היה בית כנסת בבני ברק שסבל מתופעה לא רצויה: אנשים הוציאו ספרים מבית המדרש בלי רשות, ולא מיהרו להשיבם, דבר שהפריע מאוד ללומדי בית המדרש.
יום אחד באמצע שיעור דף היומי שנמסר בבית הכנסת, והנה נכנס אברך צעיר, מניח ספר על השולחן הקרוב לכניסה וממהר לצאת. המגיד שיעור עוצר אותו ושואל: ״זה שלנו?״ והאברך משיב ״כן״.
״מי הוציא את הספר?״ ממשיך המגיד שיעור ושואל.
״אני״, משיב האברך.
״מדוע אתה מוציא ספרים?״ החל המגיד שיעור להוכיח את האברך. "כדי לזכות את הרבים", השיב הלה תשובה בלתי צפויה לחלוטין….
וכך מספר האברך בעל המעשה:
זכיתי בס״ד להוציא ספר בשם ״לחיות כהלכה״, ואני משתדל להפיץ אותו בין היתר דרך תרומה לבתי כנסת. פעם בעת חלוקת הספרים נכנסתי לבית הכנסת באמצע שיעור, וכמובן שהשתדלתי לא להפריע לכן הנחתי הספר על השולחן הראשון ומיד פניתי לצאת.
אבל אז המגיד שיעור שואל אותי לפני כולם: ״זה שלנו?״
עניתי שכן, שהרי תרמתי את זה לבית הכנסת.
והוא שואל: ״מי הוציא את זה?״ וכמובן שעניתי – אני, שהרי אני הדפסתי את הספר… לזיכוי הרבים ולא למטרת רווח.
ואז הוא התחיל לומר לי בלשון תוכחה: ״למה אתה מוציא ספרים?״
עמדתי נבוך, כי חשבתי שכוונתו שיש כבר כל כך הרבה ספרים, ולמה כל אחד מדפיס עוד ספרים… עד שמישהו ממשתתפי השיעור הציל את המצב והסביר בקול את אי ההבנה… והמגיד שיעור התנצל בפני.
יש ללמוד מכאן מוסר השכל חשוב, שהרי זה קרה אפילו אחרי שהמגיד שיעור היה זהיר לשאול את כל השאלות שאפשר כדי להיות בטוח שאין פה מה לדון לכף זכות. ונלמד מזה שגם כאשר מישהו הודה באשמה, עדיין שייך לדונו לכף זכות.
(גיליון 'כף זכות' שע"י 'קובץ גיליונות')