יעקב א. לוסטיגמן
לקראת ימי הפורים שוחחנו עם המשפיע הרה"ח רבי נחום כהן, ושמענו מפיו מעט מזעיר מגודל מעלת ימי הפורים, וההתעלות הגדולה שאפשר להגיע אליה במהלכם. גם זכינו לשמוע כיצד נראו ימי הפורים בקרב אנשי ירושלים של מעלה, לפני דור דורים:
ידוע מה שאמרו חז"ל, שבפורים אין בודקין אחר מי שפושט יד ומבקש מתנות לאביונים, אלא "כל הפושט יד נותנים לו", ובספרי החסידות פירשו זאת על דרך הרמז, שפורים זה יום כל כך גדול ונשגב, יכול כל אדם לנצלו לתפילה ולבקש מלפני המלך, מלכו של עולם, על עמו ועל עצמו, על ענייני הרוחניות וענייני הגשמיות.
וכך אמרו צדיקים: "כל הפושט יד…" – כל מי שפושט יד בתפילה כאן למטה, בעולם הזה, "נותנים לו" – כלומר מלמעלה מן השמים נענים לתפילתו ונותנים לו כל מבוקשו.
ועל דרך זה אמרתי לפרש גם את מה שאמרו חז"ל: "משנכנס אדר מרבין בשמחה", ש"משנכנס חודש אדר" – כאן למטה בעולם הזה, אזי מלמעלה מן השמים "מרבין בשמחה", ומשפיעים על עם ישראל שפע טובה וברכה, כדי שלכולנו תהיה שמחה שלמה ואמיתית בעז"ה.
ובאמת, מי שזכה לראות יהודים קדושי מעלה, איך שהם עושים את ימי הפורים האלו בזמניהם ככל מצוותם וחוקתם, יכול אולי להבין מעט מזעיר את גודל קדושת ושגב נוראותיו של היום הנפלא הזה, פורים דפרזין ופורים דמוקפין, והשנה גם פורים המשולש, שמזכה אותנו בעוד יום אחד של שערי שמים פתוחים לתפילתנו, ולא רק במוקפין אלא בכל עיר ועיר, כמו שכתוב בהלכה שמי שאומר 'ועל הניסים' בעיר פרוזה ביום של 'מוקפים', וכן להיפך, אינו צריך לחזור, כי הגם שאין זה יום פורים במקומם מושבו, עדיין במקום אחר זה כן יום פורים, וסוף כל סוף נעשו הניסים לאבותינו בימים ההם ובזמן הזה, גם בפורים דפרזין וגם בפורים דמוקפין.
אני זוכר שהתגוררנו בילדותי בעיר העתיקה, עוד לפני מלחמת השחרור, והיה לנו שם שכן יהודי קדוש וטהור בשם רבי שמואל שפירא, שלאחר מכן נודע ברבים כאחד ממעתיקי השמועה של ברסלב, ונחשב למי שהיה בין הבודדים שהחיו את תנועת ברסלב, והרימו את קרנה לשם ולתפארה.
רבי שמואל שפירא דבק בדרך של ברסלב בעת שלמד ב'עץ חיים', ובאותם זמנים היתה התנגדות חזקה לברסלב, ואם מישהו העז לעשות צעד כזה ולהפוך ל'ברלסבר' – היו כל מיני 'נשמות טובות' שניסו לחנך אותו, כביכול, ולהחזיר אותו 'לדרך הישר'…
גם רבי שמואל שפירא לא נמלט מהגורל הזה, והוא סבל רדיפות נוראיות, שאי אפשר לתאר בכלל. בין היתר הלכו גם לאמו, ואמרו לה שבנה השתגע ונהיה 'ברסלבר', ואם היא לא תאסור עליו ללכת לשם, אוי ואבוי מה יצא ממנו. אבל רבי שמואל לא נרתע, ואמר לאמא שלו: "מאמע! איך זאג דיר צו, אז דו וועסט האבן נחת פון מיר", (אני מבטיח לך שיהיה לך נחת ממני), ואכן עמד בהבטחה זו כשהיה לגברא רבא, והשפיע תורה ויראת שמים על מאות ואלפים.
