נפתח עם פטנט.
מעשה באדם שמכר שמן. היו באים אליו הלקוחות עם הכלים שלהם והוא מזג לכל אחד שמן מהברז של החבית. היה שָׁם אחד שאחז את עצמו לפיקח ונתן עצות לכולם. אמר האיש הזה, יש לי פטנט בשבילך, תוכל להכפיל את הרווחים שלך. פשוט להכפיל. מה הפטנט? פשוט מאוד!
תתקין עוד ברז בחבית, אז תהיה לך פרנסה כפולה, יזול שמן גם מפה וגם משם…
המשל הזה מובא מהחפץ-חיים. המשלים של החפץ-חיים מפתיעים כל פעם בפשטותם.
אמר החפץ-חיים, ואם אנחנו מחפשים פרנסה גם מפה וגם משם וגם מצד שלישי ורביעי, האם אנחנו לא מתקינים בעצם עוד ברזים בחבית. מה הרווח בזה?!
יש כאן משהו מאוד עמוק ויסודי.
הסוגיה של "פרנסה", היא סוגיה שכל באי עולם דשים בה, סוגיה שאנשים משקיעים כל כך הרבה שעות בפתרונה. חלק גדול מהעולם מסתובב סביב זה. גם יהודי עושה השתדלות למען הפרנסה, אבל זה משהו אחר לגמרי. יהודי יודע שהפרנסה היא משמים, ורצון ה' הוא שהעולם יתנהל בדרך הטבע, אדם יעשה השתדלות, כמו שדוד המלך אומר בתהילים "יצא אדם לפועלו", אבל צריך לזכור ולשנן שההשתדלות היא רק 'השתדלות'.
בסימן הראשון של השולחן-ערוך, ממש סימן א' של אורח-חיים, מביא המחבר שטוב לומר כל יום "פרשת המן". מסביר שם המשנה ברורה את הטעם, כדי להראות שכל הפרנסה היא בהשגחה פרטית, וכדי להראות "שאין ריבוי ההשתדלות מועיל מאומה".
מדברים על הניסים שהיו לאבותינו בדור המדבר, ירד להם מן משמים. היו ענני הכבוד, ניסים גלויים. הדבר הזה שהתורה כותבת "וימודו בעומר" (הנה היום זה ימי ספירת העומר… המידה הזו שנקראת 'עומר' זו כמות 'המן היומי' שהיה לכל אחד), אומרת התורה "וימודו בעומר ולא העדיף המרבה, והממעיט לא החסיר", שמעתם פעם דבר כזה?!
תארו לכם שני אנשים אוספים ירקות בירקן. אחד ממלא שקית קטנה, השני ממלא שתי שקיות ענקיות. מגיעים הביתה, לשניהם יש בדיוק אותו דבר. זה הפרוש הפשוט, זה לא פשעטלעך. כך רש"י מסביר במקום על המילים "המרבה והממעיט", והוא מוסיף את המילים "וזהו נס גדול שנעשה בו".
עכשיו מבינים את המשנה ברורה בסימן א'. כשאתה אומר "פרשת המן" ואתה חושב על מה שכתוב שם, אתה אומר לעצמך "מה אני הולך עכשיו למלא 20 שקיות, הרי אני אקבל בדיוק את שלי". כשאומרים את פרשת המן בכוונה רצויה, מבינים את דברי הירושלמי ש"כל האומר פרשת המן מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו". הנה, גם אם לא תשתגע ואם לא תוציא את כל הכוחות שלך, הפרנסה היא משמים.
זה נכון שאי אפשר לא לעשות כלום. התורה עצמה אומרת (דברים טו, יח) "וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה". צריך השתדלות בדרך הטבע, מתוך אמונה ובטחון. אבל את הדגש לשים על האמונה ובטחון, ואת העשיה לקחת בתור השתדלות.
*
נדבר קצת על הנושא הזה.
פעם אחת שבו לביתם קבוצת חסידים, שחזרו מ'נסיעה' אצל הרה"ק רבי מרדכי מטשערנוביל זיע"א, המגיד מטשערנאביל (שהיארצייט שלו בשבוע זה, כ' אייר). יחד אתם נסע גם איש פשוט, 'מוכסן', אדם פשוט מאוד בשם תנחום, לא למדן, לא חסיד.
