
משהתקרבו מועדי ב' החתונות, וירא הנרדף כי אין הפרוטה מצויה לצרכיו היום-יומיים, עאכו"כ לצרכי נישואים כפולים, בלית ברירה שם פעמיו לעיר הבירה וויען (ווינא), לפקוד את ביתו של 'משה הגביר' אשר היה ידוע כאיש חסד נדיב לב, אולי יחוס עם עני ואביון… מיד בהגיעו לוויען מיהר לבית הגביר, שם נודע לו שאינו 'בן יחיד', וקבעו לו שביום פלוני 'יזכה' להיכנס לחלות את פני הגביר…
בלית ברירה שכר הלה חדר בבית המלון באותה עיר, עד הגיע זמנו להתקבל אצל העשיר. בהגיע זמנו אסף את מטלטליו בדרכו לעזוב את המלון, כי מה לו לחפש ברחובות וויען אחר שכבר יתקבל אצל 'משה הגביר'. כאן נתהפך מזלו לטובה וברכה, כי בדרכו נכנס ל'בית הכסא' מצא שם 'אוצר' – ארנק מלא וגדוש במטבעות לרוב, מיד חישב בדעתו כי מצד הדין הרי מותר לו לקחת המעות שהרי רוב הנמצאים שם הינם גויים ו'אבידת עכו"ם מותר' (חו"מ רס"ו א) לאידך אוי לו ואוי לנפשו אם ייתפס בכך, על כן נטל את המטבעות ועירבן יחד עם הפרוטות המועטות שהיו ברשותו עד עתה, ואת הארנק של ה'גוי' זרק לתוככי ביה"כ, ומיהר להימלט על נפשו פן יתעורר 'בעל האבדה' לחזר אחר אבדתו…
אך את אשר יגור בא לו – כי ברצותו לצאת מבית המלון, כבר היה הבית מוקף בשוטרים רבים שבאו לחפש אחר ה'גנב', שגנב את הארנק משר גדול ששהה שם ביום הקודם. 'פקודה' ניתנה מראש השוטרים שעל כל הנמצאים להישאר איש איש בחדרו, והשוטרים יחפשו בכל החדרים עד שימצאו את הגנב. בלית ברירה חזר היהודי לחדרו כשהוא חרד לקראת הבאות…
כאשר הגיעו השוטרים אל חדרו של היהודי פשפשו ומצאו בכליו סכום אדיר, הדומה כמעט לסכום האבדה (כי לא היה הסכום מדוייק לסכום האבדה, שהרי כמה פרוטות הוסיף משלו, וגם את ה'ארנק' לא מצאו), מיד חשדו בו שהוא הוא ה'גנב' (באותה העת, היה דבר זה כרוך אף בסכנת מוות מצד המלכות) דאל"כ מניין לעני כמותו סכום גדול כל כך. אולם כאשר שמע היהודי את דבריהם, נענה ואמר בבירור: "איני יודע מדוע נטפלתם אלי – הרי אנוכי מנהל עסקים גדולים בכולל גאליציא בארץ ישראל, ואלפי אלפים דינרי זהב וכסף עוברים תחת ידי בעסקאות שונות, ואין 'סכום כזה' בגדר 'חידוש' אצלי כלל".
השוטרים שעמדו מסביבו לא ידעו מה לעשות בדינו, שכן לא ידעו מה הוא סח – מהו 'כולל' ומהו 'גאליציא'… ואלו עסקים נערכים שם… מכיוון שכן החזיקו אותו במעצר, ולבינתיים שלחו על ידי ה'קאנסול' שלהם בארץ ישראל, שיברר ב'כולל גאליציא' אודות זה האיש ומה מעשיו. בהגיע ה'שליח' אל הכולל אינה ה' ופגש במיודענו ה'רודף', וישאלהו האיש: "התכיר את פלוני ומה מעשיו?"… שאלו הרודף: "מי שלחך הנה?". ויען השליח: "מעיר הבירה וויען נשלחתי לברר אודותיו", הבין הרודף, שמן הנראה מפרסם הלה את עצמו בפני הגבירים הנדיבים כעני מרוד וחסר כל, והם שלחו לברר אם דבריו כנים ומצבו גרוע כל כך או שמא רמאי הוא. החליט הרודף לגמור אתו את החשבון, והחל לדבר גדולות ונפלאות: "תדע לך שיהודי זה מהסוחרים הכי גדולים כאן בכולל, משופע הוא במעות ועשירות לרוב"… כשמוע ה'שליח' את דבריו שלח את ה'ידיעות' לוויען, שם שחררו את היהודי עם האוצר הגדול בידו, ו'ליהודים היתה אורה'.
