"ולהורות את בני ישראל את כל החוקים" (י' י')
נספר לכם מעשה שבדידי הווה עובדה. לפני כמה שנים, ה' ירחם, לקיתי בעיני. בעין אחת הייתי לגמרי עיוור ובעין השניה ראיתי בקושי דמויות. לא יכולתי להכריע האם לפני יש עמוד או אדם. הקב"ה עזר, עשו ניתוח קטרקט, ו"ברוך פוקח עוורים", הודו לה'.
בתקופה שלפני הניתוח, חזרתי פעם מבית המדרש בשבת קודש, ומולי הלך יהודי יקר ונכבד. אמר לי 'גוט שבת', לא שמעתי טוב באזני [בשבת הנני הולך ללא מכשיר שמיעה] ולא הבחנתי בכלל שאומרים לי 'גוט שבת'. לא הגבתי והמשכתי ללכת באפילה, כי אינני רואה כלום.
באנו הביתה. אומרים לי בני הבית: "מה עשית? הלא חבר שלך, פלוני אלמוני, הגיע לבני ברק והיה גם בתפילה בבית המדרש, והוא אמר לנו שאמר לך 'גוט שבת' ולא ענית לו, מה יהיה הסוף, אבא, אתה לא רואה, ואנשים כועסים עליך!"
כמובן, במוצאי שבת התקשרתי ואמרתי לו: כך וכך הווה מעשה. שאלתי אותו: "מה חשבת כאשר לא עניתי לך?"
"חשבתי, שאתה לא שומע טוב, זה אני יודע, אבל כאב לי, שאם אני בא והולך ממש מולך, מדוע אינך משיב לי 'גוט שבת'? מה קרה לר' ראובן ידידי? אבל אחר כך חשבתי: כנראה אתה שקוע באיזה ענין ולא הבחנת, ודאי איזו סוגיא קשה בראשך".
סיפרתי לו את הבעיה שלי, שאני פשוט לא רואה.
המקרה כאב לי, כי נכון שהוא דן אותי לכף זכות, אבל מה עם רבים אחרים, ומסתמא דבר יום ביומו שנפגעים ממני, והם אינם מעירים לי, מה יהיה הסוף?
החלטתי: מי שלא יהיה – אפטיר לעברו 'שבת שלום' ו'גוט שבת'. מה כבר יכול להיות? העיקר שאדם לא יפגע בגיני. כך עשיתי.
בליל שבת אחד מגיעים האורחים מבית המדרש אחרי מעריב, והנה ליד הבית שלנו עומדים אנשים בקבוצה, מסתמא של חסידי נדבורנא, שבית מדרשם לידי, אני גם מכיר הרבה מהם. חלפתי לידם וללא ראות אמרתי בקול וידידות 'א גרויסע גוט שבת'.
אחרי זה שאלתי, סתם מחמת מידת הסקרנות: מי היו בדיוק היהודים שאמרתי להם 'גוט שבת'? "זו קבוצת נשים" – אמר לי פלוני. געוואלד. נהיה לי חושך בעינים. מה יאמרו הללו? אתם יודעים, זה קרלנשטיין מהבנין הסמוך, או שהשתגע או שהתפקר, אחד משניהם… מה הוא הולך ברחוב ואומר לכולם 'גוט שבת', עד כדי כך…
וכי יעלו בדעתם שהוא לא רואה, הוא עיור? מדוע לומר שהוא עיור? כנראה הוא השתגע…
***
נזכיר דוגמא נוספת שרבי שלום שבדרון זצ"ל היה מספר, מעשה שהיה, א מוראדיגע מעשה:
בירושלים של הימים ההם, ימי מלחמת העולם הראשונה, אנשים מתו מרעב. באותם ימים התרחש סיפור שכל ירושלים רעשה סביבו.
ליהודי פלוני היה בביתו מטבע זהב – 'נפוליאון'. בכזה סכום יכלו לעשות הרבה מאד בימים ההם.
הוא הניח את המטבע מעל הארון בבית, וידע תמיד שברוך ה', יש לו מטבע לעת צרה, שמחה וששון.
הילד הקטן ראה מדי פעם שהאבא מטפס על הארון. ענין גם אותו לדעת מה יש שם למעלה. פעם, כאשר אבא לא היה בבית, הוא טיפס וראה שם מטבע. מטבע! אפשר הרי לקנות בו א שטיקל מזונות, חתיכת עוגה להחיות את הנפש.
טיפס ולקח את מטבע הזהב, ורץ לקיוסק לקנות. בדרך פגש אותו יהודי, וראה שיש לו בידו מטבע זהב.
"יינגלע, לאן אתה הולך?" – התעניין היהודי.
"אני הולך לקיוסק לקנות עוגה", סיפר הילד.