בדרך דיברו החסידים ביניהם בהתפעלות על ה'תורה' שאמר המגיד, ועל דיבורים קדושים ששמעו ממנו, דיברו והתפעלו מהדברים הנשגבים. המוכסן ישב בצד, את השמועס של הרבי הוא לא הבין, אבל הוא אמר "גם לי הייתה הפעם התרוממות גדולה מאוד, אני לא זוכר אף פעם כזה חיזוק, מה ששמעתי מהרבי…".
הטו כולם אוזן לשמוע, מה כבר יכול המוכסן לשמוע, מה ההשגות שלו.
פתח המוכסן וסיפר:
כשנכנסתי לקבל ברכת פרידה, שאל אותי הרבי 'אמור נא, תנחום, ספר לי איך אתה מתנהג בבית, מה סדר-היום שלך'. אמרתי, 'רגיל, כמו כולם'. אמר לי הרבי, 'תפרט, מתי אתה קם, מה אתה עושה'. אמרתי 'אני קם בבוקר, נוטל ידים, מתארגן, מתלבש, אני ממהר לצאת לכפרים הסמוכים לערוך את הקניות היומיות, אני חוזר הביתה, ברכת התורה, תפילת שחרית, אחר כך ארוחת בוקר'.
הפסיק אותי הרבי בתנועת יד, ואמר לי בחיוך 'אבל התפילה היא יותר חשובה מכל העסקים, לכן קודם מתפללים, רק אחר כך עושים את שאר הדברים. כך תעשה מהיום, תקום, תתפלל, ואחר כך תצא'. אמרתי לרבי 'זה לא תלוי בי. יש כפריים גויים שיוצאים לעבודה בשדות, אני רוצה לקנות מהם עורות, פרוות, כל מיני מציאות שאוכל למכור ולהתפרנס, אם אתעכב עד אחרי התפילה, הם כבר לא יהיו בבית'.
אמר לי הרבי, אספר לך סיפור יפה, תקשיב טוב: היה פעם יהודי שלא היה לו במה לפרנס את ביתו, החליט לנסוע למרחקים, שם ישב שלוש שנים רצופות, קיבץ פרוטה לפרוטה, כדי שיוכל לבוא לביתו עם סכום כסף מכובד שאתו יוכל להקים איזה עסק קטן.
כשהחליט לשוב הביתה, הוא החליף את כל הכסף שלו למטבעות זהב, במקום לסחוב שק מלא פרוטות, עדיף שהכסף יהיו במטבעות זהב, פחות לסחוב, יותר שמור. סך הכל היו לו 12 שקיות של מטבעות זהב, וקצת שארית של מטבעות נחושת, אלו שלא הצטרפו למטבע זהב נוסף.
הלך האיש הביתה, הלך והלך. גם בדרך הוא השתדל לא לבזבז כלום, רק מה שהיה מוכרח פה ושם בשביל קצת אוכל בדרך, כי הוא רצה להביא את כל הכסף הביתה, אחרי שטרח ועמל על הכסף כ"כ הרבה. הגיע יום שישי, הוא כבר התקרב לעיר שלו, אבל עדיין הייתה לו כברת דרך, עוד כמה שעות ללכת, וכבר תיכף שבת, הוא הבין שאין ברירה צריך להישאר כאן באחד הכפרים בדרך. הוא מצא בעל אכסניה מקומית, יהודי, להיות אצלו בשבת.
אבל הוא היה נבוך מאוד לגבי הכסף, מה לעשות.
להשאיר את זה בלי שמירה, ודאי לא. לתת את זה לבעל האכסניה, שהוא אפילו לא מכיר אותו, איך הוא יכול לעשות כזה דבר. עברו הדקות, וכבר עוד מעט שבת, השמש כבר שוקעת. הוא לא ראה לעצמו שום ברירה, חילול שבת בוודאי לא בא בחשבון. והוא ניגש את בעל האכסניה ונתן לו את כל החבילה שישמור. 'יש כאן הרבה כסף, שים את זה במקום שמור מאוד'. בעל האכסניה לקח את החבילה, עוד דקה מדליקים נרות, והם יצאו לבית הכנסת.
