הרב ישראל ליוש
טיפול כואב ללא הרדמה, טריקת דלת על האצבעות כי ההלשנה אסורה, ישיבה בתא נידונים למוות בשלווה, ו'שמע ישראל' שהציל בעת צרה
ביום כ"ב בשבט חל היא"צ של ה'מגיד מישרים', הגאון הצדיק רבי יעקב גלינסקי זצ"ל, ראש ישיבת נובהרדוק – חדרה.
רבי יענק'לה [כפי שהיה מכונה] נולד בט' בטבת תרפ"א, ב'קריניק' שבפולין, להוריו הר"ר אברהם צבי ואמו מרת דבורה גלינסקי ע"ה.
כשהיה בן תשע, הגיע מרן ה'חפץ חיים' זי"ע לעיירתם, ודבריו המפורסמים אודות האדם שבא לאייששוק עבור קמצוץ טבק, הדהדו היטיב באזניו, ולא משו מזכרונו לנצח…
בתחילה למד בישיבת 'בית יוסף' ב'קיריניק', לאחר מכן עבר ללמוד בישיבת 'נובהרדוק' ב'ביאלסטוק', בראשות חתנו של הסבא מנובהרדוק, הגאון רבי אברהן יפה'ן זצ"ל. שם פגש לראשונה את מרן ה'סטייפלער' זצ"ל.
בשנת תרצ"ט, כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, ברח ל'וילנא', וכשליטא נכבשה בידי רוסיה, נאסר והוגלה ל'סיביר'.
סיפורי מופת וגבורה, היו על לשונו של רבי יעקב אודות שרידותו ב'סיביר', במחנות עבודה מפרכים, בקור דוקר מחריד ומקפיא, וברעב מתמשך… אבל באמונה ובביטחון, ובהקפדה, ככל האפשר ויתירה מזאת, על אורחות חייו כבן תורה, חניך ישיבת 'נובהרדוק'.
בשנת תש"ה, לאחר שהסתיימה המלחמה, נישא לרעייתו מרת צביה בת רבי חיים בנימין הלוי ברוד, ובשנת תש"ט עלו לארץ ישראל והתיישבו בבני ברק, שם התקרב למרן ה'חזון איש', ופגש שוב את מכרו מ'ביאלסטוק' מרן ה'סטייפלער' זצ"ל.
פעל רבות בקרב הילדים העולים מתימן, שלא יעבירו אותם על דתם, בתחילה בישיבה שהקים ב'ראש העין', ולאחר מכן עמד בראשות ישיבת 'נובהרדוק – חדרה', יחד עם הגאון רבי אלחנן פרלמוטר זצ"ל.
כשנסגרה הישיבה, הקים רשת כוללים 'מרגניתא דאברהם' בירושלים, מודיעין עילית ובית שמש. ובמסירות נפש כיתת את רגליו לגייס כספים לקיום הכוללים.
כוחו היה בפיו, והוא ניצל זאת היטב להשיב לב בנים אל אבותם, ולחזק את שומעי לקחו לעבודתו ית'.
דברי תורתו, דרשותיו, הגיגיו ומשליו התפרסמו בסדרת ספרי 'והגדת' ו'להגיד'.
ביום כ"ב בשבט תשע"ד נלב"ע, ונטמן בבית החיים 'פוניבז' בני ברק.
♦♦♦
"וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה"… (יח י)
מהי הכפילות 'מיד מצרים' ו'מיד פרעה'?, שאל הג"ר יעקב גלינסקי, כי זו לא אותה הצלה, ממצרים ומפרעה?
כך הוא גם שואל, מובא בהגדת 'והגדת', על מאמר בעל ההגדה "עבדים היינו לפרעה במצרים", הרי העיקר לזכור את יציאתנו ממצרים, אם כן, מה הדגשה שהיינו עבדים ל'פרעה', וכי זו עבדות אחרת?
אלא, מתרץ רבי יעקב, עפ"י המובא במדרש רבה (שמות א ח) עה"פ "ויקם מלך חדש על מצרים", שהמצרים הציעו לפרעה להרע לעם ישראל. בתחילה סרב, ואמר להם: "שוטים אתם, עד עכשיו משלהם אנו אוכלים, אילולי יוסף לא היינו חיים…" היתה לפרעה הכרת הטוב… כיוון שלא שמע להם, הורידוהו מכסאו שלושה חדשים, עד שאמר להם: "כל מה שאתם רוצים הריני עמכם", והשיבו אותו…
היתה לפרעה הכרת הטוב עד שזה נגע ל'שטעלע' שלו… למשרה שלו…
וכך היתה כל התנהלותו, הפכפכיות. כשהיה מוכה, הסכים לשחרר את עם ישראל, רק עברה המכה, כבר חזר בו מהסכמתו.
