מאת כתב 'המבשר'
שבר על שבר הוכה אתמול עולם התורה והישיבות בארץ ישראל ובתפוצות ישראל עם הגיע הבשורה הקשה והמרה על הסתלקותו לישיבה של מעלה של אחד מזקני ראשי הישיבות בדורנו, ראש ישיבת קמניץ המעטירה מרן הגאון רבי יצחק אריה שיינר זצוק"ל, שעלה לישיבה של מעלה ונדם לבו בשנתו הצ"ט לדאבון ולמגינת לב כל בית ישראל, ובמרכזם אלפי תלמידיו ושומעי לקחו הרבים ברחבי העולם כולו, בהיותו מנחיל הוד קדומים של ממלכת התורה מבית קמניץ.
בהסתלקותו נעקרה מדורנו דמות קמאית מופלאה, משרידי דור דעה, ראש ישיבה ומרביץ תורה שהטביע חותם עמוק על עולם התורה והישיבות, משיירי כנסת הגדולה, מאיר עיני ישראל בתורה וביראה, שהעמיד לגיונות של תלמידים בארץ ישראל ובגולה, אוהבן של ישראל מיצר בצרתם ושמח בשמחתם אשר ביתו היה פתוח לרווחה לכל עני ומדוכא.
לצד גדלותו הבלתי רגילה בתורה ומוסר והתמדתו יומם וליל בלימודה, יחד עם הרבצת התורה והיגיעה הרבה בהכנת שיעוריו, פתח את דלתות ביתו ושערי ליבו לכל איש מצוק ומר נפש, ביתו היה כתובת לכל הלך ועני אשר ידעו כי מלבד אשר יזכו לסעוד את ליבם בבית הרב יזכו לטללי תחיה בדברי עידוד ונוחם אשר יצאו מעומק ליבו של אוהבן של ישראל.
דיבורו הנעים והחביב לכל אחד ואחד מישראל שפגש, מגדולי התורה והיראה אליהם חרד חרדה גדולה ועד לקטן שבישראל שאת חיבתו ואהבתו גילה בחיוך שובה לב, הביאו רבים מאלו שפנו לברכתו ועדיין לא שלמים היו באמונתם ויראתם להתחזק בשמירת המצוות ודקדוק ההלכה.
באישיותו הנדירה חברו יחדיו גאונות בתורה לצד נעימות ופשטות מופלאה, כשבכל שנותיו נודע במסכת הרבצת התורה, כשהוא עומד על תלמידיו ומכה על קדקדם שיגדלו ויצמחו לתפארה, ונודע בשיעוריו הבהירים והעמוקים, כשהוא מנחיל מתורת רבותיו הנודעים לצד חכמת זקינו מרן הגרב"ד זצוק"ל, ובד בבד היה מספר 'מעשה רב' מאת זקינו ורבותיו הדגולים להראות מהי שקיעות בתורה ומהו חיזוק בעבודת ד' ובהתקרבות לבורא יתברך, והיה מחזק באהבת הבריות להשקיע באהבת ישראל עוד ועוד, והוא היה נאה דרש ונאה מקיים כשהיה מקבל כל אדם בסבר פנים יפות כראוי לעם ד'.
פקחותו וישרותו היו לשם דבר, כשגדולי עולם נהגו להיוועץ עמו באומרם ששכלו הישר והבהיר יוכל להכריע בעבורם גורלות, והוא התנהג כל ימיו בענוות חן מופלגת, ברח מן הכבוד והשררה וביטל עצמו בכל כוחו לגדולי התורה מאורי וגדולי הדור. קשר עז היה לו עם גדולי התורה מכל החוגים והעדות, מלבד מה שינק מרבותיו בגולה.
