"ולא הריעותי את אחד מהם" (טז, טו)
בתולדות הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל כתוב ,שהקפיד מידי יום ביומו, לאחר שטעם מהסעודה שהכינה לו אשתו, לשבח אותה ולומר לה שהארוחה שהכינה הייתה טעימה. רבי עקיבא איגר – שהיה שר התורה, והרה"ק מצאנז זצ"ל התבטא עליו וקרא לו: "הצדיק הזקן, הרשב"א שבדורנו, שאין לנו מושג בגדלותו" – הבין כמה חשוב לפרגן לרבנית, ולהחמיא לה על מה שהכינה.
הנהגה דומה מופיעה בספר "מאיר עיני חכמים" על מרן ה"חפץ חיים" זצ"ל, שמיד לאחר שטעם משהו מהארוחה שהכינה לו אשתו, הקפיד להחמיא לה על מעשה ידיה. אלא שלאחר מכן פסק מלאכול! כי אם הארוחה טעימה – איך ניתן להיות "בעל תאווה" ולאכול ממנה?…
אין לנו מושג מה יכול אברך, או בחור, ואפילו ילד, להועיל, אם הוא אומר לאשתו או לאמו, שהארוחה היתה טעימה! כמה תעצומות וכוחות נפש יכול דבר כזה להחדיר בבית יהודי!
מי לא ממתין שהעומד עליו – מנהל העבודה, או מנהלו הרוחני וכדומה – יחמיא לו?! כמה דמעות ועגמת נפש אירעו ממנהלים שלא היו מסוגלים להחמיא לעובדיהם על עבודתם! אם הם מחמיאים להם – הרי עיניהם היו זורחות משמחה, ואף היו מצטטים את הדברים בבית, לפני בן או בת זוגם.
כמה כוחות אפשר להחדיר למלמד בתלמוד תורה, באמצעות מכתב קטן ששולחים לו, ובו ההורים כותבים שהילד סיפר כראוי את פרשת השבוע, המלמד רואה בכך שעמלו לא היה לריק אלא נשא פירות.
מי לנו גדול מרבה של ירושלים, הגה"ק רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, שבחן פעם אחת בשבת קודש את נכדו על תלמודו, והנכד לא כל כך הצליח… משום כך החליט לעלות אל המלמד ולשוחח עמו, איך ניתן לקדם את הנכד שאינו שולט כל כך בחומר? אכן, המלמד החל להשקיע בו כוחות מרובים, וכחלוף כמה שבועות השתפר הילד מאד, והצליח במבחן שערך לו זקנו.
במוצאי שבת, כתב רבי יוסף חיים מכתב נלהב למלמד, הודה לו ושיבח אותו על המאמצים שהשקיע, ואמר לנכדו שיאמר למלמד שבעצם רצה לבוא אליו בעצמו ולהודות לו, פנים אל פנים, אך הואיל והוא אינו בקו הבריאות, קשה לו לבוא.
כמובן, לאחר שהמלמד קרא את הפתק הוא שמח מאד… מכתב כה נלהב מרבה של ירושלים, אשר בחן את נכדו הלומד אצלו, וידע היטב, לאו מילתא זוטרתא היא…
אולם, כחלוף מספר דקות נדהם לראות שהגאון טרח בעצמו ובא אליו!
לשאלת המלמד למה טרח להגיע, והלא די היה במכתב, ובפרט לנוכח העובדה שהוא אינו חש בטוב – השיב הגאון: "הן לפני כמה שבועות, כשלא ידע את תלמודו, לא הסתפקתי במכתב. עליתי באופן אישי לומר לך את הדברים. אם כן עכשיו, כשיש לי הזדמנות להכיר טובה, לא אבוא אליך לומר לך ולהדגיש בפניך את הנאתי?".
אדרבה, כולנו מוזמנים לשאול את המחנכים כמה כח זה מוסיף להם, הפתק הקטן שהם מקבלים מההורים… הם ממתינים לו!
אין הבדל אם זה מחנך או כל עובד אחר. מי לא רוצה לשמוע מחמאה גם אם אינו דורש אותה בפירוש. למה "לקמץ" בזה? מה אכפת לך לומר מחמאה לזולתך?
שיא הדרגה – לא לפגוע ביהודי!