התנהגותו של פרעה היתה שונה בתכלית מהתנהגותו של יוסף הצדיק, עליו התורה מעידה: "ויוסף היה במצרים", הוא יוסף בצדקותו מתחילה ועד סוף, בבית יעקב ובבית פוטיפר, בבור הכלא ועל כס משנה למלך, רציפות ועקביות של צדקות. לעומתו פרעה הרשע, הפכפך… פעם דעתו כך ופעם כך… זוהי עבדות מיוחדת והצלה מיוחדת…
מיד מצרים… ומיד פרעה…
***
אף רבי יעקב עמד בצדקותו בתנאים קשים מאוד, בכל מאורעות חייו. וכיוסף הצדיק, נאסר אף הוא כאשר היה ברוסיה, והרוסים גזרו עליו עונש מוות, בינתיים שהה בתא של נידונים למוות, שלוש יממות…
באופן טבעי השוהים בתא מסוג זה, מדוכאים מאוד. הרי בעוד יום או יומיים יובלו לדרכם אחרונה, לעונש המוות שהוטל עליהם. אחדים בכו, אחרים שתקו בבעתה מרוב פחד, "ואני", מספר רבי יעקב, "התפללתי ולמדתי. ניצלתי את בדידותי להתחזק באמונה ובטחון. התפילה והלימוד, האמונה והביטחון, מילאו את ליבי, הרי אני ביד ה', מי יכול לעשות לי רע…?
"כשהייתי רעב ביקשתי אוכל, והאסירים התפלאו… מי מסוגל לאכול בשעה כזו? כיצד אתה מסוגל להיות כה רגוע, כאשר חרב חדה מונחת כבר על צווארך?
"וכשנשכבתי לישון, הם שוב נדהמו: מאין לי השלווה לישון?
"לפתע התכופף אלי כומר, שאף היה נידון למוות, הוא פחד ורעד בכל גופו, ואמר לי: 'אתה היחיד מבינינו שתינצל!' 'מנין לך?' – שאלתי. 'אתה היחיד בינינו שסומך על הבורא, אז הבורא עמך… ומי שהבורא איתו ניצל!'".
פעם, כשסיפר זאת רבי יעקב בדרשה, ניגש אליו הגאון רבי זאב איידלמן זצ"ל, ואמר לו: "מעכשיו יש לי יחס אחר כלפיך… איך היו בך הכוחות להתנהג ברוגע כזה?", שאל אותו רבי זאב.
"בכי לא היה עוזר לי", ענה לו רבי יעקב, "חשבתי שצריך לחיות כפי שהקב"ה רוצה ממני עכשיו, והוא ודאי רצה שאתפלל ואלמד, ואבטח בו אפילו כשחרב חדה מונחת על צווארי"…
***
הרוגע והשלווה שכה אפיינו אותו, היו גם כאשר נתפס ע"י מפקדי סיביר, כאשר בא לקבל אוכל עם תלוש שקנה מיהודי, וכנראה המוכר גנב אותו בערמומיות משולחנו של המפקד, ולא סיפר לו על כך כשמכר לו את התלוש.
"אני לא גנבתי את התלוש" – התעקש רבי יעקב – "קניתי אותו בכסף מלא…"
"אמור לי מי מכר לך אותו…" – ציווה המפקד – "ולא – רע ומר יהיה גורלך!!"
"תורתנו אוסרת עלינו להלשין, ולא אומר לך מי מכר לי את התלוש בשום אופן!"
