"דבר אל כל עדת בני ישראל" (יט א)
החל מגיל צעיר זכה הגאון רבי יצחק מרדכי רובין שליט"א, לשמש אצל מרנן ורבנן גדולי ההוראה זצוק"ל, מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצוק"ל, ומרן הגאון רבי נסים קרליץ זצוק"ל. בחדרי משכיתם ובהיכליהם זכה הוא לשמש בהוראה, ולדון לפניהם כתרה של תורה, כאשר לצד זאת חיבה יתירה נודעה לו מאת דודו, מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל ומרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, אשר האצילו עליו מרוחם בהוראה והלכה, והוראותיהם ויתדותיהם לו לעיניים.
הגרי"מ רובין שליט"א נזכר בהתפעלות, בדוגמאות להן היה עד בחדרי הוראתם של מרנן ורבנן זצוק"ל:
"אצל מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, למשל, ידעו הכל שישנה משמעות גדולה מאד לתנועות הידיים שלו, ולהינף היד שלו כתגובה על השאלה. את פסק ההלכה הוא היה חורץ, אך מי שעיניים היו לו, ידע גם לזהות את המבט הנלווה, את העיניים הנעצמות, ואת תנועות היד והאצבעות. תלמידיו הקרובים ידעו לזהות לפי תנועות אלו, מתי מדובר בשאלה אמיתית, מתי בחשש בעלמא, ואלו מקרים הוא בכלל ראה כ'נערווין' מיותרים.
"בחינה כזו גם היתה אצל מו"ר מרן הגר"נ קרליץ זצוק"ל. הכל יודעים ששתיקתו היתה אומנותו. הוא לא הרחיב בדברים, אך רב גובריה היה בדקות הסברא, איתה היה משתמש להתיר או לאסור בשאלות הנוגעות לאיסורי תורה. וכיצד נדע האם ישרה הסברא בעיניו או לא? ובכן, כאן הגיע לידי ביטוי החיוך המפורסם שלו. כשבזויות פיו נתלה חיוך מסוים, ידענו להבחין שזו דרכו להביע את שביעות רצונו מהסברא הנאמרת, ולחילופין ולאידך גיסא, ממבטו החודר כאשר רצה להביע את מורת רוחו מהסברא, שלא ישרה, בעיני שכלו הצח והבהיר.
"זכורני שהתעוררה פעם שאלה הלכתית מסוימת. כתבתי על כך מאמר תשובה, והגשתי לו אותו קודם פרסומו. הוא עבר על כולו בעיון, או אז אמר לי שהדברים נכונים וראויים לפרסום, אך בחיוך צנוע הצביע לי על קטע מסויים במאמר, ואמר 'את זה לא כדאי לפרסם. הדברים נכונים אך מחודשים'.
"מקרה נוסף היה בו התעוררה שאלה חמורה ב'אבן העזר', ואמר לי אחד המורים המובהקים שמרן הגר"נ קרליץ זצוק"ל מורה בשאלה זו באופן מסוים. אמרתי לו שלפי זכרוני שמעתי ממנו אחרת, אלא שהלה טען כי בספר 'חוט שני', ישנה התייחסות מפורשת לדבר, בה ההוראה היא כדבריו. נסעתי לבני ברק ונכנסתי למעונו בקודש פנימה, ואמרתי למרן הגר"נ זצוק"ל שנאמר לי שב'חוט שני' הרב אוחז בשאלה מסוימת אחרת מאשר שמעתי ממנו בע"פ.
"בתשובה אמר לי מרן הגר"נ, כי הוא לא חזר בו, ואף ביקש שנביא את ה'חוט שני' לעיין בו. לאחר שקרא בו, חייך ואמר לי: 'ההלכה היא כמו שאמרתי לך בעבר, ומה שכתבתי בנוסח זה, הוא כדי 'לעטוף' את הענין בצורה כזו, שלא יבואו לזלזל בהוראה הזו. אבל' – הוסיף – 'כל מי ש'יודע לקרוא' יבין את כוונתי האמיתית'…
"ואם בתורה שבכתב עסקינן, זכורני שלפני כמה עשרות שנים, ועודי אברך צעיר כאן בהר נוף, הוציאו כאן בשכונה גיליון, ובו כתבו אברכים צעירים בענייני הלכה. זכיתי לכתוב שם מעת לעת, אלא שעשיתי לעצמי מנהג, שבכל פעם לפני פרסום הדברים, להגישם ולהראותם לפי מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל. הוא היה יושב עמי זמן ממושך, ומלבד הדיון ההלכתי סביב הנושא הנכתב, היה מרן זצוק"ל מדקדק מאד בשאלות של ניסוח; האם לכתוב 'אסור' או 'ראוי להימנע'. האם 'נכון' לנהוג כך, או 'ראוי'.
