הרב ישראל ליוש
ביום י"ט בתמוז חל היא"צ של הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, ראש ישיבת 'פורת יוסף' ומחבר ספרי 'אור לציון'.
רבי בן ציון נולד בירושלים ביום כ"ט בתמוז תרפ"ד. בילדותו למד בתלמוד תורה 'בני-ציון' וכבר בגיל אחד עשרה הלך ללמוד בישיבת 'פורת יוסף', אצל מורו ורבו הגאון רבי יעקב עדס זצ"ל והגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל.
לימים התמנה לראש ישיבת 'פורת יוסף', יחד עם הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, ובשבתות היה מוסר בהלכה בבית הכנסת 'אהל רחל'.
הוא היה אחד מגדולי הפוסקים לעדות המזרח, ופעל רבות לעתידם הרוחני.
נפטר בי"ט בתמוז תשנ"ח, ונטמן בבית העלמין 'סנהדריה' בירושלים.
"וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם… יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (כט א)
אי' בגמרא ראש השנה (טז ב): "למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב את השטן".
והביאו התוס' את פירוש הערוך בשם הירושלמי, שכשהשטן שומע השופר פעם ראשונה אינו נבהל לגמרי, אלא 'בהיל ולא בהיל', אולם כששומע קול השופר פעם שניה, אומר: 'זהו ודאי שופרו של משיח שיתקע בשופר גדול, ואם כן הגיע זמני להיבלע מן העולם', ומתבלבל השטן ואין לו פנאי לפעול קטגוריה על ישראל.
אלא שעדיין יש לעיין, מעיר הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, מדוע מפחד השטן בפעם השניה יותר מהפעם הראשונה?
אלא, מבאר רבי בן ציון: משל לאדם שחייב כסף לחברו, אם הוא משלם לו רק מפני שחייב לו, ייתן לו בדיוק מה שחייב לו, לא פחות ולא יותר, אך אם הוא אוהבו ורוצה בטובתו, ייתן לו בעין יפה, ואף יותר ממה שחייב לו.
כן הדבר בתקיעת שופר, כשהשטן שומע שישראל תוקעין פעם אחת, אינו נבהל מאוד, משום שהוא חושב שהם חזרו בתשובה מיראה, ועושים את חובתם בדיוק כפי שנצטוו, ומזה אינו מפחד כל כך, כי הזדונות נעשו להם כשגגות, אבל כששומע שהם תוקעין פעם שניה, חושש שהם חזרו בתשובה מאהבה, ולכן מוסיפים ותוקעין יותר מחיובם, ועל כן הוא מפחד, כי הזדונות נעשים להם כזכויות.
***
בעמדנו לספר על בעל הדברים, הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, נמעט עד כדי גיחוך אם נאמר שגם הוא היה מאלו שעשו יותר מכדי חיובם. יהיה הרבה יותר נכון אם נגיד שכל מחשבותיו, הגיגיו, ופעולותיו נעשו אך ורק משקולי יראת ה' וקיום רצונו יתברך…
לאחר מלחמת ששת הימים, התרגשות גדולה שררה בציבור, וכולם ביקשו לפקוד את קברי האבות במערת המכפלה ובקבר רחל, הרי לראשונה יכולים היו היהודים לעורר שם זכות אבות, ולשפוך שיח לפני קונם. גם תלמידי רבי בן ציון רצו לנסוע לשם, ולאחר הפצרות רבות הסכים רבי בן ציון לבקשתם.
אוטובוס מלא יצא מהישיבה, ובנסיעה היתה אווירת שמחה ורוממות, על זכותם הגדולה לפקוד את קברי האבות. הם שרו שירי התעוררות ונשאו דברי חיזוק בענייני תפילה, ולאחר שזכו להתפלל מעומק ליבם שבו לישיבה.
למחרת, בשיעור, שאל רבי בן ציון את תלמידיו: "על מה חשבתם אתמול בדרך למערת במכפלה ולקבר רחל?"
תשובות מגוונות הושמעו שם, וכולם היו בסגנון אחד, הם חשבו על הזכות הגדולה להתפלל בקברי אבות, וכל אחד העלה במחשבתו את הבקשה המיוחדת, אותה ביקש לעורר בקברי האבות הקדושים.
"אני" – אמר להם רבי בן ציון – "חשבתי כל הדרך האם לא יתבעו אותנו על ביטול תורה"…
***
פעם התקיימה בישיבה עצרת התעוררות. רבנים רבים הגיעו אל הישיבה, ומחוסר מקום הוסיפו ספסל בקיר המזרח. בענוותנותו התיישב שם רבי בן ציון, אך במשך כל העצרת לא נשען…
בסיום העצרת נגש אליו תלמידו, ושאל אותו מדוע לא נשען? "שים לב" – ענה לו רבי בן ציון – "אין משענת בספסל וראיתי קילופי סיד על קיר בית המדרש, חששתי שאם אשען ואקלף מהסיד, אעבור בגרמא על איסור 'לא תעשון כל לה' אלוקיכם'"…
***
אמת היתה בפיהו בכל דרכיו, והיא ורק היא הובילה אותו בהחלטותיו. וכך מצאו כתוב בין כתביו:
"פעם קבלתי בחור צעיר לישיבה על פי דיבור. גופא דעובדא הכי הוי, בא אלי בחור צעיר וביקש להתקבל לישיבה, ראיתי שהוא צעיר בגילו מכפי הנהוג בישיבה, והצעתי לו לשוב לשנה הבאה. לאחר שיצא את בנין הישיבה, חזר אלי שוב ובקשה בפיו: 'האם אפשר ללמוד לכל הפחות היום בישיבה?'. התפעלתי מאוד מבקשתו של אותו בחור…
"פלא פלאים, מעולם לא ראיתי דבר כזה, הרי לא קיבלו אותו לישיבה, א"כ איזה נפקא מינה יש לו אם ילמד רק היום?! אלא הרגיש שכל יום חשוב מאוד ואסור לוותר עליו.
