מֵהלכות 'קבלת תענית'
* בכדי להחיל שֵׁם 'תענית' על תענית שאינה משש תעניות הציבור הקבועות לכל ישראל, נדרשת קבלה מראש. ומקור הדבר מהכתוב בספר יואל: "קַדְּשׁוּ צוֹם", שמשמעו כי הצום צריך 'קידוש' והזמנה תחילה. ואת קבלת התענית יש לומר לפני תחילת הלילה שלפני התענית, מפני שצריך להקדים את הקבלה ליום התענית, ואף כשאוכל בליל התענית, תחילת הלילה מוגדרת כזמן תחילת יום התענית.
* 'תענית חלום', אינה טעונה קבלה מראש, וניתן להתענות ביום שלאחר הלילה שבו חלם; משום שמן השמים הטילו עליו הצורך בתענית, בכך שהראו לו את החלום, והרי זה נחשב כאילו קיבל את התענית
* זמן קבלת תענית ביום שלפניה, הוא בתפילת מנחה בזמן 'מנחה קטנה'. ובדיעבד, אם מתפלל מנחה בזמן 'מנחה גדולה', יקבל את התענית בתפילתו.
* חכמינו ז"ל קבעו שקבלת התענית תהיה דווקא בשעת התפילה, כדי שהמקבל יבקש רחמים שתעניתו, ותפילותיו ביום התענית, תתקבלנה לרצון.
* לכתחילה, קבלת תענית, צריכה להֵאמר בפה; אך בדיעבד, אם קיבל את התענית במחשבה, והיינו שבתפילת המנחה העביר במחשבתו את נוסח קבלת התענית – הקבלה חלה עליו.
* צום למשך מספר שעות, ניתן לקבלו בסמוך לתחילתו, ואין צורך לקבלו ביום שלפניו; ויש אומרים, שאף צום כזה צריך לקבלו ביום שלפניו. צום זה, מכוּנה 'תענית שעות', ואינו נחשב כ'תענית' – לענין אמירת 'עננו' – אלא כאשר הצום נמשך בפועל לאורך יום שלם, וכגון שלא אכל ולא שתה כמחצית היום ללא כוונה לצום, ולאחר מכן קיבל על עצמו תענית שעות עד לסוף היום.
* כאשר ראשי הציבור גוזרים על הציבור תענית ביום מסוים, כפי שהיה מקובל בדורות עברו כשאירעו מאורעות קשים רח"ל – חובה על כל אחד לצום אף במקרה שלא קיבל בעצמו את התענית.
* הנודר שאם יעשה או ימָּנע מעשיית מעשה מסוים, יצום יום אחד, או יתן סכום מסוים לצדקה –הנדר חל, ואינו נחשב כ'אסמכתא'. ויש חולקים לגבי נדרים מסוימים, אך אין להקל בכך.
אכילה ושתייה בלילה לאחר השינה – בכל לילה ובליל תענית
* על פי הזוהר הקדוש, לאחר השינה, אף אם קם בחצות הלילה, אסור לאכול מאומה, עד לאחר תפילת שחרית; אך יתכן ששתייה מותרת. ורצוי להחמיר כדברי הזוהר.
* הרוצה לאכול ולשתות בליל תענית לאחר שישן שינת קבע – לדעת השולחן ערוך, עליו להתנות זאת לפני השינה. ולדעת הרמ"א, לשתייה אין צורך בתנאי. ורצוי להחמיר ולהתנות; אך הרגיל לשתות לאחר השינה, אינו צריך להתנות.
אמירת 'עננו' בתעניות ציבור ויחיד
* בתענית שיחיד או ציבור מקבלים על עצמם – אומר היחיד 'עננו' רק בתפילת מנחה, ולא בתפילות שחרית וערבית. ולדעת הרמ"א, כך הדין גם בתעניות הציבור הקבועות לכל ישראל מדברי הנביאים; אך לדעת השולחן ערוך, בתעניות אלו, אומר היחיד 'עננו' בכל שלוש התפילות. ויש מבני ספרד שנהגו לומר 'עננו' בתפילת ערבית רק בתשעה באב. ולדעת הרמ"א, בכל הצומות אומר היחיד 'עננו' בתפילת המנחה בלבד. ובתעניות של הציבור, כשיש בבית הכנסת ציבור המתענה – מוסיף שליח הציבור מוסיף את תפילת 'עננו' בחזרת הש"ץ של תפילות שחרית ומנחה, כברכה בפני עצמה.