הרב בנימין בירנצוייג
"והנה פרח מטה אהרון לבית לוי ויוצא פרח ויצץ ציץ" (יז, כג)
נס גדול התרחש במטהו של אהרון! הנה דרך העץ שבתחילה מוציא פרחים ולאחר מכן יוצאים פירות כשהפרחים נופלים, והנה מתבאר בפסוק, שמטה אהרון היו בו גם הפירות וגם הפרחים שנשארו בו, ודבר זה מפורש בגמרא ביומא (נב, ב) שהטמינו מקלו של אהרון שקדיה ופרחיה.
והביא מרן הגאון ר' משה פינשטיין זצ"ל בספרו 'דרש משה', את דברי התוספות ישנים שהקשה: הרי כשיש פירות ושקדים אין כבר פרחים על העץ? ותרצו שזה היה נס שנשארו גם הפרחים!
לאיזה טעם נצרך נס גדול זה?? הקשה ר' משה זצ"ל, ובאר יסוד נפלא ומתוק מאד:
ללמדנו שכל הדברים המביאים לקדושה, אינם בטלים ונעלמים! וכל עמל האדם לתורה ומצוות, גם אחרי קיום פרי המצווה שהיא גוף המצווה, הפרחים – שהם העמל הטרחה והצער שבאו לו כדי לקיים המצווה, הרי הם קיימים ועומדים לעד, ושכרם שמור לו לבעליו לנצח!
ושלא כדברים הגשמיים, שאדם מקבל שכר רק בעבור הפרי – שהוא גמר המלאכה, אבל על הטרחה והעמל בעשיית המלאכה על זה אינו מקבל שכר – לא כן ברוחניות, אדם מקבל שכר לא רק על התוצאה של המצווה אלא על כל מה שטרח בעבורה!!
וידועים בזה דברי הכהן הגדול מרן החפץ חיים זיע"א, במשלו על הסנדלר שטורח עבור עשיית הנעל, ואם בסוף הנעל התקלקלה ולא יצא כלום ממלאכתו, הרי שלא יקבל מאומה על טרחתו, וכל שכרו רק על התוצאה המוגמרת, אבל ברוחניות – אם אדם עמל ויגע, ולבסוף לא זכה – מקבל שכר על עצם העמל, ושכרו זה עומד לעד!!!
פעם עמד מרן רבי יצחק הוטנר זצ"ל באיזו שמחה, ודרש על ענין של השכר על עמל התורה, באותו מעמד היה נוכח גם מרן רבי אהרון קוטלר זצ"ל. ואמר רבי יצחק הוטנר, שמה שאמרו חז"ל "הלומד תורה מתוך הדחק" – אין כוונתם רק לדחק של פרנסה, אלא גם לדחק של כשרון, למי שלא התברך בכישרונות, והלימוד אצלו נעשה בדחק, בעמל ויזע, הוא זוכה לשכר הרבה מאד עבור עצם העמל.
לאחר הדרשה, לפני שהלך רבי יצחק הוטנר, חיפש את רבי אהרון קוטלר לומר לו 'שלום עליכם' ולא מצאו, חיפש וחיפש ומצאו יושב ובוכה באחד מחדרי השיעורים בבנין ההוא. שאלו רבי יצחק הוטנר: "למה ראש הישיבה בוכה? האם גרמתי בדברי איזה צער לראש ישיבה?". אמר לו רבי אהרון קוטלר, שאחרי מה שהוא שמע שלימוד תורה מתוך הדחק, זה גם מי שלא התברך בכישרונות, והלימוד בשבילו בדחק ועמל גדול, אז הוא בוכה על מצבו מה שלא זכה לזה כלל, שהרי יש לו ישיבה ותלמידים, וגם כידוע התברך ר' אהרון בכישרונות נדירים של גאונות, ועל זה הוא בוכה, שאין לו את המעלה של לימוד תורה מתוך הדחק כלל, ואין לו את השכר הנלווה למצוה, שכר העמל והצער של הלימוד והמצוה.
סיפר לי הרב יעקב שויי שליט"א, מבכירי המרצים ב'ערכים' סיפור שקרה בימים אלו: ב'ערכים' כידוע, יש מערכת של חוגי בית שאליהם מזמינים אנשים המתעניינים קצת בדת, ואחר שמקבלים בחוגי בית אלו קצת מושגים ביהדות, מזמינים אותם לסמינרים של 'ערכים' שנערכים בבתי מלון, ושם הם זוכים למסה של הרצאות, אשר משאירים ברבים מהם חותם, שמביא אותם לשנות את חייהם ולהתקרב לחיי תורה ומצוות.
באחד מחוגי הבית השתתף יהודי, שהיה בעל דרגה בכירה מאד במשטרה, שהחליט להצטרף לחוגי הבית, וכך במשך כמה חודשים היה מגיע בקביעות לחוגי הבית. אבל כשרבים מהמשתתפים כבר התקדמו והגיעו בעקבות כך לסמינרים, הוא נעצר ולא הסכים להתקדם לסמינרים, והמשיך להגיע בקביעות נחרצת לחוגי הבית כמה שניסו לקדמו ולשכנעו, הדבר לא עלה בידם.
לאחרונה אותו יהודי חלה ב'מחלה' ואושפז, אבל לא הסכים לוותר בשום אופן על חוגי הבית, ודרך הזום היה משתתף בחוגי הבית הקבועים.
ביום ראשון באחרונה, האחראי בערכים המוסר את חוגי הבית שלו, הופתע וקיבל טלפון מאותו יהודי מבית החולים, כי גמלה בליבו ההחלטה להגיע להשתתף בסמינר המתקיים בשבת הקרובה, שמחה גדולה הייתה בליבו…
אבל הנה הגיע יום שישי, ובשורה קשה מבית החולים, נשמתו של אותו איננה!
אותו יהודי כבר כמעט הגיע לתכלית המבוקשת, ולא זכה! אבל הנה זכיה גדולה נשארה באוצרותיו, הוא טרח ועמל קשה מאד להשתתף בחוגי הבית, והכל בשביל להתקרב עוד ועוד, ואמנם לא זכה להגיע לתכלית הרצויה, אבל לפחות זכה והפרחים, שהם העמל הצער והטרחה שטרח בהגעה לחוגי הבית, הם בוודאי עומדים לו בעולם האמת, כי שכר העמל והטרחה לא נמוג, והוא עומד בזכות עצמו לנצח נצחים.
בימים שאחר הפטירה אף התברר כי הוא זכה כבר להתקדם בשמירת המצוות, ולהניח תפילין כל יום, ובמקום שבעלי תשובה עומדים…