הרב ישראל ליוש
ביום י"א בסיוון חל היא"צ של הגאון רבי יצחק יעקב וייס זצ"ל, גאב"ד העדה החרדית ירושלים ת"ו ובעל ה'מנחת יצחק'.
רבי יצחק יעקב נולד בשבת קודש ח' באדר א' תרס"ב בק"ק 'דאלינא' בגליציה, לאביו הגאון רבי יוסף יהודה זצ"ל ולאמו מרת יוכבד באבטשי בת הרה"ח ר' ישראל מייזלעס זצ"ל.
בשנת תרע"ד, כשהיה בן י"ב שנה, פרצה מלחמת העולם הראשונה ומשפחתו עברה למונקאטש', עיר מלאה חכמים, ושם עלה ונתעלה בתורה וביראה, בחברת תלמידי חכמים.
בגיל צעיר מאוד כבר הוסמך להוראה ע"י כמה גדולי תורה, הגאון רבי מאיר אריק זצ"ל, הגאון רבי שמואל ענגיל זצ"ל והגאון רבי שמעון גרינפלד זצ"ל, ועוד, ואף התכתב בדברי תורה עם גאוני הדור, רבי יוסף ראזין מרוגאטשוב זצ"ל ובעל ה'חקל יצחק' מספינקא זי"ע, ועוד.
בהגיעו לפרקו נישא למרת אלטע רבקה לאה בת הגאון רבי פנחס צימטבוים זצ"ל אב"ד גרוסוורדיין, ואחר נישואיו עבר לגור בעיר חמיו. תיכף הכירו את כוחו בתורה ובהוראה ומינוהו לדומ"ץ בעיר.
בשנת תש"ג החל להדפיס תשובותיו בספר 'דברי יצחק', אך בגזירת המלחמה הנוראה, כמעט לא נשאר זכר ממהדורה זו.
את שנות הזעם עבר בהמלטות, מחבוא ועבודת כפיה, ותיאור הניסים שעבר העלה ע"ג קונטרס 'פרסומי ניסא' והודפס בחלק א' בשו"ת 'מנחת יצחק'.
אחר המלחמה חזר לגרוסוורדיין להציל את רכושו וכתביו, ובראותו את היהודים המוצלים מאש שנשארו ללא משען ומשענה, ובשמוע את קולותיהם זועקים אליו לבל ישאירם לבד, כספינה המטורפת בלב ים, גדלו רחמיו עליהם והחליט להישאר שם ולעכב עלייתו לארץ ישראל, ושם גם עסק רבות בהיתר עגונות השואה.
בשנת תש"ח עבר לאנגליה ומונה לאב"ד מנצ'סטר. השקיע רבות בביסוס הקהילה, ועמד איתן לבל יפרצו בה פרצות. בעת ההיא החל בהוצאת ספרי שו"ת 'מנחת יצחק' ויצא שמו לתהילה כפוסק אדיר, ומצודתו היתה פרוסה על פני תבל.
בשנת תש"ל נקרא על ידי הרה"ק רבי יואל טייטלבוים מסאטמר זי"ע לכהן ב'עדה החרדית' בירושלים. בתחילה כיהן כסגן הראב"ד, בשנת תשל"ב מונה לראב"ד ובשנת תשל"ט, בפטירת רבי יואל מסאטמר התמנה תחתיו לגאב"ד.
בי"א בסיוון תשמ"ט נתבקש לישיבה של מעלה, ונטמן בהר הזיתים בירושלים.
"יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ… וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן…" (ו כד, ז א)
למה נסמכה פרשת ברכת כהנים לקרבנות הנשיאים? שאל הגאון רבי יצחק יעקב ווייס זצ"ל. ויישב עפ"י דברי ספר 'תכלת מרדכי' להג"ר שלום מרדכי הכהן שבדרון זצ"ל, אב"ד ברעזאן, שביאר למה פתח הכתוב בלשון רבים 'אמור להם', וסיים בלשון יחיד 'יברכך… וישמרך…'?
משום דאע"פ שכלל ישראל חוטאים, אין הקב"ה מסלק שכינתו מהכלל, ורק אם היחיד מתרחק מה', אז הוא מסתיר פניו ממנו.
והנה פירש"י ש'אמור' הוא לשון הווה, כמו 'זכור ושמור', וע"כ כתוב 'אמור להם' לשון רבים, היינו לכלל ישראל, כי להם הברכה היא הווה ותמידית, אף כשחלילה אינם עושים רצונו של מקום. אבל ליחיד אמר 'יברכך וישמרך… יאר… אליך…', כי ברכתו אינה תמידית אלא היא תלויה במעשיו ובצדקת דרכיו.
