הרב יהושע לייבזון
"את שבתותי תשמורו ומקדשי תראו אני ה" (כו, ב)
וברש"י – "אני ה" נאמן לשלם שכר.
לפעמים אתה שומע סיפור, שבו אתה יודע מראש שהסוף שלו עומד להיות מפתיע. הדרמה שיוצר האיש המספר, הדיבור צופן הסוד שלו, והאופן בו הוא בונה את העלילה, כל אלו גורמים לך להרגיש מראש שהסוף פה יהיה מפתיע במיוחד.
השבוע יצא לי לשמוע סיפור כזה מבעל המעשה עצמו, שקרא את המאמר שפרסמנו בשבוע שעבר על הגמ"ח של תאורת שבת, מה שגרם לו לספר לי סיפור שאירע עמו בהקשר של תאורת שבת.
מאחר והצטווינו שלא למנוע טוב מבעליו, החלטתי לשתף אתכם, הקוראים בסיפור המיוחד הזה אותו אנחנו מביא כפי ששמעתיו מפיו של האיש:
"אצלנו בבית אנחנו מקפידים שלא לצרוך חשמל המיוצר בשבת", מספר לי היהודי ששיבה נזרקה בזקנו, ושנכדיו הגדולים כבר לומדים בישיבות.
"כמובן שבבית אנחנו מחוברים לגנרטור השכונתי, משלמים כמה שצריך ומקבלים חשמל מהודר לשבת קודש. לפני זמן מה החלטנו לנסוע כל המשפחה ביחד לשבת באחד מיישובי הצפון, אבל שם אין גנרטור, כך שנדרשנו למצוא פתרונות. גייסנו כמה פנסים, תאורת חירום וכדו', קצת ממה שהיה לנו בבית, קצת מהגמ"ח השכונתי (שפרסמתם עליו בשבוע שעבר), כדי להאיר לנו את חשכת ליל השבת בדירת הנופש.
בדיוק הייתי צריך לקנות משהו ב'טמבוריה', נכנסתי לאחת מחנויות הטמבור הרבות הפזורות בעיר הקודש ירושלים, וחיפשתי את הפריט לו אני זקוק.
בעודי עומד על יד הדלפק וממתין שיגיע תורי לשלם, צדה עיני ערימה של פנסי 'תאורת חירום' שעמדו שם. הסתכלתי, היה נראה מעניין, ושאלתי את המוכר לגבי המחיר.
"מאה שקלים עולה כל יחידה", הוא השיב לי, ואני מיהרתי להניח על הדלפק. זה לא דחוף לי, הסתדרתי גם בלי זה, ומאה שקלים זה מדי הרבה כסף: "לא תודה", אמרתי למוכר, "זה קצת יקר בשבילי".
המוכר נעלב: "למה יקר? אתה יודע כמה זמן זה מחזיק? זאת סחורה טובה, זה חזק מאוד. אבל אם אתה אומר שזה יקר, אז תגיד אתה כמה היית מוכן לשלם על זה? רוצה לקנות את זה בשמונים שקלים?
"לא לא", השבתי לו… "אני לא רוצה לקנות את זה, זה בוודאי שווה מאה שקלים, יבוא מישהו אחר וישלם את המחיר המלא".
הלקוחות הנוספים שעמדו מסביב, כבר התחילו לנוע על מקומם באי נוחות. ראיתי אחד מהם מעביר את משקלו מרגל לרגל, הוא מציץ תכופות בשעונות ונראה שהוא עומד להפסיד אוטובוס. אבל המוכר התעקש, "בוא, תן שבעים שקלים וקח את זה, תביא שבעים שקלים!".
המשכתי לסרב, והסברתי לו שלא קרה כלום, אני בסך הכל שאלתי מה המחיר כי חשבתי שזה עולה כמה גרושים. לא תכננתי לקנות את התאורה הטובה והמשוכללת הזאת, אני צריך אותה רק לליל שבת אחד בודד ואולי מישהו אחר ישלם על זה גם מאתיים שקלים…
"אתה לא רציני", נזף בי המוכר בעוד לקוחות נוספים מתאספים מסביב, ונוצר תור הולך ומתארך, "אתה סתם שואל מחירים. אני מכיר אתכם, ככה אנשים שואלים כמה עולה ובכלל לא מתכננים לקנות. יאללה קח בחמישים שקל, נראה אותך! חמישים שקל, חצי מחיר עשיתי לך!".
"אדוני, אני לא רוצה שתמכור לי בזול!", חזרתי על תשובתי ביתר אריכות, "אבל גם חמישים שקלים זה יקר עבורי, מבחינת הצרכים שלי והסיבה שבגללה אני רוצה לקנות את תאורת החירום, 50 שקלים זה מדי הרבה. הכל בסדר, בוא ואשלם לך על הפריט שרציתי לקנות מלכתחילה, וניפרד לחיים ולשלום…".