כל השבת הסתבובב עם מחשבות, כן עשיתי טוב, לא עשיתי טוב, מי יודע מה יהיה. בקושי יכל לאכול. לא הצליח להרדם, יש כאן עבודה של שנים. בעל האכסניה ראה את הלחץ שלו, ומיד שנהיה מוצ"ש הוא התפלל מעריב, ובא לאורח עם הפקדון במאור פנים 'הרי שלך לפניך'.
הלך האיש הצידה, לחדר שלו, והתחיל לספור. ספר את השקית הראשונה, הכל בסדר. את השקית השניה, השלישית, כל השקיות לא חסר אפילו מטבע אחת. הוא נאנח אנחת רווחה, ירד לו אבן מהלב. פתאום הוא התמלא דאגה שוב. רגע, את השקית של המטבעות נחושת לא בדקתי. והוא התיישב שוב מתוך דאגה, לבדוק, ואכן גם בזה לא היה חסר כלום.
אמר לי הרבי: אתה לא חושב שזה לא הגיוני הלחץ שלו. אם בעל האכסניה החזיר לו את כל מטבעות הזהב, הרי הכל היה ברשותו והוא החזיר אותם בחפץ לב, אז מה יש לדאוג בדיוק על הפרוטות הקטנות…
אמר לי הרבי: אצלך זה אותו דבר. בכל לילה אתה מפקיד את הנשמה שלך ביד השי"ת, הנשמה שהיא יקרה מפנינים, בלעדי זה אין חיים. בבוקר אתה רואה שהקב"ה החזיר לך את הנשמה "שהחזרת בי נשמתי בחמלה", אז על הפרנסה אתה דואג. קיבלת את מטבעות הזהב, אז אתה דואג על כמה מטבעות נחושת?!
עד כאן סיפר האיש.
אמרו לו החסידים בהתפעלות: אם כך, אתה שמעת מהרבי יותר מאיתנו…!!!
*
בספר 'היכל הברכה' של הקאמארנא זיע"א הוא מביא (בפרשת ואתחנן) ששמע בשם חמיו, רבי אברהם מרדכי מפינטשוב, ששמע בעצמו מהרבי ר' זושא מאניפולי את הפלא שאירע לו. וכך היה מעשה:
בצעירותו היה הרבי ר' זושא 'שמש' בעיר אוסטרהא. דרכו בימים ההם היה להתענות יומיים או שלושה ימים, ואחרי התענית היה הולך לאיזה בעל-הבית שם, שהוא היה נותן לו לחם להשיב את נפשו.
פעם חשב לעצמו הרבי ר' זושא שיש כאן איזה שהוא חסרון באמונה, ללכת, לבקש אוכל. אם הקב"ה רוצה, הוא יכול לתת לו גם מבלי שילך לבקש. ולכן החליט שיותר הוא לא הולך אליו לבקש, רק יבטח בה'.
אחר כך הזדמן לו שהוא התענה שלושה ימים, ואחרי התענית לא היה לו מי שיביא לו אוכל, והוא כמעט לא החזיק מעמד, ממש היה בסכנת נפשות. ונעשה מזה רעש גדול בשמים. נעשה לו נס, ונבעו בפיו שתי נביעות, האחד של דבש והשני של חלב, ומזה הוא ניזון שלושה חודשים!
כעבור שלושה חודשים נתן לו מישהו לו 'ששה גראשין', כדי שיקנה לעצמו לחם, ובאותו רגע נפסקו לו המעיינות בפיו.
מכאן רואים את גודל האמונה שה' נותן פרנסה. נכון שאת המדרגה הזאת של לא לעשות כלום עבור הפרנסה, זה שמור לצדיקים גדולים. אבל גם אדם שעושה לפרנסתו, לפחות לזכור מאיפה באמת מגיעה הפרנסה, מי נותן את הפרנסה, כי הוא ק-ל זן ומפרנס לכל, ומיטיב לכל, ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא.