"אם לא תספר לי, אטרוק את הדלת על אצבעותיך!" – איים עליו המפקד, ורבי יעקב בצדקותו: "לא אספר", והמפקד מימש את איומו, הדלת נטרקה על אצבעותיו והן נשברו, ועד סוף חייו נשארה לו צלקת על היד…
עקשנותו של רבי יעקב, הרגיזה את המפקד מאוד, וזעק: "מעולם לא היה כאן אדם שלא נכנע אלי, ואתה קטן שכמותך מתעקש?!", בכעסו הרב, זרק המפקד על רבי יעקב צנצנת דיו, ובנס הזיז רב יעקב את ראשו ברגע הנכון, והיא התנפצה על הקיר, ולכלוך רב נגרם בכל המשרד…
המפקד התמלא חמה עוד יותר, ומשראה שאינו יכול לו לרבי יעקב, השכיבו על הרצפה והפלה בו את מכותיו עד זוב דם…
"רק אם תספר מי מכר לך את התלוש, אפסיק להכותך!" – צעק עליו המפקד, אבל הוא בשלו ובעקשנותו, ולמרות שחשש כי סופו קרב, לא סיפר, הוא התפלל לקב"ה שיצילו מיד הרשע…
כעבור כמה דקות, עזב המפקד את המשרד בזעם, ורבי יעקב נשאר על הרצפה מוכה וחבול…
גבורתו לא הסתיימה בזאת. לימים כאשר עלה לארץ ישראל, פגש רבי יעקב את אותו יהודי, מוכר התלוש, בתל אביב, וכשזיהה אותו היהודי, נפל על רגליו והתחנן לפניו שימחל לו על מעשהו, כי הוא אשם בכך שקיבל מכות רצח מהמפקד על לא עוול בכפיו, אך רבי יעקב הרגיע אותו ואמר לו שהוא מוחל לו בלב שלם.
♦♦♦
"בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי" (יט יא)
בדרשות הר"ן אי' שעם ישראל הגיע לפסגת מעלתו במעמד הר סיני, וככל שהדורות מתרחקים ממעמד הר סיני, דרגתם הולכת ומתקטנת, כי כל דור זוכה להעביר את מסורת התורה כפי גודל השגתו, וככל שהיו קרובים להר סיני, ההשגה גדולה יותר.
בעניין זה מובא בהגדת 'והגדת' ספור שסיפר הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל להגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל:
כשחזרתי לארצות הברית, נסעתי עם נכדי. לידי ישב מזכיר ההסתדרות, אף הוא נסע עם נכדו. כל הדרך נכדי התעניין בשלומי ושאל אם אני צריך משהו, כוס מים וכדו', מה שיכול להקל עלי את הנסיעה.
מזכיר ההסתדרות תמה בפני רבי יעקב קמינצקי: "אף אני נוסע עם נכדי, ולא שאל אותי אף פעם אחת לשלומי, במה זכית שנכדך כה רוכש לך כבוד?"
"אנו מחנכים את צאצאינו" – ענה לו רבי יעקב קמינצקי – "לאור מעמד הר סיני, וככל שהדורות מתרחקים מהמעמד הנורא ההוא, הם מתקטנים והולכים, נכדי יודע שאני קורב למעמד הר סיני ממנו, ולכן הוא רוכש לי כבוד…
"אבל אתם הרי מחנכים את ילדיכם שהאדם נוצר מהקוף, והוא הולך ומתפתח, וככל שהאדם מבוגר יותר, הוא יותר דומה לקוף, אם כן, נכדך יותר מפותח ממך בשני דורות, מדוע שיכבד אותך?"…
***
ויכוחים רבים היו לרבי יעקב עם יהודים שלא שמרו תורה ומצוות, אך הכל היה באהבה ובחיבה, מתוך דאגה אמיתית לעתידם ולחלקם לעתיד לבוא…
פעם פנה רבי יעקב למרן ראש הישיבה, הגאון הגדול רבי אהרן לייב שטיינמן זצ"ל, וסיפר לו שהיה לו חבר שלמד איתו בישיבה בנובהרדוק, ולימים פרש מעולם התורה, והוא נפטר בשנה זו, והוא התגלה אליו בחלום ואמר לו שלא טוב לו בשמים, וביקש שיעזור לו…
"האם עלי להודיע למשפחתו על כך?", שאל רבי יעקב את רבי אהרן לייב, וציין שמשפחתו ידועה כמשפחה שאינה שומרת תו"מ.
"אל תדבר איתם מאומה", פסק לו הראש ישיבה, "תלמד אתה משניות לעילוי נשמתו…".
