* מדוע עושים את הכפרות דווקא בתרנגול? * כיצד מבקשים מחילה מאדם שכבר נפטר? * האם מותר להישען בתפילת שמונה עשרה על הקיר או על ה'סטנדר'?
מנהגי ערב יום הכיפורים
* מנהג ישראל לטבול במקוה טהרה בערב יום הכיפורים, כדי להיטהר מטומאה, ומשום שבמועד זה אנחנו שבים בתשובה על כל חטאינו, והשב בתשובה דומה לגר המתגייר, שהטבילה חובה היא לו.
* לדעת פוסקים רבים, בטבילה בערב יום הכיפורים, חובה להקפיד על דיני ה'חציצה' בדומה לטבילה דאורייתא.
* מצוה מן התורה להיטהר מכל טומאה בשלוש הרגלים, ונחלקו הפוסקים אם מצוה זו אמורה גם ביום הכיפורים, וכן נחלקו אם מצוה זו קיימת בזמן הזה.
* את מנהג ה'כפרות' בערב יום הכיפורים, לכתחילה יש לקיים בתרנגול, כיון שהתרנגול מכונה 'גֶּבֶר', וראוי לכפר על האדם שנקרא אף הוא גבר.
* מנהג קדום של בני אשכנז, שהשתמר עד לימינו בקהילות רבות, שכל אדם לוקה שלושים ותשע 'מלקות' בערב יום הכיפורים, כדי להתעורר לתשובה.
בקשת מחילה על עבירות שבין אדם לחבירו
* מי שציער את חבירו, חובתו לפייסו ולבקש את מחילתו; ויש אומרים, שאף אם חבירו מחל לו, אין הכפרה שלימה אלא כשהוא מצידו ביקש את מחילת חבירו.
* מי שציער את חבירו ולא הספיק לבקש את מחילתו לפני מיתתו, יבקש את מחילתו על קברו, בנוכחות עשרה אנשים, ויאמר: "חטאתי לאלקי ישראל ולפלוני זה, שחטאתי לו בחטא פלוני".
* יש שכתבו, שבערב יום הכיפורים ראוי לבקש מחילה מכל אדם, גם מאלו שלא ידוע לאדם כי ציער אותם או פגע בכבודם; וזאת, הן כדי שימחלו איש לרעהו אף על הבלתי נודע, והן כדי ליצור אחדות.
מֵהלכות 'וידוי'
* אדם שעבר עבירה, בין בזדון ובין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתוודות לפני השי"ת. ולכן, ביום הכיפורים, שהוא זמן תשובה לַכֹּל – חובה על כל אדם להתוודות על חטאיו.
* מצוַת 'וידוי' היא, שיאמר "חטאתי", אבל, כשמתוודה בלחש, רצוי לפרט את החטא, כדי שיתבייש בחטאו. וראוי לפרט את החטאים בתוך סדר הוידוי של 'אשמנו', לפי סדר א' ב'.
* את ה'וידוי' בערב יום הכיפורים, וביום הכיפורים עצמו, חובה לומר בעמידה, משום שבאופן זה הוא נאמר בהכנעה ובלב שלם. וראוי אף לכופף את הראש ואת הגב, כצורת הכריעה שבתפילה.
* בנוגע לפעולות רבות שנדרש לעשותן בעמידה, כתבו הפוסקים שהישענות קלה על חפץ כלשהו, באופן שאם יסלקו את החפץ לא יפול הנשען, מותרת לכתחילה. אולם, לקורא בתורה אסור להישען אף באופן זה; ויש שכתבו כן גם לענין תפילת שמונה עשרה.
מצוַת התוכחה
* הרואה את חבירו עובר על איסור, מחויב להוכיחו. ופורק עול וכיוצא בו, אין חובה להוכיחם; וכן אין חובה להוכיח אלא את אוהבו וכיוצא בו, אבל איש זר, שאם יוכיחוֹ ישנאהו או אף ינקום בו, אין להוכיחו. ואם ידוע מראש בוודאות כי החוטא לא יקבל את התוכחה – אם החטא נעשה בשגגה, אין להוכיחו, כי מוטב שיישאר שוגג, ולא יהיה מזיד. ואם החטא נעשה במזיד – כשמדובר בציבור, חובה להוכיחם פעם אחת בלבד; וכשמדובר ביחיד, יש להוכיחו שוב ושוב, עד שיגיע למצב בו הוא מגיב בנזיפה. והחוטא באיסור המפורש בתורה, נדון כמזיד.