"אלה מסעי בני ישראל" (לד, א')
ראוי, נכון וחשוב, לספר לדורות הבאים את מה שצפה והגיד מראש כבוד קדושת אדמו"ר הרה"ק רבי אברהם אלימלך מקרלין הי"ד זי"ע זכיתי להסתופף בצילו הטהור, ולהיות מקושר אליו בעבותות האהבה והיראה. ובמשך כל אותה תקופה שהיה בארץ ישראל זכיתי להתלוות אליו ולשמוע מפה קודשו את דבריו החוצבים, דברי הזעקה שהחרידו את הלבבות.
על רבינו אפשר להמליץ את מה שאמר ירמיהו הנביא "אני הגבר ראה עני בשבט עברתו" (איכה ג, א) ופרש"י מתאונן היה ירמיהו לומר אני הגבר אשר ראה עוני יותר מכל הנביאים שנתנבאו על חורבן הבית שבימיהם לא נחרב הבית כי אם בימי.
בשלהי חודש אייר תרצ"ט הגיעה הבשורה המשמחת והמרנינה שרבינו עומד להגיע לביקור בארץ הקודש. אנשי שלומו מכל ערי הארץ התכוננו בהתרוממות הנפש ובהכנה רבה לקראת בואו. ביום המיועד והמיוחל התאספו מאות אנשים, חסידים ואנשי מעשה, בנמל החדש של תל אביב שזה עתה נפתח. המקום עדיין לא הוכשר לקבל אוניות גדולות, ולכן נאלצו האוניות להטיל עוגן מחוץ לנמל, ומשם עברו לספינות קטנות שהביאום לחוף.
עמדנו על הרחבה הסמוכה לשפת הים, וראינו מרחוק את האוניה הגדולה שהגיעה, בחרדת קודש ובתכונה רבתי ציפינו לראות את פני מורינו ורבינו, והנה ברגע אחד – כולם כאחד פרצו בצהלה בשירה וברננה כשהבחינו בדמותו המזהירה והקורנת של הוד כ"ק אדמו"ר זי"ע, שנעמד במלוא הודו והדרו בתוך הסירה הקטנה שפילסה לה דרך בין הגלים, ואט אט התקרבה לחוף.
השמחה והשירה התגברו מרגע לרגע, קולות השירה הדהדו ונשאו מעל הגלים ונשמעו עד לספינה שהתקרבה אלינו, עדיין עומדת בפני, צורת כ"ק אדמו"ר זי"ע כאילו זה קרה עכשיו. הרבי הרים את ידו אל על, לאות סימן על הפסקת השירה. הקהל שעמד על החוף לא הבין את משמעות הסימן שרבינו אותת, מי יכול לתאר את השמחה הפנימית הגועשת של צאן מרעיתו הקשורים אליו, וזה עתה הם זוכים לראות את פניו לאחר תקופה ארוכה שלא זכו לראותו; מובן מאליו שזה זמן של שמחה, מדוע איפוא רוצה הרבי להפסיק את השירה?
כשאך דרכו רגליו על אדמת ארץ הקודש, עוד לפני שקיבל שלום מהקהל, הרים הרבי את קולו ואמר: לא באנו לארץ ישראל לשם ביקור גרידא, באנו לארץ ישראל, כדי לעורר רחמי שמים על אחינו בני ישראל, תושבי פולין ורחבי אירופה, הזקוקים לישועה גדולה. עננים שחורים מרחפים על שמי אירופה! לא עת גיל ושמחה עתה, חוב קדוש מוטל עלינו לפקוד את הציונים הקדושים, להשתטח ולהרבות בתפילות ובתחנונים, ולזעוק זעקה גדולה ומרה בבקשה ישועה ורחמים.
הציבור נשאר עומד קפוא על מקומו; הסתכלנו זה על זה במבטים של פליאה ותהייה, ולא הבנו כלל וכלל, למה מכוונים הדברים הנוקבים והמזעזעים.
קומי רוני בלילה
ערב ראש חודש סיון: רבינו הכריז על יום צום והתעוררות, מאות מאנשי שלומנו ויקירי קרתא קדישא חכמי ירושלים, תלמידי הישיבות ותינוקות של בית רבן, התאספו כולם בבית הכנסת של חסידי קרלין בצוותא בראשות כ"ק רבינו זי"ע.