ראיתי דבר נורא אשר תסמרנה שערות הראש, בספר "מעשה איש" על ה"חזון איש" זצ"ל (חלק ב עמוד קסו) מובא בשם הגאון רבי שמריהו גריינמן זצ"ל, שהיה מהאנשים הקרובים ביותר אליו. הוא שאל את ה"חזון איש" מהי דרגת השיא שאדם יכול להגיע אליה בעולם הזה.
בטוחני שאילו הייתי שואל רבים וטובים את השאלה הזאת, הייתי שומע תשובות רבות ומגוונות אבל ספק אם מישה והיה מכוון לתשובתו של החזון איש. וכך השיב ה"חזון איש": "לעבור את השבעים שנה, מבלי לפגוע בבן אדם"!
ה"חזון איש" היה חומת אש, התורה הקדושה בעצמה. מי כמוהו ידע גודל מעלתה של התורה הקדושה. אילו ישבנו ודיברנו עליו שלוש יממות רצופות, לא היה ביכולתנו להקיף את כל גדלותו. והוא זה שאמר שהשיא הגדול ביותר אליו יכול להגיע האדם, הוא לא לפגוע כל חייו בזולתו!
ואם מותר לי לומר פשט בדבריו, הרי כל מי שרוצה לזכות לתורה, מה שווה כל תורתו אם פגע הוא באחר.
בכך נוכל להסביר את דבריו של ה"חזון איש", ולפיהם מי שאינו פוגע ביהודי כל ימי חייו, יכול לזכות שהשי"ת יעשה לו נסים שלא כדרך הטבע, וזו הדרגה הגבוהה ביותר אליה יכול האדם להגיע.
יש לזכור, שאמר זאת יהודי שכל כולו היה תורה. לא ניתן לתאר את דבקותו בתורה כלל. אני שמעתי בעצמי מעד ראיה, מדודי הגה"צ רבי חיים ברים זצ"ל, שהיה ממקורביו את המעשה הבא:
פעם נכנס לביתו וראה את ה"חזון איש" שוכב על מיטתו הפוך, היינו ראשו נמצא במקום בו הניח בדרך כלל את רגליו. כאשר התעורר ה"חזון איש" שאל אותו רבי חיים זצ"ל מה ארע לו ששכב במהופך, השיב ה"חזון איש" שהוא התעמק בסוגיה קשה עד שהגיע לידי התמוטטות ממש, וכאשר ניגש אל מיטתו לנוח מעט, היה כה חלש עד שלא היה בכוחו לשכב כראוי, ולכן נרדם במהופך…
באחד ממכתביו הוא כותב, שבתפילתו הוא מתעמק כמו באחת הסוגיות החמורות בש"ס.
ועם זאת, שיא השיאים בעיניו היה – כאשר יהודי אינו פוגע בזולת במשך כל שבעים שנות חייו.
כמה צריך כל אחד להישמר, לבל יפגע באדם, אפילו בלי משים. לעיתים אומרים איזו מילה לא ראויה אף בלי כוונה, והזולת עלול להפגע מכך.
סיפרתי פעם למרן הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א מה שזכור לי מילדותי בחיי חיותו של אבי זצ"ל. בכל בוקר היה מעיר אותנו, נוטל את ידינו ליד המיטה ואומר עמנו את הפסוקים שאומרים בשעת ההשכמה. לאחר מכן היה מוסיף לומר עמנו תפילה קצרה לאמור: 'אנא ה' עזור לנו שלא נפגע באף אחד, ולא יחשוב שום אדם היום שפגענו בו או שרצינו חס ושלום לפגוע בו", כי לפעמים נדמה לאדם שפלוני רצה לפגוע בו ולצערו, ובאמת זה דמיון שווא, לכן צריכים על כך תפילה מיוחדת.
רבי חיים שליט"א התרגש מאד מדברים אלו.
עלינו לדעת, שאי אפשר לזכות למעלה זו בלי תפילה, ועל כן עלינו להתפלל תדיר אל השי"ת שיזכנו לבל נפגע בזולת ואל יחשוב אף אחד שהיה בכוונתו, חלילה, לפגוע בו, וזו זכות שאין למעלה ממנה.
('מתוך הספר 'כבודם של ישראל)