"בהקשר זה אציין עוד, כי ברגע של גילוי לב אמר לי פעם מרן הגרי"ש זצוק"ל, שזו הסיבה שאינו מרבה להעלות את פסקיו וחידושיו על הכתב. 'אין לי מספיק זמן וכוחות לאחריות הנדרשת לניסוח הדברים וחקיקתם בכתב' – אמר לי".
'ביקור פתע'
ומדי דברו ברבותיו, נזכר הגרי"מ שליט"א באנקדוטה נפלאה, מימי שימושו אצל מרן בעל ה'שבט הלוי' זצוק"ל:
"בבית ההוראה של מרן הגר"ש וואזנר, היו יושבים בכירי תלמידיו, ועונים לשאלות בהלכה, כאשר המתלמדים והמשמשים הצעירים יושבים לפניהם, ורואים את אופן הפסיקה. מרן הגר"ש עצמו היה יושב בחדרו הסמוך, ושאלות סבוכות יותר היו מגיעות להכרעתו. אלא ששעות בית ההוראה נמשכו הרבה מעבר לזמן שמרן הגר"ש זצ"ל היה יושב בחדרו, והוא היה עולה לביתו בקומה השניה וממשיך בלימודו.
"הנוהג היה, שאחרי תקופת 'שימוש', רשאים המשמשים היושבים בבית ההוראה, להרים את הטלפונים המצלצלים בבית ההוראה, ולענות תשובות בהלכה לשואלים דרך הטלפון. גם אני נמניתי באותה תקופה על העונים דרך הטלפון, אלא שכמה פעמים, אחרי שסיימתי את השיחה, אני רואה לפתע את מרן הגר"ש יורד מהקומה העליונה, פונה אלי, ומעמיד אותי על נקודה כזו או אחרת בהוראת ההלכה.
"מתברר, שקו הטלפון של בית ההוראה, היה מחובר גם למכשיר שעמד בחדר העליון, בו ישב מרן הגר"ש, והוא לעיתים היה מרים את השופרת ומאזין לשיחה, ולאופן בה עונה הרב לשאלה. אחרי השיחה, משראה לנכון להאיר ולהעיר, היה יורד ועושה זאת, כאשר ברוב המקרים מדובר על הנחיות על אופן ההוראה ועל דרך המענה. וזו כמובן עוד סיבה מהותית לשימוש חכמים, לזכות לביקורת בשעת מעשה על הוראותיך, האם נכונות ומכוונות הן להלכה או לא".
*
הגרי"מ רובין שליט"א מביא טעם לחשיבות ונחיצות השימוש בהלכה:
"בעולם ההוראה ישנו משקל רחב ומשמעותי מאד ל'מנהג המורים'. כלומר, ישנן הלכות שנקבעו בספרי הפוסקים שמפיהם אנו חיים, אלא שבמהלך הדורות, גדולי הפוסקים האחרונים הורו למעשה לנהוג באופן שונה, בשל סיבות מסויימות. קביעות אלו נקראות כאמור בשם 'מנהג המורים', ואיש לא העלה על דעתו לחקוק אותן בכתב או להעביר אותן כחלק מיסודות ההלכה, ועם זאת, כך נקבעה ונתפסה הלכה בכל ישראל. קביעות אלו עוברות בתורה שבעל פה, בחדרי ההוראה מפי רב לתלמיד.
"זו דוגמא מקבילה לענין זה של שיקול הדעת האמור. מדובר בידיעות והנהגות שקנו להן שביתה ועוברות מרב לתלמיד כתורה שבעל פה. אדם שלא שימש בהלכה, לא יזכה לשמוע על מנהג המורים, ולא ידע כיצד לכוון את דרכיו בהוראת ההלכה.
"אספר לכם שני מקרים, עובדות דהוי בדידי, כאשר דנתי בשאלות חדשות לפני רבותינו הגדולים, גדולי ההוראה של דורנו, זצוק"ל.
"המקרה הראשון היה בעת שעלתה שאלת ה'קרוק-פוט' / 'סלאו-קוקר', סיר בישול איטי בשבת. עד שהשאלה הגיעה אל שולחן גדולי ארץ הקודש, תפס כבר המכשיר תאוצה רבה בארה"ב, והוא זכה לפופולריות בקרב המוני חרדים לדבר ה', שבישלו באמצעותו את החמין לכבוד שבת קודש. השאלה ידועה ומוכרת – האם יש בשימוש בו משום 'הטמנה' האסורה בשבת. אז זכיתי לראות בחוש, מהמסד עד הטפחות, איך מתהווה בכלל ישראל פסק הלכה חדש.
"כאשר הצגתי את השאלה בפני מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל, כאשר אני מצדי טורח לבאר את תהלוכות המכשיר ואת אופן פעילותו – הוא נמנע מלענות. הייתי אצלו כמה וכמה פעמים, במשך מספר שבועות, והוא עדין נמנע מלענות. בנו, הג"ר ברוך זצ"ל, העיד לי אז כמה פעמים: 'אבא עסוק בשאלה הזו באופן מקיף ועמוק'. הוא טרח לברר בעיקר מה דעת גדולי פוסקי ארה"ב, ועל סמך מה נהגו להקל שם ולהשתמש בכלי זה.