הוא התעקש: "ב-30 שקלים אתה כן רוצה לקנות את זה???"
הרגשתי לא נעים מכל האנשים שעמדו מסביב, ורציתי לסיים את הסצנה המוזרה הזאת. הוצאתי מהכיס שטר של מאה שקלים ואמרתי לו: "ב-30 שקלים אני רוצה לקנות שלוש יחידות, קח מאה שקלים ותביא שלוש יחידות…".
התגובה שלו היתה הרבה יותר ממפתיעה…
הוא לקח את שטר מאה השקלים, והנחית על לחיי סטירה מצלצלת: "ידעתי שאתה לא רציני", הוא צעק עלי בחמת זעם, "תתבייש לך שאתה ככה מטריד אנשים ומפריע להם בעבודה, לך מכאן!", הורה לי בעודו מפנה אצבע ומורה לי את הדרך החוצה, "צא מהחנות שלי!", זעק והוסיף מטר של גידופים עסיסיים, שלא שמעתם אוזן מאז ימות עולם.
אני, האיש המכובד, בעל בעמיו, אב לילדים וסב לנכדים, חטפתי סטירת לחי ממוכר עצבני בחנות טמבור, וגורשתי החוצה בצעקות וגידופים, כשקהל של לקוחות אחרים צופה במחזה המשפיל הזה.
בקושי הצלחתי לנשוך את שפתי, ולא להיגרר לקטטה עם המוכר החצוף וגס הרוח. בלעתי את העלבון ויצאתי החוצה, לא לפני ששמתי לב שבין קהל הלקוחות שעמדו, נמצא גם בן דוד שלי… איזו בושה נוראה!
מאז עמדי על דעתי לא הושפלתי מעולם בצורה נוראה כל כך. הרגשתי שאני רוצה שהאדמה תבלע אותי, ולא תפלוט אותי לעולם. כל הגוף שלי היה אדום, הרגשתי שאני בוער מבפנים, דמעות של זעם ועלבון חנקו את גרוני, נמלטתי החוצה וחיפשתי פינה בה אוכל לשבת ולשאוף אוויר כדי להירגע מהעלבון.
השותף שלו שפתאום הבחין במעשה, לקח את שטר מאה הש"ח ומיהר להחזיר לי, ולהסביר כל מיני הסברים…
הייתי כולי המום. וגם עכשיו כשאני מספר לך אני זוכר את ההשפלה הגדולה.
שאפתי אוויר ונזכרתי בסיפורים שמספרים הדרשנים, על הוויתור וההתגברות שפעלו ישועות. זאת עת רצון גדולה, ידעתי, אני אבקש עכשיו בקשה גדולה, מה שהכי חשוב לי, והקב"ה בוודאי ישמע את קול תחנוני.
אני מוכן לוותר על העלבון, לסלוח למוכר שפשע כנגדי, אני מוחל לו בלב שלם, ומתפלל שבזמן הזה של ההתגברות הכי גדולה שלי בימי חיי עלי אדמות, אני מתפלל שהקב"ה ישלח לי ישועה בעניין פלוני בו אני זקוק לישועה.
ניגבתי את הדמעות, שאפתי אוויר מלוא הריאות, ניערתי את ראשי, כדי לסלק ממנו את המחשבות ולגרש את הכעס, ויצאתי לדרכי. לא צעדתי בצעדי ריקוד עליזים, אני בכל זאת בן אדם, אבל האירוע הסתיים. סלחתי ומחלתי על הכל! אין בלבי אפילו שמץ של טינה כלפי המוכר, כך לפחות אני מקווה ולכך אני שואף.
"עברו יומיים", מספר איש שיחי, היהודי שזכה להתגבר על עלבון חמור כל כך, "יומיים עברו, 48 שעות… שום דבר לא השתנה.. יום נוסף עבר ועוד יום, כבר שבוע שלם, ו… כלום. כך עבר חודש ועברו חודשיים, והכל כמנהגו נוהג. הישועה שציפיתי לה בוששה לבוא.
"אתה שומע", הוא ממשיך, "חצי שנה כבר חלפה, שנה חלפה, וגם שנתיים חלפו…ושום כלום, אין שום תזוזה בנושא שעליו התפללתי מעומק לבי…".
חשבתי שהסיפור נגמר. לא הבנתי למה האיש טרח לספר לי את כל הסיפור הארוך הזה, שבלי הסוף המשמח, בלי ה'הפי אנד' הסיפור כולו הופך להיות מיותר וחסר טעם…
אבל אז הבנתי שהסיפור רק התחיל…
"אתה חושב שמשהו זז באמונה שלי?", הוא שואג לעברי, "אה? תגיד! מה אתה אומר, אם חשבתי שהתפילה שלי לא התקבלה מה זה אומר? שהוויתור כבר לא כזה חשוב לפני אדון כל? האם זה אומר שהוויתור שלי לא היה כזה גדול? זאת לא היתה שעת רצון, אותה שעה שבה בלעתי את הדמעות וניערתי את הראש כדי לשכוח ולסלוח?
