"אם בחוקותי תלכו"
וברש"י: שתהיו עמלים בתורה
נפתח בסיפור מדהים שהיה חביב מאוד על מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, וסופר על ידו בכמה הזדמנויות:
תקופת הקנטוניסטים, ימי שלטונו של קיסר רוסיה – הצאר ניקולאי הראשון ימ"ש, היו ימי סבל ועינוי מתמשכים ליהודי רוסיה ונחרטו בהסטוריה לשימצה. הוא הנהיג את שלטונו בעריצות נוראה ואכזריות רבה, בעיקר כלפי היהודים. בשלושים שנות שלטונו נחקקו קרוב לשש מאות חוקים שכונו בשם 'תיקון היהודים', מטרתן היתה איפוא שקופה וברורה, להקשות על היהודים את שמירת התורה והמצוות, לערער את אמונתם ולהמעיט את מספרם על ידי המרת הדת בכפיה.
גולת הכותרת היתה גזירת הגיוס החובה שהשית על היהודים, שהיתה גזירה קשה ונוראה במיוחד. הצבא העמיד מראש מכסה מסויימת של ילדים אשר הקהילה היהודית אמורה להציב מתוך שורותיה לגיוס, ומכיון ששום משפחה לא הסכימה כמובן לנדב את ילדיה למילוי המכסה, שלח הצבא פלוגות שוטרים לחטוף ילדים רכים מזרועות הוריהם בצורה אלימה וזוועתית היישר אל מלתעות הצבא. שם נאלצו לשרת למעלה משני עשורים, תוך ניתוק מוחלט מחיי הדת, ותחת תכתיבים ואימונים קשים. רבים מהם לא שרדו בחיים, ואחרים שכן שרדו כמעט כולם נהפכו לנוצרים בעל כרחם, כששום לחלוחית של יהדות לא נותרת בהם.
בתקופה ההיא חי יהודי גאון וצדיק נשגב, בשם רבי דוד. כינו אותו "רבי דוד בלינדער" ["רבי דוד העיוור"], כי מיום עומדו על דעתו לא הביט חוץ לד' אמותיו, והיה פרוש בתכלית מענייני עולם הזה. עני מרוד היה, ולמרות זאת את כל כוחו, מרצו וחיותו נתן להרבצת תורה לתלמידים. סיפורים מפעימים אודות יגיעתו בתורה ויראת השמים הצרופה שבעבעה בו נכרכו בשמו.
רבי דוד לא הסכים בשום פנים ואופן להסתגל למצב, ועשה ככל יכולתו להציל נשמות ישראל מרדת שחת. בחירוף נפש למד עם תלמידיו במערות ובמרתפים, ביניהם עם תלמידו חיים הלוי סאלאוויצ'יק, מי שעלה ברבות הימים לשמש פאר כרבה של בריסק ולמאורן של כל בית ישראל. רבי חיים נולד בשנת תרי"ג בעיצומן של הגזירות, בשלהי כהונת הצאר ניקולאי הראשון ימ"ש ותחילת שלטון בנו אלכסנדר השני ימ"ש. רבי דוד התמסר אל תלמידו זה בכל מאודו לימדו תורה והטעימו מטעמה הערב, ועד סוף ימיו אחז את רבי דוד כרבו.
והנה באחד הימים בעת שלמד רבי דוד עם הילדים בהיחבא, ואחזו בעיצומה של סוגיא, לפתע נכנס פנימה שוטר, שככל הנראה עבר באקראי סמוך למקום המחבוא ושמע קול תורה בוקע ממנו. מה מאוד נדהם לגלות חבורת תלמידים לומדים תורה מפי רבם בהתלהטות ובשמחה כבימי שגרה.
זעמו וכעסו של השוטר גברו, הוא התקרב אל אחד הילדים, תפס בזרועו והחל למושכו החוצה. רבי דוד ניתר ממקומו כנשוך נחש, ניגש אל השוטר ו…העניק לו סטירת לחי מצלצלת שהדיה נשמעו היטב בכל פינות החדר.