עפ"י דרכו מבאר בעל ה'תכלת מרדכי', שאלו שתי הבחינות בברכת הקב"ה לאברהם אבינו, שזרעו יהיה ככוכבי השמיים וכעפר הארץ. 'כוכבי השמיים' מורים על השלמות האישית של כל יחיד ויחיד, וחשיבותו מצד עצמו, כמו הכוכבים שכל אחד מהם מאיר בעצמו וממונה לתפקיד מיוחד. אבל יש שלמות כללית שהיא נוצרת רק באחדות כולם, כחול הים וכעפר הארץ, שחשיבותם רק בצירוף כמות גדולה.
ואלו הם שתי הברכות בברכת כהנים, ברכה לרבים באחדותם, כעפר הארץ, וברכה ליחיד לפי מעלתו, ככוכבי השמיים.
עפי"ז מבאר בעל ה'מנחת יצחק' את סמיכות הפרשיות, שהרי ביום כלות משה להקים את המשכן, שהיה אהל מועד לכל ישראל, היה אפשר לחשוב שתכלית עשיית המשכן הוא לאחד את ישראל, כי אין להן ערך גדול וחשיבות בפני עצמם, אם לא בהצטרף כח הרבים. לכך האריכה התורה לחזור על קרבן של כל נשיא ונשיא, אף שלא היה חילוק והבדל כלל בין קרבן נשיא אחד לחבירו, אלא כדי להורות חשיבות העצמי של כל שבט ושבט מישראל, שהם שלמים מצד עצמם, ואינם נצרכים להצטרפות כח הרבים, כדי להיזכר בחשיבותם.
וזאת תורת הסמיכות, כשם שברכת כהנים נאמרה בלשון יחיד, כדי להורות על זכות ושלימות היחיד, כך נזכר בהקרבת הנשיאים קרבנם בנפרד, שאף הוא מורה על השלמות האישית של כל שבט ושבט.
***
אלפי תשובות בכל חלקי התורה נוכל למצוא בחלקי ה'מנחת יצחק', ולדברי הגאון רבי יצחק יעקב עצמו, הכרכים האחרונים כוללים תשובות רק לעשירית מהשאלות שנשאל מכל רחבי תבל, אלא שבזמנו לא היה בידו להעלות על הכתב את כל התשובות. ועם כל זאת הוא היה ירא הוראה בתכלית. כל פסיקה שלו לוותה בחרדה פנימית עמוקה, והוא היה עונה רק כאשר היה ביישוב הדעת. גם על שאלות שכבר נשאל עשרות פעמים היה אומר: "מען דארף זאך מיישב זיין" [צריך להתיישב בדבר]. ולכן לא היה עונה תשובות כשהוא מהלך בדרך, כי הדרך עושקת את צלילות הדעת.
באחת התשובות הארוכות בדין מכירת חמץ של בני חו"ל בערב פסח, שהרי קיימים הבדלי שעות, אחרי שהוא מקיף את הסוגיא מכל היבטיה ומקורותיה, הוא אינו רוצה להכריע הלכה למעשה, וכותב: "יש לי טרדות רבות, על כן לא אחליט בהלכה…"
***
יחסי הערכה וידידות שררו בין מרנן בעל ה'מנחת יצחק' זי"ע ובעל ה'קהילות יעקב' זי"ע, וע"כ תעיד העובדה הבאה שמספר הרב מנחם מנדל גרליץ: יהודי תלמיד חכם מירושלים עלה לבית מרן ה'קהילות יעקב' ודן עימו בענין הלכתי עפ"י מה שכתב בספרו, והוא התבטא: "כל מה שכתבתי בספרי, לא כתבתים להלכה, אלא לפלפולא בעלמא".
"בספר 'מנחת יצחק'" – סיפר האברך למרן הסטייפלער – "בחלק ח', שיצא לאחרונה, מסתמך המחבר רבות על מה שכתב מרן בספרו 'קהילות יעקב'".
"להלכה, חס ושלום!" – הגיב הסטייפלער – "אין לסמוך על ספריי להלכה!", וביקש מהאברך: "כיון שלא ראיתי עדיין את חלקו החדש של ספר 'מנחת יצחק', אם תזדמן שוב לבני ברק הביאו לי", ותיכף הוציא מכיסו סכום כסף, ומסרו לידי האברך עבור החלק החדש של ה'מנחת יצחק'.
