מהסיפור הבא ניתן להיווכח ברגישות ליבם המופלגת של גדולי ישראל, שידעו לקלוט את צליליה של המיית נפש הזולת. הסיפור התרחש בעת שהגאון רבי מאיר קרליץ השיא את בתו להגאון רבי זלמן רוטברג זצ"ל, מי שיעמוד ביובל השנים שלאחר מכן בראשות ישיבת בית מאיר בשיכון 'חזון איש' בבני ברק.
כמה דקות לפני החופה – סיפר הגר"י גריינמן – ניגש רבי מאיר אבי הכלה אל אמי ע"ה [אחייניתו], וביקש ממנה שהיא תוביל את בתו הכלה לחופה, ולא אשתו הרבנית, כמקובל. אמי נדהמה עד מאוד ולא הבינה את פשר ההוראה, במיוחד כשהדבר נאמר לה דקות ספורות לפני החופה. היא ניסתה לשאול את דודה על מה ולמה, אבל הוא השיב ואמר לה: "אחרי החופה אסביר לך את העניין". וכך באמת הובילה אמי את הכלה לחופתה, למרות שהיתה יותר צעירה מהכלה עצמה.
אחרי החופה ניגש הגר"מ קרליץ לאמי והסביר לה פשרם של דברים. הרי החתן המופלג שבו זכינו, רבי זלמן רוטברג, הוא יתום. אביו ואמו נהרגו בשואה. ואם כן כשהוא יראה שכלתו מובלת לחופה מלווה בשני הוריה, עלול להתעורר בו צער יתמותו, וברצוני למנוע ממנו את הצער הזה. זו הסיבה שביקשתי ממך שתובילי את בתנו לחופה.
בכך לא נגמר הסיפור. כאשר השיא לאחר מכן רבי מאיר קרליץ את בנו הגאון רבי חיים שאול, והגיעה עת החופה, ביקש שוב מאחייניתו שתוביל את הכלה, למרות שהפעם היו הורים משני הצדדים. והסביר: הפעם אני עושה זאת כדי לא לגרום חלישות הדעת לבתי, אשתו של רבי זלמן, העלולה להצטער על כך שאותה לא הובילה אמה לחופה, ואילו בחתונה הנוכחית אם הכלה עושה זאת…
(ע"פ להתעדן באהבתך)