דממה השתררה במקום. התלמידים היו בטוחים כי כעת יכוון השוטר את נשקו לכיוונו של רבי דוד ויקפד את חייו באחת מבלי למצמץ. אלא שלמרבה הפלא התייצב השוטר על עומדו, תפס את רגליו וברח מהמקום בבושת פנים.
תגובה כה אמיצה מצידו של רבי דוד היתה מסוכנת ביותר, אחרים הגדירו אותה כמעשה התאבדות ממש. אך ככל שנקף הזמן שיערו כי האומץ הרב שהפגין רבי דוד מול השוטר, גרם לו לחשוש לשוב לשם פעם נוספת, וכנראה גם התבייש לדווח לחבריו על המקרה המביש שאירע עימו. היתה זו הבושה הגדולה ביותר עבורו לספר בצבא כי טעם מנחת זרועו של 'יהודון עלוב' והושפל על ידו. כך שבאורח נס למעלה מדרך הטבע הסתיים הסיפור ללא כל תגובה.
מאוחר יותר פגש מרן ה'בית הלוי' מבריסק זצ"ל, אביו של רבי חיים, את המלמד רבי דוד, ושאלו בפליאה ובהשתוממות, כיצד היתה בו תעוזה כה רבה לסתור לשוטר הרי הוא סיכן בכך לא רק את עצמו אלא את כל יהודי רוסיה?
השיב רבי דוד כמצטדק: "האמת שלא התכוונתי לנהוג כך מראש, אלא פשוט השוטר נכנס כשאחזנו בעיצומה של קושיית התוספות… וכשהוא החל לגרור את הילד החוצה הייתי ממש באמצע להסביר לתלמידים את עומק הקושיא… וכי מה הוא חשב שנאפשר לו להפריע לנו באמצע דברי התוספות? מה הוא חשב שניתן לו להפסיק אותנו באמצע החיים?!".
סיפור מופלא זה מהוה המחשה נפלאה וחיה, לדבריו הנשגבים של הרבי הקדוש בעל ה'חידושי הרי"ם' מגור זצ"ל. אשר הביא בשמו נכדו הגדול הרבי הקדוש בעל ה'שפת אמת' מגור זצ"ל בספרו (דרוש לשנת תרמ"ז):
"ומפי אדוני מורי זקני [החידושי הרי"ם] ז"ל שמעתי: אשר יעשה אותם האדם וחי בהם – שיניח האדם עיקר החיות בתורה ומצוות!".
ומוסיף ה'שפת אמת' הסבר לדברי זקנו: "ויש להוסיף על זה כי באמת על ידי זה 'וחי בהם', כי התורה נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא, וכמו הרשעים שעיקר רצונם לחיות כדי להנות מעולם הזה, לכן כל חיותם על ידי אכילה ושתיה, כך אצל הצדיקים שעיקר רצונם לחיות כדי לקיים מצוות ה' ותורתו, לכן התורה והמצוות הם החיים שלהם… ואמרו חז"ל 'ללכת בהם' – עשם עיקר ולא תעשם טפל".
כיצד יצליח האדם להשים את תורתו ומצוותיו עיקר וענייניו הגשמיים טפל? ממשיך ה'שפת אמת' וכותב: "ובאמת זה תלוי בעבודת האדם כפי מה שעושה עיקר מתורה ומצוות. אז התורה נותנת לו חיים גם בעולם הזה, וזהו שכתוב 'אשר יעשה אותם האדם' ואז 'וחי בהם'. כי התורה עיקרה למעלה והיא כוללת כל העולמות. ועל ידי מעשה בני ישראל בתורה נותנת להם חיים בעולם הזה גם כן. ועל זה מסר לנו הקדוש ברוך הוא את התורה, שעל ידינו יתפשט הארת התורה גם בעולם הזה".
