"אז ישיר משה" (ט"ו א)
בשנת תשל"ו השתלטה קבוצת מחבלים על מטוס בו שהו יהודים, וחטפה את נוסעיו. לאחר שהנחיתה את המטוס באוגנדה, איימה להוציא את היהודים ומשפחותיהם להורג.
חיילים שנשלחו מן הארץ הצליחו בס"ד לשחררם, במה שקרוי 'מבצע אנטבה'. אלא שבניגוד גמור להילה ששררה אז בארץ למול 'גבורתם' של המשחררים, אנחנו מביאים כאן את סיפורו של אחד הקצינים הבכירים, שישב עם חבורת הפיקוד הקדמית שהוטסה אף היא במטוס לעבר זירת המבצע. מדבריו עולה שאלמלא נס גלוי שאירע לפתע, היו נאלצים ארבעת מטוסי ההרקולס לשוב הביתה כלעומת שבאו.
הנס הגדול הביא את הקצין, תקופה קצרה לאחר המבצע, להרהורים אמיתיים על דרכו בחיים, והוא חזר בתשובה שלמה. והמדובר, יש לזכור, באחד הקצינים שפיקד על 'מבצע אנטבה', וסיפורו המרתק לא הוזכר כלל במסמכים הרשמיים שפורסמו לאחר הקרב.
"הצבא", הוא מספר, "התכונן לנפגעים רבים באותו מבצע. במטוס מיוחד ישבו עשרות רופאים צבאיים וצוותי הצלה, שהעמיסו על מטוס ההרקולס ציוד רפואי רב. אני, כאחד ממפקדי המבצע ישבתי עם חבורת הפיקוד הקדמית במטוס שהוביל את השיירה.
"הכל הלך למישרין. כמה דקות לאחר התדלוק בקניה, הגענו למרחב האווירי של אוגנדה, ושם ציפתה לנו אכזבה מרה. עיר הבירה היתה מכוסה ערפל כבד ביותר, עד שמתוך המטוסים אי אפשר היה לראות היכן ממוקם שדה התעופה, היינו אובדי עצות.
"במשך כמה דקות חגו ארבעת המטוסים מעל הערפל. במכשירי הקשר החלו להישמע הוראותיו של המפקד, שאם בתוך דקות ספורות לא יתפזרו העננים והערפילים, לא תהיה ברירה אלא לחזור כלעומת שבאנו.
"לפתע, אירע דבר מוזר, שעד היום אין לי אפשרות להסביר אותו באופן טבעי: מתוך מעבה הערפל הכבד נפתח לפתע פתח לא גדול, כאשר בכל המרחב האווירי עדיין ממשיך להיות מעורפל כמקודם, ואף יותר.
"המטוס ובו חבורת הפיקוד התקדם לעבר הפתח, ומה נדהמנו להיווכח שאנחנו עומדים ממש מעל שדה התעופה של אנטבה בירת אוגנדה!!
"ארבעת מטוסי הההרקולס כמו 'השתחלו' אל הפתח שנפער בתוך העננים, נחתו בשלום, ובדקות ספורות הצליחו להרוג את המחבלים, לשחרר את בני הערובה ולהעלותם על המטוסים".
הקצין הבכיר, בראותו את הנס המופלא, חזר בתשובה שלמה, והוא שוקד על תלמודו באחת מישיבותיה של ירושלים. היום הוא יודע טוב יותר מאחרים, שלא "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה"…
***
הגר"י אברמסקי סיפר על עצמו, שרגיל היה מאד להצטנן בקטנותו, אולם משהגיע לסיביר ושהה שם תקופה ארוכה, לא הצטנן ולו פעם אחת. כיצד קרה הדבר?
"לפני בואי לסיביר", כך הוא סיפר, "התפללתי לה' שיעזור לי שלא אצטנן, ואמרתי לפניו שאם תמיד באים אל האדם בטענות, מדוע לא שמר על עצמו מפני הצטננות, כמו שכתוב: 'צינים פחים בדרך עיקש', אבל כאן בסיביר, הרי גם אם ישמור על עצמו, הוא עלול לחלות ולהצטנן, בשל הכפור הנורא ששרר שם, אם כן אין הוא אשם בזאת כלל, ולכן ביקשתי מהשי"ת שיסייע בידי שלא אחלה".