האברך שהיה מקורב למרן בעל ה'מנחת יצחק' זצ"ל, אמר למרן הסטייפלער זצ"ל שכנראה לא יאות הרב וייס לקבל את הכסף, ובודאי ירצה לשגר לו הספר במתנה.
אך הסטייפלער התנגד ואמר: "אני רוצה לחזקו ולעודדו שיוציא לאור את כל התשובות שפוסק, והרי ממון רב נצרך להדפסת ספרים, אך מכיוון שאתה מכירו ואתה יודע שלא יחפוץ לקחת ממני הכסף, לכן אל תספר לו שאני הוא הקונה ואמור לו שמאן דהוא רוצה לקנות ממנו את ה'מנחת יצחק' חלק ח', ואז יקבל את הכסף…".
האברך שידע עד כמה מעריץ הגרי"י וייס את מרן הסטייפלער נענה שוב ואמר: "הרי עונג רב יהיה לו אם יידע שמרן ה'קהילות יעקב' מעונין בספרו…".
הסכים עימו הסטייפלער, ומיד עלה ברעיונו עצה כיצד להביא לו בכל זאת כסף עבור הספר: "אתן לך רק חצי ממחיר הספר, סכום פעוט כזה בוודאי יסכים לקבל ממני…".
כשעלה האברך אל מרן הגרי"י וייס זצ"ל, וסיפר לו כי הסטייפלער רוצה לרכוש ממנו את החלק החדש בספר 'מנחת יצחק' ומסר לו הכסף, מיד הוציא הרב וייס ספר ורשם עליו: "אל כבוד הגאון הגדול רשכבה"ג בעל ה'קהילות יעקב' שליט"א, חותם בידידות ובהוקרה מרובה, יצחק יעקב וייס, המחבר", וכמובן סירב לקבל את הכסף.
האברך אמר לו שמרן הסטייפלער הפציר בו כמה פעמים, שיעביר הכסף ולפחות חצי ממחיר הספר, או אז אמר לו הרב וייס, שיבקש מהסטייפלער שיתן לו בתמורה את ספר 'קהילות יעקב' האחרון שהוציא.
כששוב בא האברך לבית מרן בעל ה'קהילות יעקב', הביא לו את ה'מנחת יצחק' החדש, ולאחר שעלעל בו מעט ועבר מקופיא על כמה תשובות, שיבח מאוד את הספר ואת מחברו, וכשמסר לו חזרה את הכסף ואמר לו שהרב וייס רוצה בתמורה את החלק החדש ב'קהילות יעקב', אמר הסטייפלער: "הנה הספר שהוצאתי לאחרונה, על מסכת יומא, אולם מה ערך ספרי הקטן לעומת ספרו? ספרי הוא רק כמה מערכות פלפולים על מסכת יומא, ואילו ספרו הוא ספר עמוק תשובות ופסקים להלכה ולמעשה, הרי הוא עולה לאין ערוך יותר מספרי בכמות ובאיכות, לכן הנה יש כאן במדף שורה של ספרי קהילות יעקב שהדפסתים מחדש לאחרונה, קח מכל אחד מהם ספר, ותן אותם במתנה לבעל ה'מנחת יצחק'"…
וכך יצאה לאור עיסקת הספרים בין הני תרי גדולי הדור, שבענוותנותם ובגדלותם העריכו והעריצו זה את זה.
***
ליל שבת בבית הכנסת 'זופניק'. לפליאת המתפללים, ה'מנחת יצחק' מחפש אחר נער צעיר ממתפללי בית הכנסת, שלפי מיטב ידיעתם כלל לא היה לו קשר מיוחד עמו.
עברו דקות של חיפושים, ומשלא מצאו, פנה לנאמן ביתו הר"ר משה יהודא שטיינברגר, ואמר לו: "צר לי שלא פגשתי אותו, הוא התחדש היום בקפוטה יפה מאד ורציתי לברכו, אנא ממך העבר לו זאת בשמי!"…
***
לא רק גאונות בתורה וטוב לב, אצילות ועדינות היו ברבי יצחק יעקב, גם חכמה ופקחות היו בו…
פעם באו לפניו לדין תורה שני בעלי דינים, ביד התובע שטר הלוואה חתום בידי הנתבע, על סכום כסף גדול מאוד.
