אל הרה"ק רבי ישעי'לה קרעסטירער זצ"ל נכנס פעם יהודי ופניו אפורות, עיניו בוהות נכחו ונשימתו כבדה. הרבי כבר הכירו ודרש בשלומו.
"שלומי אינו טוב", יבב האיש. "כל כך לא טוב, עד שקצתי בחיי. באתי להיפרד מהרבי. אני עומד לאבד את עצמי לדעת…" והוא סיפר על שרשרת כישלונות עסקיים שפקדו אותו, ועל הבזיונות שיספוג כשיתברר שמאיש אמיד ונדיב הוא עומד להפוך לקבצן עלוב ובעל חוב, שנושים רודפים אחריו ומכלים בו ובמשפחתו את זעמם על מה שמגיע להם ואין לו מהיכן לשלם.
רבי ישעי'לה האזין לו בדאגה ובחיבה והתייחס דווקא אל הצהרתו שעומד הוא להתאבד. "ואיך תיטול את חייך בלי לבזות את משפחתך? הרי כל פעולה שתעשה תתפרסם, והכל יידעו שאיבדת את נפשך בידך וילדיך יתביישו מאוד. ולכך הרי לא תרצה להגיע גם לאחר מותך?"
האיש הנהן בראשו באיטיות, מנסה להבין לאן חותר הרבי.
רבי ישעי'לה המשיך: "לכן העצה היחידה היא, שתטביע את עצמך בנהר, ואז יחשבו שאסון טביעה אירע לך, כך לפחות לא תתבזה משפחתך. אבל כאן ישנה בעיה: הנהר בימים הללו קר מאוד, וגלידי כפור מכסים את חלקו. אם תיכנס כולך במימיו, תוכל להצטנן ולהתקרר…"
כאן פרץ האיש בצחוק גדול. הוא ייכנס לנהר כדי למות, והרבי מדבר עמו על הצטננות?
ואז, משצחק היהודי ועיניו הכבויות הוארו מעט, החל הרבי מסביר לו שאסונו אינו כה נורא. יהודים עם חובות וצרות גדולים יותר, הצליחו להשתקם ולשלם ולבנות את חייהם מחדש. הרבי לחש לו דברי אמונה ותוכנית פעולה והבטחה ברורה שעוד יבואו ימים טובים והוא יתחרט על הצעד הנואל שהעלה על דעתו.
"ולא יכול הייתי לדבר אליו את כל הדיבורים האלה לולי היה צוחק", הפטיר הרבי אחריו, "כי כשבאה לו אך מעט שמחה, נפתח ליבו והיה כלי קבלה".
העובדא הזו ללמדנו באה: עצבות ומרירות אוטמות את פתחי הלב, מדכאות את הרגש והורסות כל חלקה טובה בנפש האדם. גם בימים של תשובה וחשבון נפש, מוכרחים לעלוץ ולשמוח, ובכח השמחה נפתחים שערי הלב לעבודת התשובה שתחדור פנימה לעורר לבנו לעבודתו ית"ש"
(מתוך מאמרו של הרב אריה יהודה בלומנטל שליט"א, קובץ באוצר חיים תשע"ה)