והתפילה נשמעה. במשך כל שהותו בסיביר, לא הצטנן הרב אברמסקי ולו פעם אחת, דבר שהיה נחשב כתופעה שלא בגדר הטבע.
***
מרן הגרא"מ שך זצ"ל הגיע פעם לבית חולים, כדי לבקר אחד מגדולי העושים והמעשים למען הישיבות שאושפז במחלקת הלב. "לפתע", כך סיפר הרה"ג רבי חזקיהו יוסף משקובסקי, "ניגש מנהל המחלקה אל ראש הישיבה וביקש… להצטלם איתו. מרן זצוק"ל לא הביע התנגדות, אבל לאחר מכן ביקש מהפרופסור, אחד המפורסמים בין רופאי הלב בארץ, שישיב לו על שאלה".
"יש לך מכונית?" – שאל מרן את מנהל המחלקה. "בודאי!", השיב הפרופסור בנימה של גאוה. "רק לפני כמה ימים קיבלתי את הדגם החדש של השנה הנוכחית".
בשלב זה תאר ראש הישיבה, את האבסורד המתרחש בתחום יצור המכוניות בעולם, כשמכונית הנחשבת לחדישה ומשוכללת בשנה פלונית, הופכת למיושנת בשנה שלאחריה, עם יצורו של דגם חדש, המצוייד בשכלולים נוספים המעמידים בצל את הדגם שלפניו.
כאן הרים ראש הישיבה את קולו ואמר לפרופסור: "אמור נא לי, אם היו מבקשים ממך כיום ליצור את הלב המשוכלל ביותר, שיתן את מלוא האפקטים ליצורי האנוש, האם היתה לך איזו שהיא 'תוספת' או 'שכלולים' ללב הנמצא בתוכנו מאז בריאת העולם, ושנברא על ידי ריבון העולמים?"…
לידע ולהודיע את כוחו וחכמתו של בורא עולם, שיצירתו אינה נצרכת, חלילה, לתיקון או להוספה.
מסופר על אחד האדמו"רים שעבר פעם בשבת לפני התיבה, והחל כבר לומר: "שוכן עד מרום וקדוש שמו", וכאשר הגיע לקטע: "בפי ישרים תתרומם", עצר לפתע והחל לבכות. כך במשך דקות ארוכות.
הקהל, שלא ידע את נפשו מרוב תימהון לנוכח המראה, עמד על מקומו, והמתין לבאות. לבסוף, נראתה על פני הרבי בת צחוק גדולה, והוא המשיך בתפילתו מתוך רננה ושמחה מיוחדת.
הדבר היה נראה כרזא דרזין, ואיש לא הבין את פשר הדבר. בסיום התפילה עמד הרבי בעצמו והסביר לקהל מרעיתו כדברים האלה: "כאשר החילותי לומר: 'שוכן עד', וראיתי שכתוב שם: 'בפי ישרים תתרומם', נבהלתי מאד; התבוננתי אל תוככי לבי, ושאלתי את עצמי האם אני ראוי לתואר 'ישר', נוכחתי שהתשובה היא שלילית… ולא יכולתי להמשיך להתפלל!
"המשכתי להתבונן במילים הבאות של הקטע: 'ובשפתי צדיקים תתברך', ושוב אמרתי לעצמי שאינני זכאי לתואר 'צדיק'.
"לא ידעתי לשית עצות בנפשי. אבל כאשר המשכתי הלאה, ונתקלתי במילים: 'ובמקהלות רבבות עמך בית ישראל', נחה דעתי. הרי כאן לא מצויין תואר מסויים, אלא סתם 'רבבות עמך בית ישראל', והרי גם אני אחד מאותם רבבות, וככזה יש לי רשות להתפלל.
"לבי התעודד במידת מה. ברם, השמחה הגדולה התעוררה בקרבי, בראותי את שכתוב לאחר מכן: 'שכן חובת כל היצורים, וכו', להודות להלל לשבח'. והרי ברור שגם אני נחשב כ'יצור' של הקב"ה, וממילא זו הזכות שלי לבוא ולהתפלל!"…
(מתוך הגדה של פסח – 'חשוקי חמד')
מסוקים?
לא זכור לי שהיו מסוקים במבצע.
אם אינני טועה היו 4 הרקולסים