הנתבע טוען שאכן זוהי חתימתו, אך מעולם לא לווה מהתובע סכום כה רב. ואילו התובע טוען לעומתו: 'שטרך בידי מאי בעי? הרי שטר ההלוואה חתומה בחתימתך…!'
לאחר שמיעת שני הצדדים שקע ה'מנחת יצחק' בהרהורים, ולאחריהם שאל את הנתבע אם השאיל אי פעם ספר לתובע? הוא קצת היה המום מהשאלה הלא קשורה, ואחר שאימץ את זכרונו, נזכר שאכן השאיל ספר לתובע.
ה'מנחת יצחק' ביקש מהתובע שילך להביא את הספר, בתחילה סירב, אך לא נותרה בידו ברירה, כי הרב וייס עמד על כך שהספר יובא לבית הדין. בלית בררה הביא התובע את הספר, ולעיני הנוכחים נפתרה התעלומה. העמוד הראשון, בו רגילים בדרך כלל לכתוב את שם בעלי הספר היה גזור, ואז הבינו הכל שהתובע גזר את הדף הראשון, וכתב מעל חתימתו של בעל הספר את שטר ההלוואה השקרי.
***
שאלה חמורה בענייני איסור והיתר, הובאה לפני אחד ממורי ההוראה בירושלים, ומחמת חומרתה חשש לענות עליה מדעתו, ועל כן העלה אותה קמיה שולחנו של גדול ההוראה, מרן בעל ה'מנחת יצחק' זי"ע, ולאחר שבחן אותה מכל צדדיה, פסק את פסוקו.
כשחזר השואל לביתו, פתח בספרי ההלכה, ולתדהמתו ראה כי הפסק נסתר מדברי 'מגן אברהם' מפורשים, ומאוד רצה להפנות את תמיהתו לבעל הפסק, רבי יצחק יעקב, אך מנגד, יראת הכבוד שהיתה לו כלפי רבי יצחק יעקב, מנעה ממנו לעשות זאת.
לאחר לבטים רבים החליט לגשת ביראה, ולשאול על דברי ה'מגן אברהם' הסותרים את הפסק. ויהי אך הגיע לבית משפחת וייס, תכונה רבה שררה שם עקב שמחה משפחתית שעמדה להיערך שם. הוא עמד שם בפינת החדר, מהסס אם להפריע לרב בשעה זו, אך מיד כשהבחין בו הרב, אמר לו בחיוך: "בוודאי הגעת בגלל דברי ה'מגן אברהם', גם דבריו היו בכלל השיקולים, ובכל זאת פסקתי כפי שפסקתי…".
***
כשהיה הגרי"י וייס אך בן חמש עשרה, נקלע לידו ספרו של הגאון האדיר רבי יוסף ענגיל זצ"ל 'גבורות שמונים',י ובו שמונים תירוצים על קושיא אחת בסוגיא חמורה בקדשים. הרב ויס התפעל מאוד מרעיון הספר ומגאונותו המופלאה, והרי 'קנאת סופרים תרבה חכמה', וחשקה נפשו גם לחבר קונטרס בסגנון זה, ומיד החל בכתיבת עשרות רבות של תירוצים על קושיית התוס' בכתובות טו א, ונשארו שם בצ"ע על דברי ר' שמעון בסוגית 'קבוע'. ואף קרא לקונטרס בשם 'ר' שמעון לשיטתו', כי בחיבורו קישר בגאונות אדירה בין מאמרי ר' שמעון לכל אורך הש"ס, וגיבש את כולם לשיטה מרכזית אחת.
זו היתה יצירה מופלאה, וכל מי ששמע עליה או ראה חלק ממנה התפעל מאוד, ובמיוחד מגילו הצעיר של המחבר. כוחו האדיר בתורה התגלה שם במלוא עוזו, ולעין כל ניכרה בקיאותו העצומה בסוגיות הש"ס והפוסקים.
במהלך כתיבת הקונטרס, נסע הרב וייס לקבל סמיכה והיתר הוראה מהגאון רבי שמעון גרינפלד זצ"ל בעל 'שו"ת מהרש"ג', ששהה אז בעיירת המרפא 'נעליפינא' לצורך בריאותו, ולאחר שהשתעשע עמו בדברי תורה וניסה אותו בכל מקצועות התורה, בתלמוד ובשולחן ערוך, ונוכח שאינן פינה שאינו שולט בה, הכתירו לאלתר בכתר הוראה, ובכך נסמך למורה הוראה בישראל.