עצותיו המחוכמות היו לשם דבר, וזו היתה הסיבה שנועצו בו אלפי בני ישראל, והכל ידעו שביתו ברח' צפניה 52 פתוח לכל דורש, כשכל אחד זוכה לחמימות יתירה. ביתו היה בית ועד לחכמים מחד, ומקום הכנסת אורחים מאידך, כשמידי שבת הגיעו בחורים לסעוד על שולחן השבת, וראש הישיבה היה משוחח עם כל אחד בסוגיות בהם עסק בתלמודו בישיבה, והפליג עמהם כאילו למד זאת באלו הרגעים. היה לו חוש להרגיש כל אחד מה מבוקשו ולסייעו בנצרך לו. ולא רק בעת לומדם בישיבה אלא שנים רבות לאחר מכן שכבר בנו את ביתם המשיך ללוותם על כל צעד ושעל להורות להם את הדרך אשר ילכו ואת המעשה אשר יעשו.
קשר בל ינתק היה לראש הישיבה עם תלמידיו כבניו ודאג לצרכיהם הרוחניים והגשמיים כאחד ויום ולילה לא הסיר מחשבתו מהם. אחד הנדיבים הגדולים שתרם בנין מפואר לישיבה סיפר שהיה תלמידו של ראש הישיבה בתקופת שהותו במונטריי שבשוויץ, ובאחד הימים טיילו כמה תלמידים ללא רשות בואדי בין הרי שוויץ, והוא איבד את דרכו. הגר"י שיינר זצוק"ל אמר תהלים יחד עם כל בני הישיבה, ולאחר מכן כשראה אותו מגיע לאחר שאותר וחולץ בידי הרשויות הכניסו לביתו, דאג לו לארוחה חמה, והשכיבו לישון עם נשיקה על מצחו, כשאמר לו בקול שקט, אני אוהב אותך, אבל מבקש ממך שיותר אל תלכו ללא רשות מחוץ לישיבה. הוא סיפר שהודות לאהבה ששפעה ממנו כל משפחתו נותרו בני תורה, ולכן הוא תורם את הבנין לישיבה הקדושה.
התקופה האחרונה
בשבועיים האחרונים חלה ראש הישיבה זצוק"ל בנגיף ונחלש, הוא שהה בביתו ולמרות זאת המשיך בסדר יומו על אף חולשתו, ובכל היכלי התורה והישיבות נישאו תפילות רבות להחלמתו.
בימים האחרונים מצבו החמיר והוא הובהל לבית החולים כשהמוני בית ישראל מעתירים למען רפואתו השלימה. אך אתמול בשעת הצהריים ניצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש, וראש הישיבה הנערץ נסתלק לעולם שכולו טוב, למגינת לב בני המשפחה הקרובה ותלמידיו המובהקים שסבבו את מיטתו עד שנשמתו עלתה בסערה השמימה, והותירה חלל פעור ויתמות עמוקה בחתימת תקופה של הוד קדומים של ישיבת קמניץ המעטירה.
בתוך שעה קלה פשטה הידיעה המרה בכל תפוצות ישראל בארץ ובגולה, בהיכל ישיבת קמניץ בירושלים הוסרה הפרוכת, וקולות הנהי והבכי הדהדו למרחקים, והתחושה הקשה של "דור הולך" הכתה בהלם את המוני בית ישראל בכלל ותלמידיו בפרט. רבים זעקו והתאבלו על סילוקו, והמונים נאספו ליד מיטתו במעונו בירושלים באמירת תהלים בקולות דמע ובכי בלתי פוסקים ובני הישיבה געו בבכי והתאבלו על סילוקו של עטרת תפארתם.
אשכבתיה דרבי
החל משעות הערב נאספו המונים בהיכל הישיבה וברחובות הסמוכים כשהיתמות הורגשה בכל פינה בהיכל ומחוצה לה.
לאחר אמירת פרקי תהילים ראשון המספידים ראש ישיבת פוניבז' מרן הגאון רבי גרשון אדלשטיין שליט"א, שדבריו הועברו בשידור חי ממעונו שבבני ברק – לישיבת קמניץ בירושלים. בדבריו אמר: "ראש ישיבת קמניץ מרן הגאון רבי יצחק שיינר זצ"ל היה אדם גדול בתורה ביראת שמים במידות טובות, השפיע על הישיבה ועל כל הסביבה שלו.