תושבי ירושלים לא זכו להבין את שגב דבריו הקדושים שעוררו פליאה עצומה, רבים הרימו גבה למשמע חזון הבלהות הנורא. מה גם שם הדיווחים וההערכות שנשמעו בתקשורת העולמית הצטיירה תמונה די רגועה, כך שדברי רבינו הפליאו את כל שומעיהם. היינו באותו זמן כמו שכתוב במגילת איכה "לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל כי יבוא צר ואויב בשערי ירושלים" (ד, יא). רבינו לא נח ולא שקט, כשרבים מבני ירושלים באו לשחר פניו לקבלת עצה ותושייה, הם התאכזבו לשמוע כי רבינו פקד על המשמשים בקודש לבעל יכניסו פנימה שום אדם, "אין לנו פנאי להתעסק בעניינים אישיים הקשורים ונוגעים לאנשים פרטיים, כל מחשבותינו הוא תפילתנו הוא עבור הכלל".
רבינו הורה לכל הקהל להתאסף בחצות הלילה על יד שריד בית מקדשינו הכותל המערבי, לעריכת תיקון חצות. הוא קרא: עת צרה היא ליעקב, ואין לנו ברירה אחרת אלא לשפוך את שיח ליבינו במקום אשר לא זזה משם שכינה מעולם; "קומי רוני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים ליבך נוכח פני ה', שאי אליו כפיך על נפש עולליך" (איכה ב , יט). לקראת חצות הלילה הובילו כל הדרכים לכותל המערבי. המונים התאספו והפילו תחינה לפני שוכן מרומים, שיחוס וירחם על עם עני ואביון.
מכתב המסתורין של הבעש"ט זי"ע
רבינו קרא לאספה דחופה את זקני וראשי העדה. בהיכנסו לחדר היה ראשו מורכן, פניו היו חיוורים כסיד, ובלשון תחנונים הביאה את משאלת לבו הטהור, לטכס עצות ולמצוא דרכים איך לעורר את כלל ישראל לזעוק ולהתחנן על כל הגזרות הקשות הנוראות העומדות להתרחש ח"ו על אחינו ברחבי אירופה. צריכים לעורר רחמי שמים שלא יתגשמו המזימות השפלות של אויבינו המתכננים ומבקשים להשמיד ולהרוג ולכלות את כלל ישראל רח"ל.
דבריו הנוקבים והקשים כגידים פילחו את ליבם הטהור של נקיי הדעת שבירושלים, עד שאחד מהם, הגאון רבי פישל ברנשטיין זצ"ל, פנה אל רבינו ושאלו בתמיהה: מדוע רבינו כל כך מפחיד אותנו? רבינו נאנח ובקול חרישי אמר: כל התיאור הנורא שגילינו ותיארנו ברבים, מצוטט ממה שראינו באותיות שחורות ע"ג לבן, במכתבו של אור שבעת הימים מרן הבעש"ט הק' זי"ע. לבקשת הגר"פ אולי יוכל רבינו להראות לו את המכתב, ענה לו רבינו: הייתי מראה לכם את זה, שם כתוב הרבה יותר גרוע ממה שגיליתי, אבל מה תועיל לכם קריאתו? זה רק יפריע לכם ולא תמצאו מרגוע לנפשכם.
אחד מהנאספים שהיה נרגש למאוד ולא יכל לשלוט ברוחו ולהרגע מעוצמת הדברים הנוראים ששמע, פנה אל רבינו ואמר שלפי תיאורו של רבינו את המצב העגום שעם ישראל נתון בו, הרי שמזמן חורבן הבית לא היו עדיין צרות כאלו לישראל. נאנח רבינו ואמר "צרות כאלו העומדים להתרחש על כלל ישראל, עוד לא היו מזמן בריאת העולם!
ובסופקו ידיו זו בזו פנה רבינו אל הקהל בלשון שאלה: על מה נבקש, שתהיה מלחמה או לא? נענה אחד מזקני החסידים ואמר: רק שלא תהיה מלחמה. רבינו נעץ בו מבט חודר ואמר: מי יתן והיה כמו שאתם אומרים, אולם אם הצורר יכבוש בלי מלחמה, מי יודע מה יהיה בסופם של אחינו בני ישראל, משא"כ אם תהיה מלחמה אזי אומות העולם ידחו אותו, ותהיה בסוף הצלה פורתא לכלל ישראל, [חזון שנתקיים במלואו כידוע].