אמר היהודי לעצמו – כאן בירושלים משתולל הרעב, והנה ילד מסתובב ברחוב עם מטבע זהב?! החליף עם הילד את המטבע, נתן לו מטבע פשוט של נחושת, ואת מטבע הזהב שלשל לכיסו.
הילד נכנס לקיוסק וקנה עוגה במטבע. יום יומיים אחר כך טיפס אביו לראות את האוצר – והנה האוצר איננו! עשה סקנדל גדול, מי גנב. הילד אמר: "אני לקחתי".
"מה עשית עם הכסף?"
"קניתי עוגה".
רץ לקיוסק והתחנן לפני המוכר: "תרחם עלי, תחזיר את המטבע שהילד נתן לך".
אמר לו: "אני לא יודע על מה אתה מדבר".
"מה זאת אומרת אתה לא יודע? הרי הילד אומר שהוא נתן לך את המטבע!"
"באמת הילד היה אצלי, נתן מטבע וקנה עוגה, אבל זו היתה מטבע של נחושת".
האבא מתחיל לצעוק: "רימית את הילד, תרחם עלי תחזיר את הגנבה", והמוכר בשלו: הוא נתן לי מטבע נחושת!
"איך יכול להיות, הרי על הארון היתה מטבע זהב", טען האב.
"אני לא יודע מה היה על הארון, הילד נתן לי מטבע נחושת!"
הלכו לרב.
הרב שמע את הסיפור, והכריע: "המוכר מחויב להישבע שלא לקח את מטבע הזהב, ויפטר".
המוכר, שהיה ערלעכער איד, אמר: "רב'ה, אינני נשבע אפילו שבועת אמת. ואם משום כך אצטרך לשלם – אשלם, אבל מאיפה יהיה לי מטבע זהב?"
בכל מקרה נהיה רעש גדול, הכל דיברו כי בעל הקיוסק גנב, אין בכך ספקות. הרי הילד מודה שלקח מטבע. כיצד יש לו בכלל חוצפה לומר שהביא לו מטבע נחושת!
הקונים נמנעו מלדרוך בחנותו. היו לו בזיונות, וכמובן שהיה עליו להשיג כסף לשלם על המטבע, מכר את הבית.
המלחמה הסתימה, חלפו הימים, נהיתה רווחה. היהודי שנטל את המטבע מהילד הרגיש כי עליו לחזור בתשובה. הלך לאבא וסיפר את הסיפור: "ראיתי שהילד שלך מסתובב בשנות רעב עם מטבע זהב, החלפתי איתו. כעת אני מחזיר לך, לקיים 'והשיב את הגזלה'"…
האב נבהל: "אתה מחזיר לי, יפה מאד, אבל ההוא הפסיד את פרנסתו, ונקרא ברחוב 'גנב'".
אמר אז אחד מגדולי הדור: הבה נחשוב ונראה געוואלדיגער מוסר השכל: כאשר שלושתם באים לעולם האמת, ודנים אותם: אבי הבן, המוכר שחשדו בו, והגנב האמיתי, מה דינם?
המוכר – מיד לגן עדן, איזו שאלה – כולו ביזיונות. "אשרי מי שחושדים בו ואין בו". לא עוד אלא שלא רצה להישבע אפילו שבועת אמת. כאלו ביזיונות – כפרת עוונות.
האבא – מה כבר אפשר להאשים אותו? הבן מספר לו שלקח את המטבע וקנה עוגה, מה פתאום יעלה על דעתו שהמטבע הוחלפה בדרך?!
הגנב האמיתי – הוא ומשפחתו היו רעבים מאד, והוא חשב לעצמו שייקח עתה ואחר כך יחזיר. הוא כמעט מת מרעב ופה מסתובב ילד עם מטבע זהב. עוגה אפשר לקנות גם במטבע פשוטה. יענישו אותו, אבל לא בעונש מאד חמור.
את מי כן ידונו? אתם יודעים את מי? את כל אלו שריכלו… אותם ידונו בחומרה רבה! מה אתם מתערבים? יש כאן מבוי סתום, ויש מצוה לדון לכף זכות, הייתם חוסכים את כל הצער לכל הצדדים!
וכי תשאלו: מה הם היו צריכים לחשוב – שהוא לא גנב? ושכולם בסדר, רק שמישהו שלישי התערב?! – כן! "בצדק תשפוט עמיתך" "הוי דן את כל האדם לכף זכות"
***
נו רבותי, כך, יש מעשיות למאות ואולי אפילו לאלפים, שאחרי כן מגלים את הכף זכות.
מי שדן את חברו לזכות – אמרו חז"ל – משמים ידונו אותו לזכות. ה' יעזרנו ויושיענו וידון אותנו לזכות.
(יחי ראובן – ויקרא)