כלומר, אם האדם יחשוב לעצמו: כיצד דורשת ממני התורה שאשים את עיקר חיותי ברוחניות כשהמציאות היא בדיוק להיפך – עיקר חיותי היא מגשמיות? הרי למעשה אני אוהב ממון ורודף אחר השגתו או אחר תאוות שונות אחרות פי כמה וכמה מאהבתי ורדיפתי אחר לימוד התורה וקיום המצוות? וכיצד אצליח להגיע למדרגה כזו?
על זה משיב ה'שפת אמת' כי החיצוניות מעוררת את הפנימיות: "ובאמת זה תלוי בעבודת האדם כפי מה שעושה עיקר מתורה ומצוות… ועל ידי מעשה בני ישראל בתורה נותנת להם חיים בעולם הזה גם כן".
כלומר, כאשר האדם עובד על עצמו לייקר בעיניו את התורה והמצוות, להלהיב את רוחו בערכם ורום מעלתם, ומתאמץ לעשותם בחיות ובהתלהבות, בתחילה אמנם לא ירגיש בתוכו את השינוי המיוחל, אולם בחלוף הזמן יושפע מהארת התורה ויחוש חיות מיוחדת, חשק ושמחה בעבודת השם, וברבות הזמן אף יהיה מסוגל להגיע לכדי דרגה כזאת, שכאשר יקטעו אותו באמצע לימודו, או כאשר ירצו למנוע ממנו לקיים מצוה, יחוש כי מפסיקים את חיותו. כמו שהתבטא רבי דוד בלינדער בכנות באוזני ה'בית הלוי': "וכי מה הוא חשב שניתן לו להפסיק אותנו באמצע החיים?!". כי לדידו התורה היא עצם החיים, ואיך יאפשר למאן דהו להפסיק את שירת חייו כאחת.
כך כתב ה'מסילת ישרים' (פרק ז בביאור חלקי הזהירות): "ואמנם, התבונן עוד, שכמו שהזריזות הוא תולדת ההתלהטות הפנימי, כן מן הזריזות יולד ההתלהטות. והיינו, כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצוה כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה, כן הנה הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית כמו כן, והחשק והחפץ יתגבר בו וילך. אך אם יתנהג בכבדות בתנועת איבריו, גם תנועת רוחו תשקע ותכבה. וזה דבר שהנסיון יעידהו. ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה".
כדי לגרום לחשק והתלהטות פנימית בעבודת השם צריך את התנועה החיצונית. היא לא רק ממריצה ומזרזת אלא גם מייצרת התלהטות מחודשת. על ידי שהאדם פועל פעולות חיצוניות של זריזות וחיות בעבודת השם הן משפיעות על הפנימיות, וגורמות לו להגיע בחלוף הזמן לחשק ותשוקה אמיתיים.
ה'חזון איש' מתאר בסגנונו הטהור את נעימת התורה
ישנו מעשה מעניין אשר עבר עשרות שנים מפה לאוזן, ואימץ וחיזק לבבות רבים לשקידת התורה, ובשנים האחרונות הודפס נוסחו המדוייק בספר הנפלא 'מעשה איש' (חלק ד, עמוד סט), ושם כותב: "ניכרים הדברים כי ממקור טהור יהלכון". כה היה מעשה:
מנין קבוע לתפילות היה מתקיים מידי יום ביומו בבית מרן ה'חזון איש' זצ"ל. בתחילה השתתפו בו מתי מעט, והחדר המרכזי בבית הדל הכיל את כל הבאים להתפלל, אולם במהלך השנים כאשר שמע גדולת ה'חזון איש' התפרסם בכל הארץ, החלו המונים לשחר לפתחו בזמני קבלת הקהל, שהתקיימו בדרך כלל לאחר התפילות, ונעשה המקום צר מהכיל את כל הבאים.