תוך כדי דיבורו קם רבינו מלוא קומתו, כשכולו אפוף חרדה, ואמר: אתם בארץ ישראל גם לא תלקקו דבש, אבל בכל זאת ארץ ישראל שונה מכל הארצות. אולם אנו בחוץ לארץ – מי יודע מה יהיה, ומה ייעשה מעם ישראל! וסיים רבינו את דבריו ואמר: יש להרעיש עולמות ולבקש רחמים, וכל אחד יראה לתקן את עצמו עד שירחם ה' עמו.
קבלו עליכם צדיקים וידידים
רבינו שלח את מקורביו לבקר בחצרות האדמו"רים והצדיקים בארץ הקודש, לשמוע את חוות דעת קדשם בנוגע למצב הנורא. וכשחזר הרה"צ רבי זלמן בריזל זצ"ל מביקור אצל אחד מצדיקי הדור שהיה פועל ישועות בקרב הארץ, ומפורסם מאוד בצדקתו ופרישותו סיפר רבי זלמן לרבינו שהצדיק חיווה דעתו כי אינו רואה בעתיד הקרוב שום סכנה מוחשית המרחפת על כלל ישראל. רבינו הגיב בתמיהה: לפלא הוא על צדיק פלוני שאינו רואה…
רבינו נסע במיוחד לתל אביב לשוחח עם זקן אדמו"רי רוז'ין, הרה"ק רבי ישראל מהוסיאטין זי"ע. רבינו שאל את רבי ישראל מהוסיאטין מה דעתו: האם הגרמנים הארורים יצאו למלחמה כוללת? הרה"ק מהוסיאטין ענה בבירור מוחלט, ואמר: בוודאי ובוודאי יצאו למלחמה, אמנם לא כעת, כי עסוקים המה בקצירת החיטים וזקוקים הם למצבור אוכל עבור החיילים, אבל בסופו של דבר בוודאי שיצאו למלחמה עולמית.
בעת פגישת האדמו"רים היה נוכח בחדר הרה"ח ר' ישראל ליבר ז"ל, בעל מפעל 'שוקולד ליבר', שהיה ממקורבי הרבי מהוסיאטין. כאיש מסחר פיקח – בשמעו דברים מפורשים היוצאים מפי רבו שבעוד כמה חודשים עתידה לפרוץ מלחמה – הפעיל את קשרי מסחרו, הלך ושכר מחסנים ענקיים, ואיחסן בהם כמויות עצומות של חבילות סוכר, קמח ושמן שרכש. ואכן כשפרצה המלחמה והתחילו להרגיש בחסרון המצרכים הללו עלו מחירי הקמח השמן והסוכר עשרות מונים, או אז הוא פתח את "אוצרותיו"; עושר רב נתעשר ר' ישראל ממכירת המוצרים הללו.
הכנה דרבה
כ"ב תמוז תרצ"ט: רבינו הביע רצונו להשתטח על ציון הרשב"י באתרא קדישא מירון. מקורביו ניסו להשפיע עליו ולמנעו מכך, מפני שהדרכים המובילים למירון היו בחזקת סכנה. זה קרוב לשלוש שנים, משנת תרצ"ו ואילך, שאתרא קדישא מירון היה סגור ומסוגר, ואפילו בל"ג בעומר לא עלו על הציון. המחבלים ימ"ש היו מסתתרים בנקיקי הסלעים הגבוהים מעל הכביש הצר והמפותל, והיו יורים על הרכבים שעשו את דרכם בכביש. רבינו עמד על דעתו להוציא לפועל את הנסיעה, בהפטירו "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק".
כ"ב תמוז, יומא דהילולא של האדמו"ר הרה"ק רבי שלמה מקארלין זי"ע, חל בשנה ההוא ביום ראשון. בשבת קודש שלפני ההילולא, שהינו עם רבינו בעיה"ק טבריה, שבת מרוממת ועילאית עברה עלינו. התפילות והשולחנות של רבינו הפיחו רוח חיים, אמונה ותקוה כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב.