רבי יעקב החל ללמוד משניות לעילוי נשמתו, ואחר תקופה, בא לראש ישיבה וסיפר לו שאותו יהודי נגלה אליו שוב בחלום, ואמר לו שהוטב לו קצת בזכותו…
♦♦♦
"וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" (יט יז)
"אמר רבי אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה עליהם הר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם" (שבת פח א)
ידועים דברי המדרש, שכאשר הציע הקב"ה את התורה לאומות העולם, הם לא רצו בה, כל אומה התעניינה מה כתוב בה? וכששמעו את תוכנה ואת הסתירה לתפיסת עולמם, הם סירבו לקבלה. ואילו כאשר בא לעם ישראל והציע להם את התורה, בתחילה אמרו 'נעשה ונשמע', ואח"כ כאשר ראו את גובה הלהבות, נסוגו וחזרו בהם מחמת יראת האש, וכפה עליהם הקב"ה הר כגיגית.
בספר 'ומתוק האור' על 'מעמד הר סיני – תורה' מביא: תמה הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל, מדוע באמת כפה הקב"ה את התורה רק על ישראל ולא על אומות העולם, ולא הסתפק בכפיה גרידא אלא עוד איים עליהם במיתה?
ומיישב: הוא עשה כן מאהבתו את ישראל…
משל למה הדבר דומה, לעשיר, גביר העיירה, שישב בביתו המפואר ביום הפורים, וקיבל את עניי העיר. השולחן היה ערוך ברוב פאר והדר, ועליו היו מוגשים מכל טוב, מאכלים ומשקאות לרוב, כל אחד כאשר יחפוץ ליבו ותבקש לשונו.
מקרוב ומרחוק באו העניים, לבקש נדבה ולטעום מן הסעודה, את כולם קיבל בעל הבית העשיר בסבר פנים יפות והציע להם ברוב חיבה: "שתו משהו…!", "אכלו והתכבדו מהמטעמים…!"
חלק עשו כמצוותו, טעמו ונהנו, אך רובם, מיהרו לקבל את נדבתו ומיהרו לצאת מהבית, אל הכתובת הבאה, מבלי לטעום דבר.
הגביר שם לב להתנהגותם, אך לא אמר דבר, וכי זה עניינו אם הם אוכלים או לא, אין אונס… הוא הציע להם, עתה שיעשו ככל העולה על רוחם…
והנה נכנסת אשתו ואומרת לו: "זלמנ'יו, בננו החביב, לא אכל ולא טעם דבר מהבוקר, הוא משתובב עם חבריו בחוץ, ואינו אוכל כלום…", מיהר הגביר לקרוא לזלמנ'יו והזמינו לאכול…
"אבא… אין לי זמן היום… כל החברים משחקים בחוץ בהמן ואחשוורוש" – ניסה זלמנ'יו לשכנע את אביו שיוותר לו על הארוחה. אך האב בשלו: "לא איכפת לי כלום, אתה נוטל ידיים ואוכל בזה הרגע…".
נאנח זלמנ'יו, נכנע וישב לאכול כמצוות אביו, והעשיר עקב אחריו בדאגה ובאהבה עד שגמור את ארוחתו.
מה ההבדל? – שואל רבי יעקב – מדוע לא אכפת היה לבעה"ב שהעניים אינם אוכלים, ואילו את בנו הוא כפה לאכול, ולא שת ליבו לתחנוניו כי הוא רוצה עתה לשחק עם חבריו?
אין זה אלא מאהבת בנו ומדאגתו לבריאותו!
ה' כפה על עם ישראל את התורה מאהבתו אותם. הגויים? זה לא עניינו… יאכלו… לא יאכלו… יעשו ככל העולה על רוחם… את היהודים הוא אוהב, הוא רוצה לזכות אותם בחיי העולם הבא, ולכן כפה עליהם הר כגיגית.
אלו דברי רבי יעקב גלינסקי על אהבתו של הקב"ה לישראל. בפרק אחר, גם הוא מובא בספר 'ומתוק האור' מסביר רבי יעקב עניין נוסף: מדוע הגויים כל כך שונאים אותנו? וכי עשינו להם דבר בכך שקבלנו את התורה? הרי הציעו להם לקבל את התורה והם לא רצו בה!
גם את זאת הסביר רבי יעקב, כדרכו, עפ"י מעשיה נאה: רב דרש בבית הכנסת בשבחה של מדת החסד, ותיאר את זכויותיה הרבות. בין השומעים היה עגלון פשוט. הדברים נכנסו היטב לליבו וגם הוא רצה לעשות חסד, אך במה יוכל להועיל לאחרים, הן עמל הוא קשה לפרנסתו, בסוף היום גופו שובר והוא כבר עייף ואינו מסוגל עוד לעזור לאחרים, מה יעשה? כיצד בכל זאת יוכל לעשות חסד?
