אחרי יום עמל מפרך, ואחרי שאני קורס כמה דקות לנמנום-ספה בתקווה שישפר במעט את מאזן העייפות הנורא, אני קם. צריך לרדת לביהכ"נ, חברותא קבועה. זורק שאלה לחלל הבית: " נשאר קולה?"
מי שהרגיש – מבין. הצורך הזה בקפאין, ועדיף קר קר. בכזה מצב של קימה עייפה זה ממש בגדר צורך. לא מותרות. לפחות הפעם.
אז אולי נשאר משבת? היה נראה לי שראיתי משהו הבוקר.
"לא נשאר". זו התשובה.
נו. מושך בכתפיים, מעשה נושא סבל, נתמודד. להכין קפה כבר אין זמן, החברותא מחכה.
אבל, מה שיהודי צריך – הוא יקבל.
החברותא כבר ממתין לי למטה. לידו על השולחן – לא דבר אחר מפחית קולה וזוג כוסות. החליט לקנות היום במכונה סמוכה. תוך כדי שהוא מוזג לי, אני אומר לו: "יש לי בשבילך סיפור של השגחה פרטית"…
מה שלא נגזר על האדם – לא יגיע עליו
בשבת קודש פרשת בהעלותך, שבתנו כל בני המשפחה – תושבי קרית גת – בעיר ביתר עילית ת"ו, אצל ההורים, כמידי פעם בפעם. בד"כ חזרתנו לעירנו במוצאי שבתות אלו מתוכננת לזמן הנסיעה האמצעי מבין שלושה זמני הנסיעות המסופקות ע"י חברת קווים [הראשון סמוך ליציאת השבת יחסית, ובשביל 'לתפוס' אותו צריכים להזדרז בהתארגנות, וכולי האי ואולי… השני, כשעה אח"כ, והשלישי בסביבות השעה 12:00]
אך השבוע, מסיבה בלתי ברורה, מיד עם צאת השבת נכנס בי איזה לחץ, עצבנות בלתי מוגדרת, הרגשתי שאני חייב להגיע הביתה כמה שיותר מהר. ב"ה שיום המחר אינו עתיד להיות יום משעמם , וגם עוד הלילה לא חסרים דברים נצרכים לטפל בם. כששבתי לבית ההורים מבית הכנסת מצאתי ונשארו כעשרים דקות עד האוטובוס. התאמצנו קלות, הזדרזנו, והצלחנו לצאת לדרך – לכיוון התחנה בזמן סביר להספקת האוטובוס.
תוך כדי הילוך, אני שח למשפחתי, כי אינני מבין מהו הקוצר רוח שנפל עלי בפתע פתאום. ומה שונה שבוע זה משבועות אחרים. הרי מצד ההיגיון אין כאן גם תועלת של הרווחת זמן, משום הקפדתנו על סעודת מלווה-מלכה כראוי, אשר הינה עדיין לפנינו, ואם היינו נשארים עד לאוטובוס הבא בו אנו רגילים לנסוע, בינתיים היינו סועדים אצל ההורים.
למחרת כבר הבנתי. התברר כי באוטובוס השני, בו היינו אמורים לנסוע אם לא הדחף התמוה להקדים, ארעה תקלה לקראת סוף הנסיעה – חור נוצר במכיל המים המשמשים לצינון המנוע, המים החלו נשפכים, והאוטובוס כולו בסכנת התלקחות. בכניסה לעיר, המרוחקת מרחק משמעותי (אשר משמעותו נכפלת ב'תעריף לילה' – השעה 00:00, על עוללים וטף) מן הקריה החרדית, הורדו כולם מן האוטובוס אחר כבוד. יכלו לחכות לאוטובוס שיוצא עכשיו מביתר… הסתדרו כפי שהסתדרו. חלק רגלית צעדו, וחלק גדול הביא לקידוש שם שמים, כאשר חזרו איש לביתו ע"י היעזרות בבעלי רכבים נדיבי לב ששמעו על מצוקתם וחשו מהר לסייע.
לכשעצמי הרגשתי באופן מאוד ברור וחד – כי סובבו הסיבות בהשגחה פרטית בכדי שאנצל מעגמ"נ אשר לא נגזרה עלי.