במוצאי שבת קודש התפזר הקהל כל אחד לאכסנייתו. כצעיר לימים נשארתי בחברת כמה מזקני החסידים שישבו במרפסת הסמוכה לאכסנייתו של רבינו, ושוחחו בדברי תורה וחסידות וסיפורי צדיקים.
השעה היתה שעתיים לאחר חצות. לפתע נכנס רבינו למרפסת, ואמר בלשון הצטדקות לפשר הופעתו בשעה כה מאוחרת, כשאנו נזכרים שלמחר עלינו לפקוד את הציונים הקדושים של הני קדושי עליון שרפי מעלה, אין אנו מסוגלים לחטוף אפילו תנומה קלה. הרה"ח רבי אהרן הלטובסקי זצ"ל הציע לרבינו בדחילו ורחימו, אולי יואיל רבינו לקחת כדור שינה שיעזור לו לנוח קצת, השיב לו רבינו: כבר לקחתי שני כדורים ולא הועילו מאומה….
כדאי ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק
יום ראשון כ"ב תמוז לפנות בוקר, ציבור הנוסעים כבר ישבו על מקומותיהם באוטובוס העומד להסיעם למירון. רבינו נכנס לרכב פרטי כשלצידו יושבים רבי אהרן טוריווער ורבי יהושע העשיל הלטובסקי זצ"ל. והנה ביקש רבינו לראות את הנוסעים: הוא עלה לאוטובוס, סקר את פניו של כל אחד ואחד מיושביו, סיים צד אחד של היושבים ופנה לצד השני. כך עבר כמפקד בגדוד מאחד לאחד, ונענה: נו… אפשר לנסוע. כל הדרך העולה למירון היתה שוממת. הלב הלם בחזקה, שרק נזכה להגיע למחוז חפצינו לחיים ולשלום.
כשהגענו לחצר הציון הקדוש נוכחנו לראות את העזובה: האבק והחול הצטברו בכל מקום. רבינו ביקש להכנס לבד למערה, כל הקהל עמד והמתין בחוץ. לאחר שהייה ממושכת נכנסנו לפנים המערה, הבטנו על רבינו ונבהלנו למראה עיניו הנפוחות מבכי. עבודתו המאומצת בתפילה ובתחנונים למען הכלל, הותירה רושם עז על מראה פניו, וכשאחד מזקני החסידים הזדעזע למראהו ואמר: הרבי לא יוכל לשאת את המשא והמשימה שנטל על עצמו, הפטיר רבינו "האלט מען נישט אויס"… אז לא אוכל לשאתו…
התחילו תפילת שחרית. לפני 'ברוך שאמר' סובב רבינו את ראשו ואמר: "קראו אל ה' בחזקה", ושאל: מי יכול להתפלל חזק ובקול? הצביעו על רבי זלמן בריזל זצ"ל. מי יכול לתאר את ההתעוררות העצומה שהיתה בתפילה, הקולות בקעו והגיע ולמרחקים, פחדנו שעוד מעט יתקהלו כל העברים מהסביבה… תפילת שחרית ארכה למעלה משעתיים.
אז בהלוך ירמיהו
ממירון המשכנו לבית החיים בצפת, מקום בו ספונים וטמונים מאורי ישראל: מרנן ה'בית יוסף', האר"י הקדוש וגדולי תלמידיו, ועוד רבים גאונים וצדיקים זי"ע. בהגיע רבינו סמוך לשער בית החיים, נענה ואמר: נאמר קינות "אז בהלוך ירמיהו על קברי אבות" וגם "עצמות חביבות מה אתם שוכבות בניכם גלו ובתיכם חרבות"; בזמן חורבן הבית הלך ירמיהו הנביא להשתטח על קברי אבות במערת המכפלה, וביקש להודיעם מכל הצרות של כלל ישראל. גם עלינו מוטל חוב להודיע לצדיקים הטמונים פה, שיעוררו רחמים בשמים לבטל את הגזירות הנוראות המרחפות על כלל ישראל.
