"אם בחוקותי תלכו"
"כתוב במפרשים במכות מצרים, שהקב"ה נתן מכה ע"מ לעורר את מצרים, וגם כשנותן מכה לעמ"י זהו על מנת שנתעורר מזה. הקב"ה נתן לנו מכה כואבת, וכמו שאבא נותן מכה לבנו: אם הוא ער – המכה היא כדי להכאיב, ואם הוא יושן – זה כדי להעיר! וכתוב "עימו אנוכי בצרה", אז וודאי אין רצון הקב"ה להכאיב אלא רק לעורר אותנו!
"אומנם אין אנחנו יודעים דרכי שמים, אבל שלא יהיה שום בלבול, וודאי הקב"ה נתן את המכה כדי לעורר אותנו, וכמו אצל הנביאים, שהקב"ה אמר שאם לא ישמעו בקולם אז ח"ו יצטרך בעצמו להביא מכות כדי לעורר, ואין ברצוני להאריך כדי לא לבכות ח"ו בשבת, אבל הכל במידה כנגד מידה.
"וחושבני שישנם שלושה דברים שצריך להתחזק: ראשית, זה שאנשים מתו כתוצאה מלדרוך ולדחוף אחד את השני – יש להתחזק בבין אדם לחברו להזהר בעניין, ובפרט בשמירת הלשון מלדבר על חברו.
"שנית-הנה בתקופת הקורונה לא יכולנו תמיד להתפלל בביהכנ"ס, והקב"ה החזירנו, אבל האסון קרה בזמן תפילה, במקום שאנשים מתפללים בו, ויש לנו להתחזק מאוד בעניין קדושת ביהכנ"ס, ובדיבור שם. ושלישית-שזה קרה לנו ממש בערב שבת, שנכנסים לשבת עם חוסר וודאות. אני בעצמי ליוויתי משפחות, שעד ממש ע"ש לא יודעים מה עם בני משפחתם, ואעפ"כ שבת מעל הכל, וגם אנחנו צריכים להתחזק בעניין השבת ובלימוד הלכותיה".
***
בשנה האחרונה שמענו את קול ד'! אנחנו צריכים להתעורר! כל כך הרבה חולים, מי שמע פעם על מכונת הנשמה, על אקמו, מי ידע בכלל מה זה, כשבטלפון הזה המונח על השולחן התקשרו כל הזמן אנשים וביקשו בדמעות: "הרב, תתפלל עלינו, קשה לנו לנשום!". עד היום חשבנו שנשימה זה דבר של מה בכך, ופתאום מבינים כמו שאמר מרן הגר"י אברמסקי: "ואני ברוב חסדך" – איזה חסד ד' שאנחנו יכולים לנשום, פתאום מרגישים שהנשימה היא מהקב"ה!
היה יהודי שהתפלל איתנו כאן בביהכנ"ס (צא"י רמת אהרן), ויום אחד שמתי לב שבתיק הטלית והתפילין הוא מחזיק צמיד של בית חולים. שאלתי אותו מה זה? והוא אומר לי: "הייתי כמה ימים מאושפז וב"ה שוחררתי. איך אזכור להודות להקב"ה על כך? אני שם את הצמיד עם הטלית והתפילין, שכל בוקר כשאני מגיע לבית כנסת – אזכור את חסדי ד' ששוחררתי מבית חולים!"…
אני חושב, שגם זה שהגיעו חיסונים – זה חסד ד' גדול עלינו. הרי הקב"ה לא רוצה סתם להכאיב לנו, הוא בסך הכל רוצה להעיר אותנו משנתינו, ואם "שובו אלי" אז "ואשובה אליכם", וממילא חסדי ד' שכאן בארץ הקודש הגיעו מהר החיסונים, כל כך הרבה תורה למדנו, למרות כל המצבים הקשים וכל הסגרים שהיו, התעוררנו, וממילא הקב"ה שלח לנו את החיסונים כישועה ורחמים".
ומה הלקח המעשי שלנו מכך?
"צריך לדעת איזו מתנה גדולה זו, שאפשר ללכת לבית הכנסת, ובית הכנסת זה מקום תפילה בלבד! ובמיוחד בזמן התפילה. ראינו כמה חודשים ארוכים, שלא יכולנו להתפלל בתוך בית הכנסת, ומזה נבין איזו מתנה טובה זו, לזכות להגיע ולהתפלל בבית הכנסת. נבין איזו זכות זו לנשום בכוחות עצמנו. אני ל"ע גם עברתי קורונה, ואני מבין עד עכשיו איזה חסד יש "על כל נשימה ונשימה". זו היתה המטרה של הקב"ה במגפה ששלח אלינו, לעורר אותנו לראות שדברים שהיו נראים פשוטים כל כך, הם לא פשוטים, ונכיר כמה טוב וכמה חסדים הוא משפיע עלינו.
"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", אומר הספורנו: הכהנים הם שליחי ד', גם אנחנו צריכים להיות שליחי ד', ולדעת שבכל פעולה שלנו אנחנו יכולים לקדש שם שמים וגם חלילה להיפך, וכל פעולה שמגיעה יש לה מטרה. ואם ב"ה בחסדיו המרובים, אנחנו חוזרים לשגרה – לא להירדם מחדש, אלא להישאר ערים! אסור שהמצב יישאר כמו קודם!