העומס ניכר בעיקר בימים נוראים, אז באו רבים להתפלל במחיצתו של צדיק, והעומס נהפך לבלתי נסבל. בהסכמת ה'חזון איש' הוחלט כי לקראת ראש השנה יוכשר גג הבית כדי שיוכלו לקיים בו את מנייני התפילה. הוזמנו עמודים עליהם הונחו ברזנטים להצל מפני החמה ולהגן מפני הגשמים, ומאז התקיימו התפילות בימים נוראים על גג הבית. אגב, שמעתי מחמותי הרבנית מרת הינדה יודלביץ שתחי', כי היא עודנה זוכרת את התפילות המרוממות אז בבית ה'חזון איש', שהתקיימו על גג הבית.
בכדי למנוע טירחא דציבורא הותירו שם את הספסלים והשולחנות בכל ימי חודש תשרי, גם בימות החול, ובני הבית היו לעיתים יושבים שם ללמוד.
והנה באחד מימי עשרת ימי תשובה ישבו שם שני בחורים מבאי הבית ולמדו חברותא יחד, כשלפתע עלה ה'חזון איש' לגג ומצא אותם מתבטלים. הוא התקרב אליהם והחל לומר בפניהם דברי חיזוק נוקבים על מעלת לימוד התורה ברציפות ועל החיות והעונג שמעניקה התורה ללומדיה.
לימים תיארו השניים, שכיום הינם תלמידי חכמים מופלגים וידועי שם, כי המילים נעתקו מפי ה'חזון איש' בהמיה וברגש קודש, עד שחשו כי נפשו יוצאת בדברו. עיניו ברקו מאושר, ידיו עשו תנועות הממחישות את הדברים, ונראה היה כמי מתנתק מכל הסובב אותו ודבק באותה הנעימות שתיאר.
אלו היו דבריו הנשגבים:
"מתיקות התורה, נעימות התורה כמה גדולה היא, אך אי אפשר להשיגה ולהגיע אליה רק לאחר שקידה של שלוש וארבע שעות ברציפות בלא הפסק. בלי זה אי אפשר אפילו לצייר מהי הרוחניות הזו, וקל וחומר לאחר חמש שעות כמה רוממות יש. איך אפשר למי שיש לו את האפשרות הזאת להפסיק את הרציפות ולהפסיד בידים נועם כזה? הרי זה כמו קדירה המתבשלת להוריד מן האש ליתן להתקרר ואחר כך להשיבה…"
"ואחר שש שעות של לימוד שוכח האדם מכל העולם וענייניו ומתדבק בדברים רוחניים. ואחר שבע שעות האדם מרגיש קרוב להקדוש ברוך הוא ואין לו מהנאות העולם כלום ומתמלא שמחה. ואחר שמונה שעות אפילו לא נופלת בלבו מחשבה של תאוות וחומריות וכולו משתוקק לאלוקיו. ואחר תשע שעות כולו קדוש למעלה למעלה. ואחר עשר שעות עין לא ראתה אין לתאר ואין מילים לבטא את מצבו ורגשותיו".
צמרמורת חדה עברה בשומעים נוכח דברים נוראים אלו.
הדברים אמנם עצומים, רחוקים וגבוהים עבורנו מכדי ליישמם בכזו פשטות. הן אדם מוכרח להכיר את כוחותיו ויכולותיו, לדעת עד כמה הוא מסוגל להתמיד ולשקוד ברציפות מבלי חלילה לסכן את עצמו רוחנית וגשמית. אך את עצם הנקודה של 'טעמו וראו כי טוב השם', שהתורה הקדושה בעצמה מעניקה חיות וחשק בעצם לימוד התורה, ושהנעימות והמתיקות באים דוקא על ידי הלימוד, אמורה לחדור עמוק לליבנו.
זאת ביקש ה'חזון איש' להנחיל לאותם בחורים צעירים, שידעו ויפנימו כי העונג והשמחה תלוי לפי עבודת האדם, רק על ידי מאמץ ועמל של רציפות ועקביות זוכים לעונג, נעימות ואושר אמיתי בלימוד התורה.
('מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא)