"בקנאו את קנאתי בתוכם" (כה יא)
אחד מהעוסקים בקירוב רחוקים בארץ ישראל, לקח קבוצה של אנשים מקיבוץ להראות להם את העיר בני ברק. הוא הראה להם את הישיבות, בתי הכנסת ועוד מקומות שונים.
במהלך הסיור הכניסם לבית רבינו מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, והראה להם את הבית בפשטותו, ובהמשך הכניסם לרבינו. סיפר לרבינו מי הם, ולבסוף ביקש שיברך אותם.
רבינו סרב: "הם אינם ראויים לברכה, הם מחללי שבת, ואיני יכול לברך!".
ניסה הלה שוב ושוב, אך רבינו לא הסכים בשום אופן.
הם חזרו לביתם, ולאחר כמה ימים שאל אותם המדריך, מאיזו נקודה הם התרשמו ביותר בעיר בני ברק. פה אחד אמרו כולם: מכך שרבינו לא הסכים לברכם. הם הסבירו, כי ראו שאפילו בדור חנפן ושקרן כל כך, שבו כל אחד מנסה לרמות את השני ולשקר עליו, כאן קיים איש אמת שאינו חושש לומר את דעתו האמיתית עליהם בפניהם.
זה היה הדבר שהתפעלו ממנו יותר מכל דבר אחר, ומיד המשיכו וביקשו שידאגו להביא להם אברכים שילמדו אותם, כיצד צריכים יהודים להתנהג בשבת קודש.
כך ארע גם לאחד המוסדות בארץ ישראל, שהסתמך מאד על תרומתו הגדולה של יהודי מסורתי. באחד הימים קרא הלה בעיתונות החילונית על רבינו, התרשם והתעניין, ובהזדמנות הראשונה ביקש ממנהלי המוסדות, שיסדרו לו אפשרות להיכנס אליו ולראותו.
המנהלים נענו לבקשת ונסעו איתו לבית הרב. כשנכנס השפיל מרן את עיניו לכיוון הרצפה.
"יש כאן יהודי שתורם הרבה כסף ורוצה ברכה" – אמרו המנהלים.
השאיר רבינו את עיניו מושפלות ושאל את היהודי: "האם אתה שומר שבת?".
העשיר גימגם משהו בתשובה, ורבינו נפרד ממנו לשלום ולא הסכים לברכו.
בכל הדרך חזור, שתק הנדיב ושתקו המנהלים. הם הרגישו שהם נפלו כאן לבוץ, והתחרטו על כך שהגיעו בכלל.
כשהגיעו למחוז חפצם פנה אליהם הנדיב ואמר להם: "דעו לכם, האיש הזה שהיינו אצלו – הוא אוהב אותי באמת. יש כאלו שאוהבים את הכסף שלי, ובשביל זה לא יעירו לי על דברים מסוימים כדי שלא יפסידו. אבל כאן זה היה אחרת!".
כי עוף השמים יוליך את הקול
ביום מן הימים, נכנס למחיצת רבינו אחד ממובילי המערכה בעניין התכלת, וניסה לשדלו להטיל פתיל תכלת בטליתו. הגראי"ל דחה את ההצעה בטענה, שהואיל ואנשים רבים מתבוננים בהנהגותיו ויבואו לעשות כמותו, הוא מעדיף להימנע מכך. אולם האיש לא הרפה והמשיך לדחוק ברבינו: "אז שראש הישיבה יסתיר את ציציות התכלת מתחת לבגדיו, וכך אף אחד לא יראה, ואיש לא יבוא לנהוג כמותו"…
למשמע הדברים הפציע חיוך על פני ראש הישיבה. "ומנין לך שעכשיו אין לי ציציות תכלת מתחת הבגדים?!".
"טוב, את זה כולם יודעים!", נחפז האיש להשיב.
"גם את זה כולם ידעו!", השיב ראש הישיבה מיניה וביה, ונסתתמו טענותיו של האיש.
קנאות או אינטרס אישי?…
באחת התקופות, ניסה יהודי לרתום את רבינו למאבק פומבי בנוגע לשמירת השבת במרחב הציבורי. הלה דיבר בעוז על כבוד השבת וקדושת יום השביעי, כאשר מאחורי קנאותו המדומה מוסווה אינטרס עסקי אישי…
רבינו נשא את מבטו אל האיש, שהתיימר למחות על כבוד השבת, ושאל אותו חרש: "האם יש לך גנרטור בשבת?"…
למותר לציין כי האיש נאלם דומיה, ועזב את המקום בבושת פנים.
רופא ענו עדיף
לרבינו היה שיעור קבוע בשבת אחרי סעודה שלישית, לאברכים תלמידי חכמים.