יש סיפור נוסף עם הרבי ר' זושא מאניפוי. הסיפור מופיע בכמה צורות, הכל אותו רעיון.
דרכו של הרבי ר' זושא היה שבבוקר אחרי תפלת שחרית לא היה מבקש שיביאו לו לאכול רק היה אומר לעצמו 'רבונו של עולם, זושא רעב, תזמין לו בבקשה סעודה', ואז היה השמש יודע שהגיע הזמן להכניס את הארוחה. פעם החליט השמש שימתין ולא יביא את הארוחה, ונראה אם הרבי ר' זושא יבקש ממנו.
באניפולי של הימים ההם, כשירדו גשמים היו כל הרחובות מלאות רפש וטיט, וכדי לעבור מצד לצד של הרחוב, היו מניחים קרשים שיוכלו לעבור עליהם מבלי לבוסס בתוך הבוץ. באותו יום כשהלך הרבי ר' זושא בוקר למקווה, השכם בבוקר, הגיע מולו אדם שלא היה גר בעיר, ונפגש מולו על הקרש הצר.
הרבי ר' זושא היה הולך במלבושים פשוטים ולא היה נראה רבי או 'אדם גדול', והאורח שהיה אדם עשיר ונכבד, דחק את הרבי ר' זושא הצידה מהקרש, לתוך הבוץ. כשהגיע אותו איש לאכסניה ומילא פיו שחוק על הסיפור שהיה לו היום, שראה איש מולו ודחק אותו, וסיפר לבעל האכסניה איך היה נראה האיש וכו', הבין בעל האכסניה שמדובר ברבי ר' זושא ונחרד מאוד. הוא אמר לאורח 'מה עשית, זה איש קדוש, אוי ואבוי לך, אתה חייב לבקש את סליחתו, איש אלוקים קדוש'.
נבהל האורח מאוד, ולא ידע מה לעשות. בעצת בעל האכסניה הוא הכין ארוחה דשנה, כדי להגיע ולפייס את הרבי ר' זושא, לבקש את סליחתו. בדיוק כשאמר הרבי ר' זושא את המילים 'זושא רעב' הגיע אותו אדם ונכנס לחדר עם מגש מלא עמוס בכל טוב. ראו בחוש, שמשמים מזמנים לו את מה שהוא צריך, אם לא בצורה הוא אז בצורה אחרת.
בספר רב ייבי (רבי יעקב יוסף מאוסטראה עשה ספר "רב ייבי" ר"ת יעקב יוסף בן יהודה, ועל שם הספר הוא קרוי רב ייבי). בתולדות המחבר מסופר הסיפור באופן אחר קצת, שהרבי ר' זושא ביקר בבית רבי ייבי מאוסטרהא זיע"א.
ורבי ייבי שיידע את גודל מעלתו של רבי זושא, ציווה לבניו שלא יגישו לפניו את האוכל עד שיבקש. ומנהגו של הרבי ר' זושא כשהיה רעב אמר: 'רבונו של עולם, גיב מיר עסן, זושא וויל עסן' (תן לי אוכל, זושא רוצה לאכול).
באותו פעם, כשלא הגיע האוכל, אמר: אני אגיד קפיטל תהלים. וכשגמר אמר: אני אגיד עוד קפיטל, ואמר. וכשגמר, נכנס אדם עם מגש מלא בכל טוב.
היה זה אדם שפגע באותו בוקר בכבודו של הרבי ר' זושא, וכשהגיע לביתו חש כאבים גדולים בבטנו, כאבים שגברו והלכו, עד שעלה בדעתו שזה בגלל מה שאירע בבוקר, ומיהר להביא לפניו ארוחה לפייס אותו ולבקש את מחילתו. וזה היה אחרי שהרבי ר' זושא סיים לומר את שני פרקי התהלים.
*
מסופר על הרה"ק הרבי שלמ'קה זוויעהלער, גם היארצייט שלו בימים האלו, כו אייר, "יסוד שביסוד".