ישב והגה רעיון: מעל עגלתו מותקנת עששית, מידי ערב הוא ימלא בה שמן וידליק אותה, וכך יאיר את הדרך לעוברי אורח. אמר ועשה, לעת ערב הדליק את העששית, והנה מותקנת תאורת הרחוב הראשונה בעיירה.
כל הלילה הוא חשב על מעשה החסד שעשה, ועל זכויותיו הרבות שהוא צובר בכל רגע ורגע, ושמח מאוד.
בבוקר, כשחזר לעגלתו, חשכו עיניו, העששית מנופצת והעגלה מלאה שמן… מישהו התנכל לעששית… מישהו אינו חפץ במנורה הזו…
בייאוש רב הלך אל הרב, סיפר לו על מעשהו הכביר, ועל אכזבתו הנוראה: "כנראה מן השמיים לא חפצים בחסד שלי…", טען העגלון.
"תנוח דעתך," הרגיע אותו הרב, "לא ה' אינו רוצה בחסד שלך, הגנבים לא חפצים בו, האם כשהתקנת את העששית, חשבת על כך שהאור מפריע לגנבים לעשת את מלאכתם בחסות החשכה…? פלא שהם שברו את העששית?"…
אומות העולם, הסביר רבי יעקב, סרבו לקבל את התורה על עצמם, אך יש להם גם בעיה עם העובדה שאנחנו קיבלנו את התורה, כי האור הזה מפריע להם, הוא מאיר באור יקרות את התנהגותם הנלוזה, ועל כן הם שונאים אותנו…
***
רבי יעקב חווה את ההבדל בין ישראל לעמים על בשרו, במשך מרבית ימי חייו, בימי המלחמה, ובעת שגלה לסיביר. על אחת מהחוויות שלימדו אותו פרק גדול באחדותו של עם ישראל, היה מספר לעיתים קרובות:
"המלחמה התנהלה בשיא עוצמתה, והיה עלינו לברוח לעומק המדינה, ע"י רכבות שבצוק העיתים לא תמיד פעלו.
"פעם אחת נקלעתי במנוסתי לתחנת רכבת בבוכרה, כשאין בידי כרטיס נסיעה להמשך הדרך, ואין לי מכר או גואל בכל האזור שיוכל להושיעני. השמש הלכה ושקעה, החושך קרב, עוד מעט ימצאוני משוטט בלילה, ויובילו אותי היישר אל בית הסוהר, ומשם הדרך קלה לעולם הבא…
"תרתי אחר מקום מסתור, אך חששתי שאם יתפסו אותי מסתתר, דיני יוחמר שבעתיים, וכך הלכתי מהרהר, ובינתיים השמיים הולכים ונצבעים באפור בהיר ואפור כהה, וכשהם יהיו שחורים לגמרי, כבר עלול להיות מאוחר מידי…
"לפתע ראיתי בפאתי התחנה אדם זקן, יושב ומצחצח נעליים לכל דורש ומשלם. 'אולי הוא יהודי…?' הרהרתי, אך כיצד אברר זאת…? אם אשאל אותו באופן ישיר, אם הוא יהודי, והוא אינו יהודי, הוא הרי עלול להסגיר אותי!
"בצר לי נשאתי עיני למרום והתפללתי: 'ריבונו של עולם! אין לי על מי להישען אלא עליך! הושיעני!' ואז צץ במוחי רעיון, ובצעתי אותו: התקרבתי, רועד כולי, אל הזקן מצחצח הנעליים, וקראתי בקול את הפסוק 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד…', אם הוא גוי, הוא הרי לא יבין מה אמרתי…
"הוא שמע את קריאתי, הרים את עיניו מהנעלים שהחזיק, הביט בי בעיניים בורקות, ולחש: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', במבטא בוכרי עתיק… הנה יהודי בוכרי לפני… אולי ממנו תבוא הישועה, קיוויתי!