רבי שמואל, היה יהודי שקשה לנו להבין בכלל. כשגורשנו מהעיר העתיקה לקחו הירדנים את הגברים בשבי, ובין השבויים היו גם אבי מורי הרה"ח רבי לייב כהן זצ"ל, וכן רבי שמואל שפירא זצ"ל.
כעבור תקופה של מגעים מדיניים, לחץ בינלאומי ומו"מ ממושך, סוף סוף נרשמה התקדמות של ממש, והירדנים החלו לשחרר את השבויים היהודים, אבל לא כולם בבת אחת, אלא הם שחררו אותם בכמה פעימות.
כשהשתחרר רבי שמואל שפירא מהשבי והוחזר לארץ ישראל, הוא לא מיהר לפגוש את משפחתו שהתיישבה בשכונת קטמון. למה? כי לא רחוק מהם גרה משפחת כהן, המשפחה שלי. כמו כל מגורשי העיר העתיקה, גם אנחנו השתקענו אז בקטמון, שתושביה הערבים ברחו ממנה והשאירו אחריהם בתים ריקים ומרוהטים כראוי, מה שהעניק פתרון ראוי למגורשי העיר העתיקה.
אמר רבי שמואל: "אם אני אשוב הביתה, הגב' כהן (אמי מורתי ע"ה) תראה שאני כבר חזרתי ובעלה עדיין נמק בשבי הירדני, ובוודאי יגרום לה הדבר צער גדול, ולכן עדיף שלא אשוב הביתה". במקום זאת הוא נסע למירון, ושהה שם כחודש ימים, עד ששמע שאבא שלי השתחרר גם הוא מהשבי, ורק אז שב לביתו…
אותו רבי שמואל, היה יהודי שקט מאוד. הוא לא הרבה לדבר. למרות שהיה מלא וגדוש בכל חכמה ומדע, פיו היה חתום וסגור באופן כמעט מוחלט.
אבל כשהגיע יום הפורים, הוא היה מקיים את מצוות היום ושותה יין עד דלא ידע, וכשנכנס יין יצא סוד – והוא היה שופע דברי חכמה וחסידות, אשרי עין ראתה אלה.
אני זוכר שהייתי הולך אז לבית הכנסת של חסידי ברסלב, שם בקטמון, ברח' 'השיירות', רק כדי להביט בזיו פניו של רבי שמואל, כשהוא ככה מרומם ונשגב. אני לא יודע אם הבנתי יותר מדי ממה שדיברו שם, הייתי ילד, אבל המחזה הזה – היה מחזה נשגב ונורא מאוד.
עד היום כשמגיע פורים, ואני רוצה להיזכר ולהתעורר קצת, אודות עוצם גודל קודשת שגב היום הנורא הזה, פורים כפורים, אני מעלה בזיכרוני את דמותו של רבי שמואל בפורים, וזה מביא לי התעוררות גדולה.
ואם כבר עסקנו ברבי שמואל, אזכיר כאן משהו שזכיתי לראות במו עיני: התלוויתי לרבי שמואל בדרך ונכנסנו ל'עץ חיים'. שם, ניגש אליו יהודי ואמר לו ככה: "אתם בטח זוכרים, רבי שמואל, שלפני כ-30 שנה, כשרדפו אותך על כך שהפכת לחסיד ברסלב, היה מישהו ששפך עליך דלי עם מים לא נקיים… נכון?"
רבי שמואל אכן זכר את אותו המאורע…
הוסיף אותו יהודי ואמר לו: "אני בוש ונכלם לומר זאת, אבל שתדע שאני הייתי אותו אדם ששפך עליך את אותם 'מים לא נקיים', והיום אני מצטער על כך צער רב, ומבקש שתמחלו לי בפה מלא, ואם צריך לפצות אתכם על אותו צער ועל הנזק הכספי שאולי נגרם, אני אפצה אתכם ככל שתשיתו עלי!".
רבי שמואל הזדעזע מהרעיון, ומיהר להרגיע את אותו יהודי: "חס וחלילה", אמר לו, "אני לא מקפיד עליך בכלל, ואפילו באותו זמן לא הקפדתי עליך, אפילו לרגע אחד קטן. מעולם לא הקפדתי עליך ואין לך שום סיבה לבקש את סליחתי, או לפצות אותי על מה שהיה…".