"בטח שכן! זאת היתה שעת רצון, והקב"ה בוודאי שמע את תפילתי, והקשיב לה כמו כל תפילה של יהודי, ואולי גם יותר כי זאת עת רצון. אני בטוח שהוויתור שלי עשה רעש גדול בשמים, ובכל זאת הבקשה שלי לא התקבלה.
"למה? כי הקב"ה לא עובד אצלנו! כי החיים הם לא 'תוכנית כבקשתך', וזה מה שחשוב לי להגיד, כי הקב"ה לפעמים משיב בשלילה על הבקשות שלנו, כי רק הוא יודע מה באמת טוב עבורנו, מה מגיע לנו ואיפה אנחנו אוחזים במאזן של החיובי מול השלילי.
"וכי יעלה על דעתו של אדם, שהקב"ה הוא כמו כספומט? אתה מכניס כרטיס מקיש סיסמה או סגולה ומקבל את הסכום שהחלטת למשוך?
"חס וחלילה! זה לא עובד ככה. אנחנו עבדי ה' ואנחנו צריכים לעשות את רצונו. הייתי צריך לסלוח לאותו מוכר עצבני, כי זה התפקיד שלי. לסלוח, למחול, לא לנקום ולא לנטור, לאהוב כל יהודי גם אם חטא כנגדי. אני עשיתי את התפקיד שלי, והקב"ה עושה כטוב בעיניו". וחוץ מזה, הוא מוסיף, אולי קיבלתי מתנה ענקית אחרת מהקב"ה, שאני אפילו לא מודע לכך… לא הכל מספרים לנו. אמנם ביקשתי משהו אחד, אבל נסתרים דרכי שמים…
אחרי ששמעתי את הדברים האלו, הבנתי שעיקר הסיפור הוא דווקא החלק האחרון, האופן בו היהודי הזה מקבל על עצמו באהבה גזירת שמים, האופן בו הוא מסוגל למחול ליהודי אחר על הפעולה הנוראה שעשה כנגדו, וגם אחרי שראה שהסגולה 'לא עובדת', הוא עדיין נשאר במחילה גמורה, ולא מחדש את הכעס שלו על אותו מוכר.
זה סיפור יותר חזק מכל סיפורי המופת האחרים ששמעתי עד היום!
האדם דן את עצמו
הסיפור הזה הזכיר לי ווארט חזק מאוד, שראיתי בעלון הקודם של 'עלים לתרופה', ואני חושב שזה מתחבר איתו מצוין.
שם הובא ציטוט מ 'היכל הברכה' של הרה"ק מקאמרנא זיע"א, שכותב בשם הבעל שם טוב הקדוש, שאין מראים לאדם מעשה פסול שעשה חברו, אלא אם גם הוא נגוע מעין אותו הדבר.
עוד הוא כותב, שיש בידו קבלה שאין גוזרים משמים גזר דין על האדם, אלא לאחר שהוא גוזר זאת על חברו.
כלומר, אדם שנכשל בעבירה מסוימת חלילה וחס, ומגיע לו עונש על כך, משמים מזמנים לו לראות מישהו אחר שחוטא מעין אותו חטא, וכשהוא רואה זאת, בודקים איך הוא מגיב. אם הוא דן את חברו לכף חובה, ואומר שמגיע לו על כך עונש חמור משמים, הרי שהוא בעצם גזר את דינו שלו עצמו, אבל אם הוא ידון את הזולת לכף זכות, ויגיד שבוודאי ההוא לא רצה למרוד בקב"ה חלילה וחלילה, אלא רק נכשל בגלל היצר הבוער בקרבו, או בגלל שהוא לא ידע כי הוא לא יכול היה ללמוד בגלל סיבות שונות וכדו', גם משמים מתייחסים אליו בהתאם, ודנים אותו לכף זכות.
המסר של זה הוא כפול: מצד אחד, כדאי לך לדון אחרים לכף זכות, כדי שידונו גם אותך לכף זכות, אבל זה לא בהכרח קרה באופן שהאדם מודע לכך, ומבין כמה הוא עוזר לעצמו בכך שהוא דן אחרים לכף זכות.
כמו אותו יהודי שסלח למוכר בחנות הטמבור, ומחל לו בלב שלם. זה ברור שהקב"ה בוודאי חשבה לטובה ומצא דרך לתגמל אותו על כך, וזה לא סותר את העובדה שהוא לא יודע איך זה קרה, ובאיזו דרך הוא קיבל את שכרו משלם. כי נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך, אבל הוא אף פעם לא התחייב שתראה זאת בעיניך כאן בעולם הזה.
לתגובות: [email protected]