"התפעלתי מהיכן יש לבחור צעיר כזה, דעת לחשוב במושגים כאלו? למדתי מכך על גודל נשמתו ואהבתו האמיתית לתורה, וב"ה עדיו לגדולות…".
***
אהבתו לתמידיו היתה כאב לבנים, שמח בשמחתם והתעצב בעיצבונם. כששמע פעם על שני תלמידים שסרו מן הדרך, לא היה מסוגל למסור שיעור באותו יום.
פעם התארס תלמיד צעיר, ולא היו לו חברים רבים שישתתפו בשמחת האירוסין. רבי בן ציון נסע עם עוד תלמיד להשתתף בשמחתו.
הציבור שם היה עממי מאוד, ולא מצא שם ברי שיח לסגנונו האציל, ובכל זאת הוא ישב שם שעה ארוכה, שר שירים ודרש באריכות לכבוד החתן ולכבוד השמחה.
בדרך חזור שאל אותו התלמיד: "איך יכול היה ראש הישיבה לשהות שם זמן רב כל כך, בחברת אנשים כה פשוטים?", והוא השיב בתמיהה: "בן מתארס, ואביו לא יבוא לשמחת אירוסיו, רק בגלל רמת המשתתפים שם?!"…
***
אחר פטירתו, אמר הגאון רבי אביעזר פילץ שליט"א, ראש ישיבת 'תפרח', כי כמה סמלי הוא שרבי בן ציון נפטר בימים בהם מתאבלים על חורבן הבית, שנגרם בעקבות 'שנאת חינם', ואילו ממנו שפעה 'אהבת חינם' לכל יהודי, החל מאברכים שנהנו מנו עצה ותושיה, וכלה בקשי יום שמצאו אצלו פורקן למצוקתם…
באהבתו הגדולה לבריות ובפקחותו העצומה, השכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו…
ליקויי בניה התגלו באחד הבניינים החדשים בירושלים. הדיירים תבעו את הקבלן, והדבר היה יכול להסתכם במיליוני שקלים ובעגמת נפש, וריב ומדון שלא ישקטו לעולם.
לאחר דו"ד הוחלט להביא את הענין לפני רבי בן ציון. הדיירים באו עם הקבלן לפני הרב, וכל דייר בתורו פרט את הליקויים בדירתו. לאחר ששמע את כל טענותיהם, ביקש מהם רבי בן ציון שאף אחד לא יאיים בתביעה משפטית, ואז שאל את הקבלן: "האם אתה מסכים לתקן את כל הליקויים?" ולאחר שהשיב בחיוב, שאל אותו: "תוך כמה זמן תתקן אותם?", "תוך שבוע!" – הבטיח הקבלן. "אני נותן לך שבועיים…" – אמר לו רבי בן ציון – "ואתם הדיירים תפסיקו עם האיומים, הטענות וההכפשות… אם יהיו לכם טענות תבואו אלי…". ואכן הכל על מקומו בא בשלום, מבלי עגמת נפש, ריב ומדון.
***
פרק מיוחד בחייו היו חמש עשרה שנותיו האחרונות, לאחר האירועים שעבר, ששיתקו את חלקי גופו, וכל שיתוק הביא אחריו פרק ארוך של שיקום והחלמה.
הוא עצמו היטיב להגדיר את מצבו: "השלב הראשון אחרי אירוע מסוג כזה, שהאדם נעשה 'שבר כלי', פיסת חרס הנשבר. השלב השני אחר שמתגבר, מתרפא ומתחיל להחלים, הוא נעשה 'כלי שבור', אמנם כלי, אך עדיין כלי שבור. השלב השלישי אחר שהשתקם ורפא לו, נעשה 'כלי מתוקן', כלי שאומן תיקן אותו, והעמידו על רגליו.
"אך אחרי ככלות הכל, לעולם לא ישוב להיות כמו שהיה במקורו הראשון 'כלי חדש'"…
וכאדם שעבר את כל זה, והרופאים אסרו עליו לאמץ את גופו יותר מידי בלימודיו, פעם פרץ בבכי מר ואמר: "איך אני נותן מוסר לתלמיד שרפה בלימוד, על ביטול תורה… ואני אנא אני בא…".
***
פעם כשהיה בהשפעת סמי הרגעה, מרוב ייסורים שתקפו אותו תדיר, שמעו אותו ראשי ישיבת 'פורת יוסף' שסבבו את מיטתו, ממלמל את המילים: "באר שבע… באר שבע…". הם לא הצליחו לרדת לסוף דעתו, מה כוונתו במילים הללו? מה מצא כעת בעיר 'באר שבע'…?
לאחר שחזר אחד מראשי הישיבה אל ביתו, החליט לעיין בספר 'באר שבע', ושם מצא תירוץ נפלא על קושיא, ששוחחו אודותיה ליד מיטתו של רבי בן ציון… והם בכלל חשבו שבגלל מחלתו וייסוריו, כלל אינו שומע את דבריהם…
***
בעת מחלתו, כשראייתו נחלשה, צילמו לו דף גמרא בהגדלה, כדי שיוכל לאחוז אותו ולעיין ברש"י ובתוס' גם כאשר הוא שוכב. יותר קל היה לאחוז דף בודד מלהחזיק גמרא שלמה. הוא מאוד שמח על הענין, אך כשגמר ללמוד בו ביקש: "אל תצלמו עוד דפים, זה לא כבוד התורה ללמוד בדף בודד ולשלוח אותו לגניזה"…