עמדתי שם נבהל ונרעש! הם לא אמרו מה בדיוק היה שם באותו דלי שנשפך עליו, היהודי ההוא רק אמר שזה היה 'מים לא נקיים', וייתכן שהוא נקט בלשון נקייה, כדי לתאר משהו הרבה יותר גרוע, אבל גם אם היה שופך עליו אפילו מים נקיים, איך יכול אדם לומר בוודאות מוחלטת ובפה מלא, שהוא לא הקפיד על זולתו אפילו לרגע אחד קטן, לאחר שעשה לו דבר כזה? צריך להיות בעל מדרגה עצום כדי לא להקפיד על כך.
לא פלא שיהודי כזה, כשהיה מתבסם בפורים היה נראה כמו מלאך אלוקים. כי להגיע לדרגות כאלו, צריך לב נקי, וכל יהודי צריך להיות כל ימי חייו בתהליך של ניקיון הלב, להשתדל כל יום לנקות עוד קצת את הלב, לשפר עוד קצת את המידות. זה נקרא עובד ה' אמיתי!
והניקיון הזה צריך להתבצע גם במהלך הפורים עצמו. כששולחים 'משלוח מנות', ויש מישהו שאולי קצת פגע או נהג שלא כשורה, ואין לך חשק לשלוח לו משלוח מנות – אדרבה, ההיפך הוא הנכון, להתגבר על המידות הרעות, להתגבר על היצר ולתת משלוח מנות דווקא למי שקשה, ולעשות את זה בשמחה, לשמוח שאנחנו זוכים לטהר את הלב שלנו מהיצר של נקימה ונטירה ח"ו. כשאדם מטהר את לבו, הוא זוכה למעלות נשגבות.
ואם אנחנו מדברים על פורים בירושלים של מעלה, באותן שנים, אני זוכר את רבי אברהם אהרונוביץ, שהיה יהודי בעל מדרגה, ובפורים היו ממנים אותו ל'פורים רב' בקלויז של חסידי באיאן, בבתי אורנשטיין בירושלים. פניו היו מאירות, ואמרו עליו שכל מה שהוציא מפיו ביום הפורים, כל ברכה שבירך וכל ישועה שהבטיח, הכל התקיים אחד לאחד.
היה שם גם את רבי נטע ציינווירט, מנקיי הדעת שבירושלים. ה'עוילם' מכיר את רבי נטע בעיקר מהסיפור עם הבחירות לנשיאות ארה"ב, כשהוא רצה לדעת מי הנשיא הנבחר כדי לכוון ב'שלא עשני גוי', שהוא לא רוצה להיות גם כמו אותו גוי עשיר ומפורסם שמכהן כנשיא ארה"ב, אבל האמת היא שאפשר היה ללמוד מכל דיבור ופעולה שלו, איך לעבוד את ה' בשמחה ובנקיות הדעת.
כשרבי נטע שמע 'מגילת אסתר', הוא היה נראה כמי שמרחף באוויר מרוב אושר וקדושה. כשהוא היה שותה יין ומתבסם – היו פניו מבהיקות באור מופלא. אני זוכר שפעם חל פורים בירושלים ביום שישי, ערב שבת קודש, והגעתי לבית הכנסת של 'באיאן' בבתי אורנשטיין.
אני כמובן שתיתי קודם לכן, ורבי נטע היה שם וגם הוא היה מבוסם כדבעי. כשאמרו קבלת שבת והחלו לשיר 'לכה דודי', הוא יצא בריקוד עילאי, והגיע לשיא ההתלהבות כשאמרו "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה". חלפו מאז כבר קרוב לשישים שנה, ואני בטוח בביטחון מלא, שכל מי שהיה שם באותו המעמד, בוודאי לא שכח אותו עד עצם היום הזה. זה נחרט בלב! אי אפשר לשכוח!
יעזור ה' שנזכה כולנו להיוושע בדבר ישועה ורחמים, בזכות הימים הקדושים והנוראים הללו, ובזכות שמחה של מצווה, שנהיה תמיד שמחים, ולא יחסר לכל בית ישראל אף דבר, לא ברוחניות ולא בגשמיות.