משחזר ה'נרדף' לביתו שבעיה"ק ירושלים, מיהר לעלות להיכל הכולל, וערך שם מסיבת 'לחיים' בנדיבות והרחבה, שם נשא את דברו וגולל את כל חסדי המקום עמו… והפטיר: "יודע הנני בבירור שאחד מבני הכולל כאן הצילני ממוות לחיים, ואף העלה אותי מבירא עמיקתא לאיגרא רמא בעשירות מופלגת, מודה אני לו בכל לבי"… ועד היום הזה מפורסמים צאצאיו כ'בעלי פרנסה'.
ומלבד שמכאן נראה על גודל שכרו של זה השומע חרפתו ואיננו משיב, אך בעיקר מה שלמדנו מכאן הוא גילוי הטובה שצמחה לו מהרעה דייקא, שרק על ידי אותו 'רודף' זכה שנתקיים בו "מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון, להושיבי עם נדיבים"…
יש לך 'תיבת דואר' תלויה בפתח ביתך מבחוץ
מעשה באברך שנכנס אל רבו בקול תאניה ואניה: "רבי קדוש! לבני ביתי היתה עד עכשיו 'עבודה קבועה' אצל בעה"ב אחד, ומשם היתה פרנסתי ופרנסת אנשי ביתי בהרחבה גדולה, אך זה עתה קיבלה 'מכתב פיטורין' ואני אנה אני בא… מנין יהא לנו לחם לפי הטף?". שאלו הרבי: "אמור נא, האם יש לך 'תיבת דואר' תלויה בפתח ביתך מבחוץ?". האברך שלא הבין את השאלה – שלא מן הטענה, נענה מפני הכבוד: "אכן, יש ברשותי תיבת דואר!".
המשיך הרבי ושאל: "האם מפעם לפעם הנך מקבל בה מכתבים וכדו'?". נענה האברך, שעדיין לא הבין שייכות ה'דואר' לצרתו: "הן!". שאל הרבי: "אולי יודע מר מיהו ה'דוור' (הנושא את המכתבים ממקום למקום) המביא לפתחך את המכתבים?", נענה האברך: "לא ולא! וכי מה איכפת לי מיהו המביא את הדואר? העיקר שהמכתבים מגיעים אלי!"… עתה נענה אליו הרבי בקול תמיהה: "ומדוע כל כך תתעניין ב'דוור' המביא לך את הפרנסה ממשלחו – זה הקב"ה בכבודו ובעצמו, הזן ברחמיו את הכל, מה אכפת לך מי יהיה שלוחו מכאן ואילך?".
ושמעתי מצדיק אחד לבאר בדרך משל, שהנה אם בהגיע זמן אכילת 'פת שחרית', יבקש הבן מאביו מיני מתיקה לאכלם – בוודאי לא ייתן לו האב, כי עתה הוא העת לאכול מאכלים המבריאים ומחזקים הגוף, אמנם בגשת הבן לדודו ויבקש כגון דא, לא יגער בו הדוד, אלא יעניק לו בהרחבה ומלא ידו בכל מיני מתיקה כאוות נפשו, כי זהו טבעו ומהותו של 'דוד' שנותן ונותן בלי חשבון, האם מגיע לקטן בדין, או האם העת והשעה ראויה לכך… וכך הם ימי אלול שהקב"ה נעשה כ'דוד'… ומשפיע עלינו שפע רב ככל אשר נשאל מעמו.
מעשה השגור בפי הגה"צ רבי יצחק טוביה ווייס שליט"א, גאב"ד ירושלים
שמעו נא למעשה השגור בפי הגה"צ רבי יצחק טוביה ווייס שליט"א גאב"ד ירושלים: בימי ילדותו היה דר בעיירה הסמוכה לפרעשבורג (במרחק 4 ק"מ), וכשנכנסו הרשעים (הגרמנים) ימ"ש לעיירתם, לא ידע 'ראש הקהל' דשם מה עליו לעשות, מתוך חסרון ידיעה האם הרשעים פניהם לשלום או להיפך – כי באותם הימים לא היתה כלל 'תקשורת' בין עיר לעיר, ולא ידעו בני עיר הקטנה מה נעשה בעיר הגדולה.