"אחד עשר יום התחבאתי בביתו, לא הבנו אחד את השני, הוא דיבר בוכרית ואני דיברתי באידיש, קצת נעזרנו באצבעות, וברוך ה' ניצלתי…"
באחד הלילות חשבתי לעצמי ודמעות זלגו מעיני: 'הרי אילו הייתי גוי, חלילה, כל מה שהייתי קורא לפניו בפולנית, לא היה שווה כלום, 'לך לכל הרוחות', הוא היה אומר לי ושולח אותי…
"ריבונו של עולם! איזה קשר יש לי עם היהודי הבוכרי הזה? את שפתי אינו מבין, הוא אינו מכיר את אבי ואת אמי… מעולם לא ראה יהודי מפולין… אבל שנינו, אני והוא אומרים אותו 'שמע ישראל'…"
♦♦♦
"לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ… וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ": (כ יד)
'וכל אשר לרעך' הרי כולל את כל הפרטים, אם כן, תמה הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל, מדוע פירטה התורה קודם פרטים רבים: אשתו, עבדו, אמתו, שורו וחמורו?
רבי יעקב, כדרכו, למד מזה יסוד גדול באורחות חייו של אדם: טבעו של אדם לחמוד את הדברים הטובים שרואה אצל רעהו, ביתו הנאה, מכוניתו המפוארת, ושאר טובות והנאות שיש לו, ומקנא בו, ומהרהר בליבו: "מדוע אני לא זכיתי לכל זה? וכי לא מגיעים טובות אלו? במה הוא עדיף ממני?". לאדם זה אומרת התורה: "וכל אשר לרעך" – אם חפץ אתה בטוב שראית אצל חברך, קח את כל מה שיש לו, אף את הצרות והקשיים שאינם נראים לכל, אל תביט רק על הפרט הטוב שיש לו, ותחמוד אותו ותקנא בו. אם תסתכל על כל המכלול שיש לחברך, כולל מה שאינך יודע, ייקל עליך לא לחמוד אף את הטובות שלו הידועות לך…
בהגדת 'והגדת' מובא ספור שכדרכו תיבל בו רבי יעקב את מאמרו: ה'חפץ חיים' זי"ע סבל בצעירותו מדחקות ועניות מרובה. פעם התלוננה אשתו: "ראה את פלוני, בור ועם הארץ, וחי ברווחה, ואנו בכזה מחסור…!"
ענה לה ה'חפץ חיים': "איני מבין אותך! הקב"ה זיכה אותך בבעל בן תורה, בילדים מוצלחים, בבית של תורה, ואילו הוא, לא זכה בכל אלו… שעוד יענישו אותו בעניות…?!
"יהי לו אשר לו! וכי היית רוצה להתחלף איתו, בבערותו ועשרו כאחד…? ודאי שלא!"
זו העצה הטובה ביותר להינצל מ'לא תחמוד'!
***
וכשהיה רבי יעקב דורש אודות הקנאה והחמדה, היה מספר על עצמו, שכשהיה ילד, פעם כאשר אמו חילקה מנות עוף לו ולאחיו, הביט בצלחת של אחיו, אמרה לו אמו: "יענקל'ה, תסתכל רק בצלחת שלך…" והיה מסיים: "זה נשאר עבורי סיסמא לכל ימי חיי…".
***
רבי יעקב היה נאה דורש ונאה מקיים, לא רק בנוגע לחמדת הממון, בכל מידה ומידה היתה לו לרבי יעקב שליטה עצומה על גופו.
רבי יעקב סבל מפצע בגופו, וכדי לרפא את הפצע, נזקק לעבור טיפול חודרני ללא הרדמה, והוא כרוך בסבל נורא ואיום. בדרך כלל הנזקקים לטיפול מעין זה, צועקים מרוב ייסורים…
והנה כשרבי יעקב עבר את הטיפול הכואב והמייסר, הוא היה שקט ורגוע לגמרי ולא הוציא הגה מפיו. הרופא שטיפל בו היה המום… הוא לא נתקל בתופעה כזו מעולם! בכל עשרות הטיפולים הללו שעשה, תמיד המטופלים צעקו מרוב ייסורים.
"האם הטיפול לא כואב לך?" – שאל הרופא את רבי יעקב. "כואב… כואב מאוד…" – ענה רבי יעקב
"אם כן, מדוע אינך זועק מכאבים?" – המשיך הרופא להקשות.
"וכי זה יעזור לי אם אצעק…?!" – ענה רבי יעקב ברוגע ובצלילות – "לי זה לא יעזור… ולך זה יפריע בעבודתך, אם כן, למה לי לצעוק?! אני לוקח עימי את הקב"ה לטיפול, והוא שומר עלי יותר מכל!".
תשובתו הפעימה את הרופא, מעולם לא פגש אדם עם כוחות נפש כה עילאיים…