אוי, כמה מצמרר המשפט ששמעתי יוצא מנהמת ליבו הטהור של רבינו כשחזר מהציון הק' של מרן הבית יוסף, הוא נאנח, ובקול חרישי אמר – כאילו לעצמו – "מיר האבן געמיינט אז מיר וועלין עפעס פועל'ן! [חשבנו שנוכל לפעול משהו!] לשמע משפט נורא זה יוצא מפי רבינו סמרו שערות ראשם של כל הנוכחים שם. היה זה בבחינת "גם כי אזעק ואשוע שתם תפילתי" (איכה ג, ח)
במשך כל זמן שהותו בארץ, התמלטו מפיו דיבורים מחרידים את לב שומעיהם, מדי פעם במטבעות לשון אחרות, כמו "פולישע אידן זענען פארלוירן"… [יהודי פולין אבודים…] וואס וועט זיין מיט קראקאווער אידן… אזא קראקא… [מה יהיה עם יהודי קראקא… קראקא העיר הגדולה…]
תקיף במלוכה
זעקתו של רבינו בדברי רוח קדשו אודות המלחמה האיומה, השואה הנוראה, עוד התחילה תקופת זמן לפני בואו לארץ ישראל. שמענו עדות נאמנה מפי הרה"ח רבי זלמן בריזל זצ"ל, שהפליג מארץ הקודש כדי לשהות אצל רבינו בראש השנה תרצ"ט, שנה לפני פרוץ המלחמה, כאשר העולם כבר נרגע מפחד המלחמה עקב כניעתו של ראש ממשלת בריטניה צ'מברליין לאותו רשע ושטן בענין פירוקה של צ'כוסלובקיה וסיפוח חלקה לגרמניה, והיה נראה שישררו שלום ושלוה בעולם.
רבי זלמן סיפר: ביום ראש השנה כאשר כל הקהל עומד דרוך ומוכן לקראת התקיעות – השעה מתארכת. כולם ממתינים לבואו של רבינו, ומשתאים לדעת מה נשתנה מכל השנים שכל כך הרבה זמן ממתינים, והנה נפתחת דלת בית הכנסת ועל המפתן עומד רבינו, פניו – להבת אש. כבר בכניסה לבית הכנסת הוא מתחיל להשמיע דברים חוצבים שפלחו אותנו כחץ עד עומק נשמתנו, וכך אמר: אומרים בתפילה "תקיף במלוכה"! תן לנו לראות בעיני בשר את כח תקפך… והמשיך בשאגת לבו הטהור: "אילו היה בכוחי, הייתי אומר שלא ילכו היום לבתי הכנסת להתפלל ולקיים את מצוות היום בתקיעת שופר, ויהיה זה בבחינת "ויעבור מרדכי", שהכריז אז מרדכי הצדיק צום שלושה ימים, ובני ישראל לא אכלו את כזית המצה בליל פסח, ונעשה רעש בשמים. נמצאים אנו היום באותו מצב שעם ישראל היה בזמן מרדכי ואסתר, "כי נמכרנו להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים", עלינו לזעוק זעקה גדולה ומרה על גזירת הכליון על עם ישראל רח"ל.
בקול בוכים סיים רבינו ואמר: עלינו לעורר רחמים מרובים, על הצרות הנוראות והאיומות שעלולות לבוא ח"ו על כלל ישראל, עם ישראל זקוק לתשועה גדולה ולרחמים מרובים, זקוקים אנו לניסים ונפלאות כמו שנעשו לאבותינו בימים ההם..
לשמע דברי רבינו קפא הדם בעורקי הנוכחים, וצמרמורת ורעדה אחזה בכל גופם. הדברים היו כחידות בעיניהם ולא הבינו לפשר הדברים, תיכף בסיימו את דבריו התחיל הרבי בסדר אמירת התקיעות ובקול גדול נזעק: מן המיצר קראתי י-ה…
כיום אנו "הפקר"…
באמת עוד בשנת תרצ"ג, בעת שעלה אותו רשע לשלטונו, החלה הדאגה האיומה לגורל הכלל לכרסם בתוך עומק נפשו של רבינו זי"ע, שהתהלך נבוך בעשתונותיו וכולו אומר חיל ורעדה, כשראה ברוח קדשו בעליל את העומד להתרחש, נראה לעין כל ממכתביו שונים שערך לאנשי שלומו בארה"ק. מאותו זמן ואילך, כמעט בכל מכתב הזכיר את ענין הרחמים והישועה – לה נזקקים כלל ישראל להנצל מיד בקשי רעתם.