"גם איפה שלא היה בפועל, הקדושה של אדם גדול משפיעה על כל הדור, וגם במקומות רחוקים יש השפעה נסתרת. השפעה בתורה וביראת שמים ובמידות טובות. עכשיו ההשפעה חסרה, וזה אסון לא רק למשפחה ולישיבה אלא לכל הדור. חסר כעת ההשפעה לכל העולם. מה זאת עשה אלוקים לנו, אלוקים עשה זאת, הכל בהשגחה, אבל מידת הדין הגיעה עלינו, אנחנו נענשנו, וכל אחד צריך לעשות את חשבונו צריך לתקן את מעשינו".
לאחר מכן ספד לו הגאון רבי ברוך דב ליכטשטיין שליט"א ראש הישיבה, שביכה בקול גדול שהוא דרש לאחרונה לפני הרבים, ומה ביקש מהרבים, שיחזרו בתשובה ויבינו שהקב"ה מבקש מעמנו דבר מה, והוא היה מושלם בג' עמודי העולם. כן סיפר כמה היה שלם במידת האמת, שכשלמדו ולא הבין היטב דברי רש"י חזר ושינן הרבה פעמים עד שיובנו הדברים כראוי. ואמר שיכול לומר בבי"ד של מעלה כמה משפחות הוא העמיד על רגליהן ברוחניות ובגשמיות, וכמה העביר מרבותיו הדגולים רבי שלמה ורבי ראובן זצוק"ל, עד שיוכל לעלות עתה לשמיא ולומר להם שדאג להעביר את יגיעת האמת שלהם לדורינו אנו. וביקש שיהא מליץ יושר לישועת עם ישראל.
ראש ישיבת עטרת ישראל הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי שליט"א, פתח את ההספד בבכי, על שלקנו בכפליים שני גדולי הדור עלו לישיבה של מעלה ביום אחד ובודאי שמיתת צדיקים מכפרת ולעת הזאת יעלה לכסא הכבוד ויבקש מהקב"ה שיגיד "די לצרותנו".
בהמשך דבריו סיפר על ההכרות שלהם מאז למדו יחד ישיבת חברון, וכבר אז ניכר כי לגדולות נוצר. ותיאר את היותו נער צעיר מארה"ב, שהצליח לעלות במעלות התורה לאורו של רבו המובהק הגר"ש היימן זצוק"ל, בזכות דמעותיה של אמו ע"ה שבכתה עליו שיצמח גדול בתורה, ולא עוד אלא שהקב"ה מסבב כל הסיבות דאג לכך, וזכה להיות חתנו של חתן מרן הגרב"ד זצוק"ל ראש ישיבת קמניץ. כן תיאר את ה'גישמאק' בלימוד שהיה לו, וכי היה עמוד האמת. וביקש: תעמוד לפני הרבש"ע ותבקש שיושיע את עמו מצרתם, ויחיש גאולתינו במהרה.
משגיח ישיבת מיר הגה"צ רבי בנימין פינקל שליט"א, סיפר על ההיכרות שלו עם ראש הישיבה עוד כשהיה בחיידר של קמניץ ולמד ממנו הנהגות שמלוות אותו כל החיים ומלבד הרבצת ויגיעת התורה, הרי שלעולם אי אפשר לשכוח את האהבה הגדולה לכל תלמיד ותלמיד, ולא רק לתלמידיו אלא גם לכל אשר מי בשם ישראל יכונה, ועתה חסרנו כל זאת. אך אנו מתנחמים שכל זה הותיר לנו כאן ועלינו ללמוד מדרכיו ומעשיו אלו.
בנו הגדול הגאון הרב אברהם שליט"א, הביא הגמרא בסנהדרין, 'איזהו בן העולם הבא ענוותן ושפל ברך שייף עייל שייף ונפיק וגריס באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה', ותיאר כיצד בכל אחד מהדברים הללו היה מושלם ממש, והוסיף לספר כמה היה רודף חסד. בהמשך דבריו תינה בכאב את האובדן והחלל שחש עתה כל תלמיד ותלמיד, שכן אביו ראש הישיבה היה לא רק אב או ראש ישיבה ומחנך אלא גם ידיד של כל אחד ויחיד, ובהנהגה זו זכה להאהיב את התורה על התלמידים.