הגרי"י וייס ניצל ביקור זה להראות למהרש"ג את יצירת המופת 'ר' שמעון לשיטתו', ע"פ רעיונו של הגר"י ענגיל 'גבורות שמונים', אך הוא הניאו מלהתעסק בזה, כי הוא התנגד מאוד לדרך הפלפול, כפי שהיה נהוג אז, ואמר לרבי יצחק יעקב כי עליו להשקיע יותר בלימוד דרך העיון והפשט ובהלכה למעשה, ולא יתעסק בפלפול כלל.
באותה תקופה, היה בעיירת המרפא גם הגאון מהר"ש ענגיל זצ"ל בעל 'שו"ת מהר"ש', והרב וייס ניצל הזדמנות זו כדי לקבל אף ממנו היתר הוראה. כשבוע ימים עמד אצלו בכור המבחן, ואת הבחינות היה עורך לו תוך כדי הטיול היומי שערך לצורך בריאותו.
ואף מהר"ש ענגיל, ככל רואיו, התפעל מאוד מעוצם ידיעותיו וגאונותו של עלם צעיר זה, והעניק לו סמיכה ותיארו שם בתארים מופלגים ונדירים.
במהלך אחד הטיולים פגשו במהר"ש גרינפלד, והלה הציג את הגרי"י בפני המהר"ש ענגיל, תוך שהוא משבח מאוד את גדלותו בתורה, ואף סיפר לו על הקונטרס 'ר' שמעון לשיטתו' ועל התנגדותו להמשך ההתעסקות בו, כי עליו להשקיע באסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.
לאחר מכן, נפגש שוב הרב וייס עם הגר"ש ענגיל, ואז אמר לו שהוא חולק על המהרש"ג וכי עליו להמשיך לעסוק בכתיבת הקונטרס, שמאוד התפעל ממנו, כי 'ר' שמעון לשיטתו', היינו ר' שמעון גרינפלד לשיטתו המתנגדת לדרך הפלפול, אבל באמת יועיל לו אם יעסוק מעט אף בפלפול.
אבל למעשה הרב וייס לא המשיך לעסוק בחיבור זה, ועסק יותר בעסק ההלכה, ועד היום מונחים הכתבים אצל בנו, והג"ר משה שיינברגר ששמע את פרטי המעשה מהגרי"י וייס זצ"ל, זכה לראות את הכתבים הללו.
***
סייעתא דשמיא מופלאה לוותה את הגאון רבי יצחק יעקב וייס זצ"ל בכל פסקיו, לבל תצא תקלה מתחת ידו. מסופר שפעם הגיעו לסדר אצלו גט, ולאחר שסיכמו כל הצדדים וכבר נכתב הגט, נטל רבי יצחק יעקב את הגט כדי לעיין אם נכתב כשורה, ולפתע נפל כובעו על הדיו והוא נשפך על הגט, עד שחלקו לא היה ניתן כלל לקריאה.
אך מלבד שפסל הרב ויס את הגט, גם סירב לבקשת המשפחה לערוך לאלתר גט חדש, והסביר שאם מן השמים נפסל הגט באופן מופלא כזה, סימן הוא שיש איזה פגם בגט, ועל כן יש לבדוק שוב את כל הפרטים ולשוב למחרת.
ואכן, כאשר באו למחרת לבית הדין, אמר אב האשה שאכן נזכר שיש לבתו שם נוסף, והוא כלל לא היה מוזכר בגט שנפסל. שמח הרב שמחה גדולה, על שמן השמיים סייעו בידו לבל יוציא חלילה מידו גט פסול.
***
יום שגרתי בביתו של הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, ולפתע הוא פוצח בריקוד…
"מה זאת?" – תמהו בני ביתו – "לשמחה זו מה עושה?". "זה עתה נודע לי שהגאון בעל ה'מנחת יצחק' הגיע לגור בארץ, ושמחתי גדולה מאוד עד כדי ריקוד"…
בתום הריקוד, הסביר לבנו הג"ר ברוך זצ"ל, שמאז פטירת הגאון מטשיעבין זצ"ל, אינו רגוע, כי לא השאיר אחריו רב חסידי בקנה מידה שלו, וכעת, כאשר שמע שהרב וייס הגיע לארץ ישראל הרי זו שמחה גדולה, כי מעתה יש מי שימלא את מקומו בשיעור קומה כמו הרב מטשיעבין זצ"ל.