הרה"ח רבי זלמן בריזל זצ"ל סיפר שהיה נוכח בעת שכ"ק אדמו"ר הי"ד ביקר אצל הרה"ק רבי ישראל מטשורטקוב זי"ע שהתגורר אז בוינה, רבינו ביקש לשמוע את חוות דעת קדשו, בדבר עלותו לשלטון של הצורר הנאצי ימ"ש.
הרה"ח ר' אברהם בורשטיין ז"ל משמשו הנאמן והמבשל המסור בבית כ"ק רבינו ה'קדושת מרדכי' זי"ע, היה מספר כי נוכח בעת ביקורו של רבינו בשנת תרח"ץ בבית הכנסת דחסידי קארלין בעיר לאדז' ושבת שם. במוצש"ק לאחר סעודת מלוה מלכה נענה רבינו ואמר: פעם היה לנו את המגיד מקוז'ניץ זי"ע שהיה מבטל את הגזירות טרם בואם לעולם, כיום אנו "הפקר". וביחדו את דבריו כלפי הגרמנים אמר: "כל מה שחושבים הם לעשות בנו שיכול על ראשם", והיה זה כשנה ומחצה טרם פרוץ המלחמה.
עמו אנכי בצרה
נחזור לתקופה ששהה רבינו בארץ ישראל ועורר את בני ארץ ישראל להתריע ולבקש רחמים על יהדות אירופה. וחזר כמה וכמה פעם בכל מיני ביטויים קשים ומרים אודות הגזירות הנוראות והאיומות העתידות לבוא על יהדות אירופה בכלל, וביותר על ה'פולישע אידן'.
והנה כרעם ביום בהיר נפלה הידיעה המרעישה, שרבינו מתכונן לחזור למקום מגוריו – קארלין; סירבנו להאמין, לא יכולנו לעכל את הבשורה, איך יתכן שרבינו הזועק ללא הרף ו'הופך עולמות' על הסכנה האיומה המרחפת על שמי אירופה – הוא בעצמו עמוד לחזור לתוך לוע הארי, למקום הסכנה הגדולה ביותר. אך כמה שסירבנו להאמין, לאט לאט התברר שאכן הדברים נכונים, ורבינו גמר אומר לחזור לקארלין.
זקני וראשי העדה התאספו לטכס עצה איך להשפיע על רבינו להימנע מלחזור, כמו כן נידונו הדרכים להשיג אשרות כניסה לארץ ישראל לכל משפחת רבינו. כשהדבר נודע לרבינו – הוא הודיע בהחלטיות על כוונתו ליישם תכניתו. כשפנה אליו הרה"צ רבי אלטר שו"ב שיפמן ושאלו: לאור דברי רבינו על הגזירות הנוראות העומדות להתרחש, איך מותר לרבינו לחזור למקום סכנה? כתשובה לשאלתו קם רבינו ניגש לארון הספרים, הוציא ספר מסויים והראה לו שכתוב שם כי מי שנמצא בתוך קהילתו וצאן מרעיתו בעת שהכל מתנהל על מי מנוחות. אבל כשתושבי העיר בסכנה – הרי הוא בורח כדי להציל את עצמו אינו נמצא איתם יחד, אזי הקב"ה שונאו!
נענה רבינו ואמר: כל ימינו אנחנו עובדים ועמלים לזכות להיות "ואני קרבת אלוקים לי טוב", להיות קרוב להקב"ה, איך אפשר לחיות במצב של 'הקב"ה שונאו'?!…
כששמעו החסידים את דברי הרבי קמו כמה מטובי האברכים, וגמרו אומר להשליך נפשם מנגד ולפעול על מנת למנוע את נסיעתו, אפילו אם ח"ו יכוו מגחלתו. והיו כאלו שהחליטו להשכיב עצמם תחת גלגלי הרכב. רבינו הגיב ואמר: "איך וועט זיך רייסין די האר פון קאפ ["את שערות ראשיכם תמרטו באם תמנעו בעדי את הנסיעה"]. הוא לא שעה להפצרותיהם ותחנוניהם של אנ"ש שימנע את נסיעתו ועמד על דעתו בתוקף.