לאחר מכן הקריאו את הצוואה שנכתבה בג' כסלו תשפ"א, וזל"ק: "לנכדיי, צאצאיי ותלמידי האהובים עלי בכל נפשי, הנה נאמר כי ידעתי אשר יצווה את בניו אחריו וכיוון שידעתי שרצונכם למלא את בקשתי, אני מבקש שכל אחד יהיה בעסק לימוד התורה מתוך עיון ושקיעות אמיתית – זה החלק הראשון".
"החלק השני של הצוואה, נתתי את ליבי לבקש דבר אחד שגופי תורה רבים תלויים בו והוא ענין ההרחקה ממכשירי התקשורת למיניהם, ואבקש שתמשיכו להקפיד מכל אותם מכשירים פסולים – אפילו כשהדבר קשה מאוד ובזה אדע כי יהיה לי מנוחה בחיי העולם הבא".
לאחר תום מסכת ההספדים ואמירת הקדיש ע"י בניו המשיכה ההלוויה למרומי הר המנוחות בירושלים. כשתלמידיו הרבים פורצים בבכי מר ומתקשים להיפרד מרבם שהביאם לחיי העולם הבא.
בשעת סתימת הגולל בהר המנוחות השמיע דברי הספד מרן הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א ראב"ד 'העדה החרדית' ובדבריו אמר: "קשה להספיד את הנפטר הגדול, ראש ישיבת קמניץ הגאון רבי יצחק חתנו של הגאון רבי משה ברנשטיין זצ"ל. מכיר אני אותו עוד מצעירותו מהתקופה שהוא היה יחד עם חותנו בצרפת, שהייתי שם יחד עמו וראיתי את שקידתו ומדריגתו.
"הוא היה תלמיד חכם גדול אבל הסתיר עצמו ולא רצה להתפרסם בתורתו, ובגדלותו הסתיר את מידותיו הטובות ואת יגיעתו בתורה, ועשה עצמו כאילו אין לו כלום. היה עניו בתכלית הענווה. יש כאלו שבורחים מהכבוד כיון שמזלזלים בציבור וכביכול אינם מתכבדים מהכבוד שלהם, אבל אצלו היה להפך, הוא היה סבור שלא מגיע לו כבוד. העמיד הרבה תלמידים במשך עשרות שנים של הרבצת תורה, וזכה לכל המידות של תלמיד חכם. היה לו לב לחמול על כל עני ונצרך, היה ירא את ה' מנעוריו, היה עניו, ועסק בתורה מתוך יראת שמים.
"מידת הדין מתוחה על עם ישראל מכה אחר מכה, היכה אותנו הקב"ה, – בהסתלקות זקני ראשי הישיבות בדורינו.
"ובפרט בדור קשה כמו שלנו, שאין לך יום שאין קללתו מרובה משל חבירו, וגזירה אחר גזירה אנו סובלים, הרי בוודאי הסתלקותם של תלמידי חכמים הוא מכה קשה מאוד עבורינו, וקשה לנו להתנחם".
בסיום דבריו אמר בבכי: " אני מבקש ממך רבי יצחק, אתה הרי עמוס במעשים טובים, ועכשיו אתה 'ציר נאמן' שלנו לבקש עלינו רחמים בשמים. אנחנו בסכנה גדולה הן ברוחניות והן בגשמיות, וצריכים אנו רחמי שמים גדולים, ואתה יודע את מצבינו, לך לבקש רחמים, לך לכסא הכבוד ותצעק געוואלד! עד מתי! כבר הגיע הזמן לגאולה השלמה.
"אני מבקש ממך תהיה מליץ טוב ומליץ יושר בשמים על ישיבת קמניץ ועל עם ישראל, תעורר בעולם העליון את כל הצדיקים וקדושי עליון שיתפללו שיתקיים בקרוב ממש 'יתגדל ויתקדש שמיה רבא', במהרה בימינו בקרוב, אמן".