באחד השיעורים נקט רבינו בצעד לא שגרתי, סיפר להם על שאלה שנקרתה לפניו באותו שבוע, וביקש שישמיעו את דעתם בענין:
לחולה מסוכן שהיה זקוק לניתוח, הציעו שתי אפשרויות – רופא אחד מומחה גדול בעל שם בינלאומי, אבל אדם מתנשא, עד כדי כך שאי אפשר לשוחח עמו אפילו שיחה פשוטה, שהחולה והמשפחה זקוקים לה כדי להירגע. האפשרות השניה היא רופא בינוני טוב מאד, אולם אדם טוב ונעים הליכות שאפשר לשוחח עמו כדבר איש אל רעהו. מי מהם עדיף?
אמרו לו כולם: ודאי שהרופא הבכיר עדיף, כי עליו אפשר יותר לסמוך מן הבחינה הרפואית, ומה שאינו מתנהג כראוי – מה לעשות, ממילא "טוב שברופאים לגיהנום" (קידושין פב ע"א)…
היה שם עוד יהודי תלמיד חכם ועסקן רפואי, והוא אמר ההיפך: "צריך לקחת את הרופא השני כי על בעל גאווה אמר הקב"ה: 'אין אני והוא יכולין לדור בכפיפה אחת'. ואם כן איך אפשר לנתח כשהקב"ה לא נמצא עם הרופא בחדר הניתוחים? הרופא אומנם גדול, אבל הקב"ה לא יהיה שם?!"
[אמנם, רבינו נשאל אם זו הוראה לתמיד, נענה כי בכל פעם יש לשאול].
"עם יהודי כזה במטוס, לא צריך טייס…"
סיפר מקורבו של רבינו, רבי צבי בוימל שליט"א, שהשתתף במסעותיו של רבינו זצ"ל: "אפשר היה לראות בחוש, כי בכל רגע ורגע היה רבינו חושב ובודק מהו רצונו של השי"ת. הוא היה אדם שבודק עצמו בכל הנושאים, עד כמה הוא נקי מנגיעות. אפילו אנשים פשוטים, חשו וראו זאת בכל מקום ומקום.
"באחת הנסיעות ישב רבינו במחלקה ראשונה. מי שמכיר את המושג הזה, יודע כי שם יושבים כל נהנתני העולם. יש שם כסא רחב שנפתח למיטה, ואוכל מכל טוב.
"אבל רבינו היה יושב בקדמת הכסא, לא מתקרב אפילו למשענת שלו, ובידו הגמרא עמה היה לומד ללא הפסקה. לקראת הנסיעה היו מצלמים דפי גמרא מהמסכתות אותן הוא לומד, והוא היה לומד ללא הרף, גם כאשר היה יודע כי למחרת עליו להתייצב בכמה וכמה מקומות ולדבר.
"מנהל השרות בטיסה סיפר, שהוא יודע כי הרב לא הכניס לפיו במשך שעות אפילו טיפת מים. היינו נכנסים אליו כדי לדבר עמו. ובאחת הפעמים שהייתי שם, הגיע לפתע קברניט הטיסה לראות את רבינו, כנראה סיפרו לו על הנוסע המיוחד, והוא בא לראות את התופעה. שמעתי כיצד הטייס פונה אל רבינו ומספר לו שיש לו בת חולה ומבקש שהרב יתפלל.
"לאחר שהטייס סיים לדבר עם הרב, אמרתי לו בהומור: 'כיצד אתה משאיר את תא הטייס לבד?', והוא השיב לי: 'אם יש במטוס יהודי כזה, לא צריך כלל טייס'…
"זאת אמר יהודי רחוק מתורה. אבל גם הוא חש שיש כאן יהודי מיוחד, מורם מעם".
*
"הייתי עם רבינו במהלך מסע ארוך בארצות הברית, ולאחר מכן בדרום אמריקה. מדובר בשבועיים של פעילות אינטנסיבית, בהם מעל עשרים וארבע המראות ונחיתות, ורבינו כמעט לא אוכל ולא שותה במושגים שלנו. מעט דייסה בבוקר, לאחר מכן שעות ארוכות ללא אוכל, ושוב אכילה מועטה.
"היינו גם במקסיקו שם מזג האויר דליל, וכאשר עולים קומה אחת, מתנשפים כאילו עלו כמה וכמה קומות. כל הזמן חששנו לבריאותו של רבינו, אבל הוא הלך כדרכו, עלה וירד, בלי לחוש כל בעיה. הרופא הצמוד שליווה אותו כל העת, אמר כי מעולם לא נתקל בתופעה שכזו.
"כך משך שבועיים, הוא נוסע ממקום למקום, מדבר, מקבל קהל ולאחר מכן שב לארץ במטוס פרטי. בעוד אני שבתי לביתי ברחובות, סיפר לי שכנו לבנין, הגאון הרב ישראלזון זצ"ל, שראה אותו יורד מהמכונית שהביאה אותו משדה התעופה, נכנס לביתו, אל חדרו, נוטל גמרא ומתיישב ללמוד, כאילו שב מאיזה 'סיבוב' קצר ברחוב חזון איש.
"עליתי לביתי" – סיפר הרב ישראלזון – "ובכיתי מרוב התרגשות, לראות את הפשטות של רבינו, כאילו לא היה כלום, וזאת לאחר שבועיים של טיסות ברחבי העולם"…
(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'מתוק האור')