בליל זה יבכיון
ליל יד אלול תרצ"ט. הלילה הזה נחרט עמוק עמוק בזכרוננו, זכרו לא ימוש מתוכנו. עמדנו כל הלילה מסביב למקום אכסנייתו של רבינו בעיר תל אביב, מכל המקומות שבארץ הקודש הגיע ובאו כולם להפרד מרבינו רוענו הנאמן, אנ"ש הסתובבו מסביב לבנין כסהרורים – אבלים וחפויי ראש. בסתר ליבנו ציפינו וקיווינו אולי בכל זאת, ברגע האחרון, ישנה רבינו את דעתו ויחליט להשאר בארה"ק, אך לדאבוננו זה לא קרה. השמש זרחה בשמי תל אביב… והנה הגבאי יורד ממעונו של רבינו נושא מזוודה, רכב רבינו עמד הכן לנסיעה, בתוכו ישבו הרה"ח רבי יהושע העשיל הלטובסקי ורבי אהרן הלטובסקי, ר' בערל פרידמן, ונאמן ביתו שליווהו מחו"ל בכל מסע הקודש הרה"ח רבי משה ברגמן זכר כולם לברכה.
הס הושלך ברחוב, המוני החסידים שהתגודדו מסביב הבית נעמדו דום הביטו בערגה על פני כ"ק אדמו"ר זי"ע שירד ממדרגות הבית, עיניו אדומות מרוב בכי, הרבי נכנס לתוך המכונית שאמורה לקחת אותו לנמל חיפה.
תוך כדי נסיעה צץ רעיון במוחו של ר' בערל פרידמן – שהחזיק את תיקו האישי של רבינו, ובו היו כל המסמכים הדרושים להפלגה, כמו הדרכון וכרטיס ההפלגה – לזרוק את הדרכון החוצה, וכך תתעכב נסיעתו של רבינו. ר' בערל עדיין לא הספיק לסדר את רעיונו במחשבתו, והנה הרבי סובב את ראשו ופונה לר' בערל ואומר: נמצאים אנו בידו של הקב"ה ובעצמינו אין אנו יכולים לעשות מאומה… באמצע הנסיעה הביע ר' משה ברגמן חשש שאולי נאחר ונפסיד את האוניה העומדת להפליג, אמר לו רבינו: אין צריך למהר. הלוואי שנאחר, כמו שחוששני שלא נאחר…! ואף שאכן איחרו את הזמן המיועד להפלגת האוניה, מה' יצא הדבר והאניה התעכבה ולא הפליגה במועד.
רגעי הפרידה היו קשים מאוד, בלב כבד ובראש מורכן ניגש הקהל להיפרד. נחלי דמעות נשפכו כמים והתמזגו במי הים האין סופי, גליו הסוערים והשוצפים שהתנפצו בירכתי הספינה, כמו השתתפו בצער הרב של כולנו, בעינים בוהות בחלל הבטנו אל נוכח שער היציאה.
מי יכול לתאר את הדקות ספורות שעבורנו הם נשארו ארוכות, ארוכות מאד לנצח. לראות את רבינו צועד לאיטו בפסיעות כבדות לכיוון מסוף היציאה. כשהגיע למרגלות הספינה, התיר רבינו את שרשרת שעון הזהב, והושיטו לידי רבי אהרן הלטובסקי ואמר בקול בוכים: "שיהיה לצוררים הארורים פחות שלל מאיתנו"… אח"כ הוריד את המעיל העליון "רעזשוולקע", ואמר: "שם כבר לא נזדקק לבגדי השיראין… כשנצטרך לרוץ במעבה היערות על ההרים ועל הגבעות נוכל לרוץ בקלות יתר בלעדיהם.
עיני הכל היו נשואות לכיוון האניה שעזבה את הנמל, ואט אט התרחקה והפליגה למרחקים. לימים נתברר שזו היתה האניה האחרונה שהפליגה מארה"ק לכיוון חבל ארץ זה טרם פרוץ המלחמה.
כעבור שלושה ימים בלבד, י"ז אלול תרצ"ט, פרצה המלחמה הארורה השואה האיומה. כשהגיעה הספינה לנמל קטסטנציא ברומניה, כבר פלשו הגרמנים הארורים לפולין וכבשוה תוך מספר ימים, השמועות על פרוץ המלחמה הגיעו גם לרומניה, ומשום כך העדיפו רבים מנוסעי האוניה להשאר שם. אך רבינו ומלווהו הספיקו עוד לעלות ברכבת האחרונה שנסעה לפולין.
זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל
(מתוך הספר 'לב ישראל')