"אחרי חודש ימים, ביקש ממני מרן הגרש"ז זצוק"ל לגשת אל מרן הגרי"ש אלישיב לברר את דעתו, וכן ביקש לראות את תשובת מרן הגר"ש וואזנר שנכתבה אלי בעניין זה (ונדפסה בספרנו 'ארחות שבת'). והנה, דעת שניהם היתה להתיר – בתנאים מסויימים, ובענין זה, דעת מרן הגרש"ז היתה מחמירה יותר. אחר ששמע את דעת שניהם, ושקל עוד ועוד, ניגש מרן הגרש"ז זצוק"ל להוציא את פסקו, המחמיר, כאמור.
"אלא שכאן אירע דבר מעניין וחריג: את פסק ההלכה כתב מרן הגרש"ז על נייר מחברת… הוא לא השתמש בנייר המכתבים הרשמי שלו. מבנו הג"ר ברוך זצ"ל שמעתי, שמלכתחילה ביקש הוא לתת לפסק ההלכה מעמד פחות 'תקיף', כשהוא מסביר את הנהגתו: 'אני שומע ומבין שבאמריקה יראים ושלמים רבים משתמשים בכלי הזה, וכנראה שהם גם ימשיכו בכל מצב. אם אוציא מכתב מפורש, עם פסק הלכה רשמי, יהפכו הללו לכאלו שעושים 'נגד פסק הלכה'. לכן, כתבתי את פסק ההלכה על נייר מחברת, שלא לתת לו תוקף של פסק הלכה רשמי'.
"זו כאמור דוגמא אחת, לפסק הלכה הניתן מתוך שיקול הדעת של גדולי עולם, המביא בחשבון את מצב השואל או השואלים – ובמקרה הזה, אף את תגובתם"…
*
והנה דוגמא נוספת:
"לפני קרוב לחמש עשרה שנה, התפרסם הפולמוס בדבר כשרות פרות ממין הז'אבו (מין בקר המתאפיין בגיבנת בולטת בקצה הגב, סמוך לראש הבמה). מרן הגר"נ קרליץ זצוק"ל נקט כדעת מרן החזו"א, לפיה אין לאכול בשר בהמות אלו, בעוד דעת מרן הגר"ש וואזנר זצוק"ל, היתה כדעת הפוסקים שאין לחוש בזה.
"נכנסתי אז למעונו של מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, כדי לברר את הסוגיה. מרן הגריש"א, אשר כידוע היה עונה בזה אחר זה על שאלות חמורות בכל ד' חלקי שו"ע, דווקא בנידון זה עסק רבות בעניין ושקל את הוראתו בפלס דק. קודם להוראתו, נשלחתי על ידו יחד עם הגר"ש רוזנברג שליט"א לברר את המציאות הקיימת בארץ בצורה יסודית.
"חקרנו ותרנו אחר מוצאן של בהמות אלו המצויות בא"י ובדבר המסורת אודותן. מששקל מרן הגרי"ש את הדברים לכאן ולכאן בדעתו הרחבה, הוציא את ההוראה לבד"צ 'שארית ישראל' לפיה, אסור להם לשווק את הבשר. הוא הסביר, כי גם אם יש מקום בהלכה לדעה המתירה, הרי הכשר של בני התורה צריך לחשוש לשיטת החזו"א, ועל כן ל'שארית', כגוף המקובל על בני התורה וגדוליה, אין לשווק את הבשר הזה.
"זו, כאמור, דוגמא נוספת להוראה הלכתית, המביאה בשיקולי החשבון ההלכתי, לא רק את סעיפי ה'שולחן ערוך', אלא שיקול דעת רחב ועין צופיה בדעת תורה".
"להיות מורה צדק באמת וביושר – הרבה סגולות צריך"
"שמעתי מפי מורי ורבי מרן בעל ה'שבט הלוי' זצוק"ל: הוא אמר לי אותו – בשפת האידיש כמובן – בתחילת דרכי לפניו בשימושה של תורה: 'ר' יצחק מרדכי! הרבה תלמידי חכמים ראיתי ואני רואה. יש מהם המתאימים להיות ראשי ישיבות גדולים, וישנם מתאימים להיות אדמו"רים חשובים. להיות מורה הוראה זו אומנות אחרת!'…".
הגרי"מ רובין שליט"א מדפדף גם בשו"ת 'שבט הלוי' (חלק יא, יו"ד סי' רכד), שם חקק האיש שגידל עדרי מורי הוראה בדורנו, את הדברים לדורות:
"ואל יחשבו כי כולם יצאו להוראה באמת. כי להיות מורה צדק באמת וביושר – הרבה סגולות צריך, ולא כולם זוכים לכך, כאומרים ז"ל 'אלף נכנסים ואחד יוצא להוראה'".
(לקט מתוך כתבה נרחבת – 'יתד נאמן' פסח תשפ"א)