היה יהודי בירושלים, חסיד ועסקן ומקורב לגדולי ישראל, קראו לו ר' בן ציון קרינפיס. הוא עלה מרוסיה לארץ ישראל והיה עשיר גדול.
פעם ביום שישי, הוא שכב לנוח בבית שלו בבתי אורנשטיין, והוא חולם שהוא צריך להביא נרות לרבי שלומ'קה מזוויעהל. הוא התעורר, לקח חבילת נרות, הוא עצמו כבר לא היה צעיר, והוא ביקש ממישהו שילך להביא את הנרות לרבי מזוויעהל. כשנכנס השליח לבית של רבי שלמ'קה (הבית של רבי שלומ'קה היה ידוע בפשטותו.
ממש עניות הייתה שם. בשבת היו מכסים את החלות עם מגבת מטבח. ובכל זאת הייתה שם הכנסת אורחים נפלאה). על כל פנים, כשהגיע השליח, הוא שומע את הרבנית מבכה על שאין להם נרות לשבת. היכן נשמע כדבר הזה, אמרה, שאין בבית יהודי נרות לשבת. תוך כדי דיבור הניח השליח את הנרות על השולחן. אמר הרבי מזוועהיל לרבנית: אמרתי לך שברגע שנצטרך, ה' יעזור.
*
על הפסוקים בפרשת השבוע, פרשת בהר (ויקרא כה כ-כא): 'וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים', מביא הרבי רבי אלימלך מליז'ענסק ב'נועם אלימלך' דבר נפלא בשם אחיו הרה"ק רבי זושא.
זו הפעם היחידה שהרבי ר' אלימלך מביא בנועם אלימלך דבר תורה מהרבי ר' זושא "אחי החסיד המפורסם". הרבי ר' זושא שואל, הרי אין בתורה מילה אחת מיותרת. למה התורה צריכה לעשות את זה בצורה של שאלה ותשובה, "וכי תאמרו מה נאכל? וצויתי את ברכתי". למה לא כתוב פשוט וצויתי את ברכתי. הקב"ה יתן ברכה. בין אם יאמרו בין אם לא יאמרו.
אומר הרבי ר' זושא, הקב"ה משפיע צינורות של שפע בעולם. למעשה זה שפע שלא מפסיק, רק לפעמים האנשים גורמים במעשים שלהם להפסקת השפע ח"ו. למשל אם אדם אין לו בטחון, או חלילה עושה עבירות, זה עלול להפסיק את השפע, ואז כדי לחדש את השפע הקב"ה מצווה שוב על השפע.
אומר הרבי ר' זושא, אם יהיה לך בטחון, אזי לא צריך לעשות שום דבר, באופן אוטומטי השפע ממשיך. אבל "וכי תאמרו מה נאכל" אדם דואג, אין לו בטחון, ומה יהיה, מגיע שמיטה מאיפה יהיה לו. אומר הקב"ה, אל דאגה, וצויתי את ברכתי, אצווה ברכה "ועשת את התבואה לשלוש השנים". אבל הכי טוב שלא תשאלו ולא יהיה לכם דאגות בכלל.
בספרים מביאים הרבה את הדברים האלו של הרבי ר' זושא, ונאים הדברים למי שאמרם, שהוא עצמו היה בעל בטחון באופן כל כך נשגב כמו שהבאנו כמה עובדות ממנו. ה' יעזור שנזכה לדבוק בדרכיו הקדושים.
מובא בספר אמרי פנחס מרבי פנחס מקוריץ, זה מובא שם בשם רבי רפאל מבערשיד, שאדם צריך להאמין באמונה שלימה שהשי"ת לבדו מנהיג הכל ואין שום סיבה מועילה, ומכל מקום צריך לעשות הסיבה אבל לא לסמוך עליה כלל. ואדרבה כשעושה הסיבה צריך לעשות דוקא אז סיבה מיוחדת להתחזק יותר באמונתו יתברך. ('אמרי פנחס' שער תורת האדם אות קלח זיע"א)
הוא אשר אמרנו: השתדלות. ובעיקר בטחון בה', שאכלנו משלו, ובטובו חיינו.