מיהר ראש הקהל לשלוח את הנער 'טוביה', שיחיש פעמיו לעבר העיר הגדולה פרעשבורג, וישאל את פי ראש הקהל דשם מה עליו לעשות בזו השעה. משהגיע אמר לו ראש הקהל שישיב למשלחיו כי המצב בכי רע, ולרחמים מרובים הם זקוקים, והוסיף לומר לו: "הנה מלך אנגליה (ענגלאנד) עתיד לשלוח הנה רכבת בת 1000 מקומות, להציל על ידה את ילדי בני ישראל, ואף שלא אדע את מי להעדיף על פני מי, מ"מ משבאת הנה ומצאת חן בעיני, אעניק לך כרטיס (טיקעט) לנסיעה באותה רכבת".
הנער מיהר לעירו ומסר את השליחות לראש הקהל. משם מיהר לבית אביו ואמו, שארזו במהרה את מטלטליו ונפרדו ממנו בלב כבד ובוכה (אז ציוותה אותו אמו – 'זכור תמיד בכל אשר תפנה כי יהודי אתה!'). ואכן, בעזהשי"ת מצא את עצמו כעבור זמן קצר באנגליה, יחד עם אלף ילדים ניצולי מלחמה…
כעבור כמה שבועות נכנס רצון בלב המלך, לחזות במו עיניו את מעשה ההצלה שנעשה על ידו – לראות 1000 ילדים הניצולים בזכותו, ושלח לומר כי הוא עתיד לבקרם ביום פלוני.
בהגיע היום המיועד, העמידו את כל הילדים ברחבת העיר בשתי שורות. המלך הופיע ברוב הדרו, ובהתרגשות גדולה עבר במרכבתו בין שתי השורות. לפתע קפץ אחד הילדים – שהיה בעל רוח ונפש, לתוככי המרכבה ברצותו לדבר עם המלך. מיד עטו עליו שומרי המלך ומשרתיו, ורצו לסלקו ולהשליכו מעל המרכבה. אך המלך שראה כל זאת רצה לשמוע מה יש בפי הנער, וציווה על משרתיו להניח לו.
פתח הילד בדברי שיר ושבחה על טובו של המלך, שהשכיל לפעול פעולת טוב כזאת, להציל נפשות רבות כל כך, "אבל", הוסיף הילד – "כאב לבי על שאין חסדו של המלך יכול להיות חסד וטוב בשלימות, שהרי לא מצאה נפשי מנוח, כל עוד שהנני דואג וחרד יומם ולילה לגורל הורי ובני משפחתי… כאשר אינני יודע מה נעשה עמם בזה הרגע"… שאל המלך את הילד למקום מגורי אביו ואמו ופטרו לשלום. ואכן, תוך שבועיים הגיעו הנה אביו ואמו וכל משפחתו, ע"כ המעשה.
מוסיף הגאב"ד דבר נפלא ונורא: הבה נחשוב, כיצד היה נראה 'מעשה' זה, כשהמלך שוהה בארמונו הגדול. וכי היה ביד הנער להתקרב אל המלך, מה גם לדבר עמו? והרי ממרחק מרחקים כבר עומדים שומרי המלך להרחיק כל מי שאינו 'קרוי' אל המלך… כיצד אכן היה בידי הנער לבוא אל המלך ולהתחנן לפניו? כי אז היה 'בהמצאו'… 'מלך בשדה'… והיה לו רגשי 'קרבה' ואהבה אליהם, אף אנו, כאשר המלך נמצא עמנו והוא כביכול קרוב אלינו, ואז יש אפילו בידי הקטן לגשת אליו, ולפעול דברים למעלה מדרך טבעו של עולם.
עוד יש ללמוד מכאן עוז ותעצומות של הנער, שהרי 999 מהנערים שהיו שם לא עשו כמותו, ולא העזו לבקש על בני משפחתם, ואילו נער זה לא איבד את שעת הכושר, וראו נא מה השיג בזכות זה… אף אנו אם נשכיל לעשות כמוהו, וכאשר אנו עומדים עתה קרוב אל המלך בהיות קרוב, לא נפסיד שעת הכושר הלז ונפעל גדולות ונצורות לטוב לנו.
(מתוך באר הפרשה – פרשת שופטים תשע"ט)