תראו, יצאנו מפסח, והסדר הוא "פסח מצה ומרור". לכאורה המרור היה לפני הפסח והמצה, למה מזכירים אותו אחרון? חשבתי לומר, שאחרי שכבר הגענו לגאולה ויש לנו חג הפסח ויש לנו מצות, אסור לשכוח את המרור שהיה קודם! השנה האחרונה לא היתה שנה קלה, אבל ב"ה, כעת אחרי החיסונים, אסור לשכוח את מה שהיה, הקב"ה בא להעיר אותנו עם כזה צלצול חזק ומעורר, האם אנחנו יכולים להמשיך לישון?!
ולכן מאד חשוב להתחזק בהודאה לבורא עולם על הישועה ששלח לנו, ולדעת ולהכיר כעת יותר, שכל מה שעד לפני שנה היה נראה לנו דבר פשוט, הוא לא פשוט כל כך. צריך שיצא משהו מעשי משנת הקורונה. כל בוקר שיהודי קם ואומר: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי", האמירה צריכה להיות אחרת. אחרי שלמדנו מה זו נשימה, לכמה יהודים היה קשה לנשום, ה"מודה אני" חייב לקבל משמעות אחרת! אי אפשר להישאר כמו שהיינו קודם. תודה לך בורא עולם שנתת לנו נשימה ואנחנו יכולים לנשום!
ב"ה בארץ הקודש דעכה המגפה, אבל מחו"ל נשמעים קולות זעקה. איך משתתפים עמם בצערם?
אתם מעלים נקודה חשובה. ב"ה בשנה הזאת הרבה התפללו כששמעו על חולים קשים ודאגו לשני, דאגו לשכנים ולידידים שהיו בבידודים והיו חולים – כל זה שלא ייפסק חלילה, צריך להמשיך ולדאוג לזולת, להתפלל עליו ולראות את צער השני. זה אחד מהלקחים שאנחנו צריכים להפיק מהשנה הקשה הזו.
שימו לב, שעיקר התקופה הקשה החלה בפסח שנה שעברה, והישועה הגדולה הורגשה במיוחד לקראת פסח בשנה זו, ראשית כל פסח זה חג האמונה, ללמדנו חיזוק גדול באמונה בבורא עולם, עד כמה שהכל ממנו וכל מה שקורה זה רק מה שהוא גזר, ראינו זאת בעינינו. ודבר נוסף – פסח זה תחילת ימי ספירת העומר, שכבר אלפי שנים כלל ישראל מתאבל על תלמידי רבי עקיבא, וכל כך למה, כי "לא נהגו כבוד זה בזה". זה הרי הזמן שתמיד דורש יותר חיזוק בנושאים של בין אדם לחברו, לחשוב על השני, לראות את הצער של השני, ולהתפלל עליו.
ולכן כששומעים מה שקורה בכל העולם רח"ל, שהמגפה עדיין משתוללת, חובתנו להשתתף עמם בצערם ולהתפלל עליהם. יש דבר חידוש בזה. את הפסוק: "והודעת להם את הדרך ילכו בה", דורשת הגמ' בב"ב 'זה ביקור חולים', ואילו בתרגום יונתן בן עוזיאל מפרש את הפסוק: 'ללכת ולהתפלל בבתי כנסיות ובבתי מדרשות', מה הקשר בין אחד לשני?
ודאי שיש קשר! זה ביקור חולים – שומעים על כל כך הרבה חולים בעולם רח"ל, איך אנחנו יכולים לבקר אותם? להיכנס לבית הכנסת (שאנחנו זוכים כבר להתפלל בתוכו, מה שבהרבה מקומות לא זוכים) ולהתפלל עליהם, זה הביקור חולים!
הגר"ש גלאי שליט"א מסיים מעין הפתיחה: "מודה לשעבר וצועק על העתיד לבוא" – לכאורה זה סותר את הנימוס, הקב"ה נתן לך ואתה מבקש כבר הלאה?! והתשובה היא שזה חלק מההודאה! לבקש שהקב"ה ימשיך להרעיף עלינו מחסדו – זו ההודאה הכי גדולה! כידוע מדברי הגאון הגדול ר"י הוטנר זצוק"ל, שבלשון הודאה יש גם מלשון תודה וגם מלשון מודה במקצת. אנחנו מודים להקב"ה על כל הטובות שעשה עמנו, ומתפללים על העתיד שאנחנו יודעים שרק הקב"ה יכול לתת לנו, ורק הוא משפיע עלינו את כל הטוב, ומבקשים שימשיך להשפיע עלינו.
שנזכה באמת להמשיך ולראות רק את חסדיו של הקב"ה, ונכיר בכך שהוא בא להעיר אותנו, נמשיך ונראה בצרת האחר ונתפלל על החולים שיבריאו במהרה!
(שיחה בערב שבת פרשת אמור, וחלק משיחה ליתד נאמן יום שלישי ט"ו באייר תשפ"א)