"לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים" (ז, ז).
בגמרא (חולין פט.): "לא מרבכם וכו'. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטין עצמכם לפני [לפי שאין אתם מרבין עצמכם אלא ממעיטין עצמכם בענוה". רש"י: "נתתי גדולה לאברהם, אמר לפני (בראשית יח, כז): 'ואנכי עפר ואפר'; למשה ואהרן, אמר (שמות טז, ז): 'ונחנו מה'; לדוד, אמר (תהילים כב, ז): 'ואנכי תולעת ולא איש'. אבל עובדי כוכבים אינן כן" וכו'.
בעמדנו כה בזמני נחמה וגאולה, מצטיינים ישראל במידת הענוה והשפלות, שהיא עיקר שבח מעלתם ותפארתם: "כי אתם המעט" – שממעיטים עצמכם בענוה ובמידות טובות וישרות, המרבים בישראל 'אהבת ישראל' בשלום ובסבר פנים יפות והמבטלים 'שנאת חנם', שורש סיבת החורבן והגלות (יומא ט:) ושורש כל צרות ישראל, בכלל ובפרט.
באהבת חינם זו מהרה יחשוק בנו ה', כלשון הכתוב והגמרא: "חשק ה' – חושקני בכם!", ויפאר ענוים בישועה (תהילים קמט, ד), אמן נצח סלה ועד.
*
שח לי איש נאמן מוותיקי ירושלים ת"ו:
בהיותי ילד בגיל שמונה, הגיע מרן הרבי הקדוש והטהור מבעלזא זצוק"ל מתל אביב, לשהות תקופה קצרה בימי הקיץ החמים בירושלים, בשכונת 'קטמון' הישנה, ולקחני אבי עמו להשתתף ולחזות בעבודת אותו שרף בשולחן ליל שבת קודש.
באותן שבתות הקיץ המאוחרות, לא היה ציבור גדול ב'טיש', מאחר שהרבי היה יוצא לעריכת השולחן בשעת לילה מאוחרת מאד, כדרכו בקודש. לכן על אף היותו ילד קטן, הצליח להידחק ולהתקרב איך שהוא עד מקום הצדיק, ותפס מקום טוב, סמוך אל הרבי ממש.
כשהגיע מרן לחלוקת השיריים מן הדגים, הרים עיניו הקדושות [שהיו רוב הזמן מושפלות, כדרכו] כדי לראות למי צריך עוד לתת, והנה ראה כי סמוך אליו עומד הילד הקטן, ואוכל בדחילו ורחימו מן הדגים שקיבל זה עתה 'שירים' מידיו של הגבאי הנאמן. פנה אליו הרבי בפנים מאירות ושוחקות ואמר לו במתק לשון קדשו: "אינגאלע, גיב אכטונג פון די בינער!" [ילד, הזהר בעצמות!]. והנה לא עברו כמה רגעים, ושוב נושא הרבי את עיני קדשו אל הילד ומזכיר ברוך: "אכטונג געבין פון די בינער!" וכך שם עינו עליו, והיה עומד על המשמר כל עת אכילתו, ומידי פעם בפעם הזכיר לו שוב ושוב… לא נחה דעת קדשו, עד שראה שסיים אכילת השירים הקדושים כראוי!
העיד בפני האיש, שפנייתו זו של הצדיק ישירות אליו בפני קהל ועדה, והקרוב העצום שדאג לשמירתו, חדרה אל לבו ואל כל עצמותיו, ונסכה בו רוח חיזוק עצום! הוא חש לפתע תחושת קרבה והתקשרות עצומה אל הצדיק הטוב והמיטיב – כיון שזו תכלית אכילת השירים, ל'התקשרות', כנודע – והרגיש שהרבי דואג לו באמת ברוב רחמנותו! מני אז דבקה בו נפשו מאד, בראותו שפינה עצמו עבורו מדבקות מחשבותיו הנעלות והנשגבות שבטיש, כדי לשמור ולהשגיח על ילד קטן…
במשך כל ימי חייו, בכל פעם שהוא נזכר באותו קרוב מיוחד שהעניק לו הרבי, היה מתחזק בו מאד!
*
מרן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצוק"ל, רבה של ירושלים ומרא דארעא דישראל, הוזמן פעם לסעודת ברית מילה אצל איש יהודי כשר ונאמן, מיוצאי עדות המזרח. הרב ברר היטב כמובן טיב כשרות המאכלים, ומשראה שהכל כשורה, למהדרין מן המהדרין, השתתף בשמחתו משום כבודו.
בצאתו, ניגש אליו אדם אחד עז פנים והחל להקניטו: "כיצד בכלל ניתן לאכול בברית שכזו? הרי הם מתנהגים בכל דבר כדעת המחבר זצוק"ל, ואילו אנו פוסקים כדעת הרמ"א זצוק"ל! ומי יודע אם לא נכשל שם בלא יודעין… ואף משום כבודו של בעל השמחה עדיין אין בכך היתר!", כך היה מרבה עליו בדברי קנטור ומחלוקת.
ענה לו רבי יוסף חיים בחריפות חכמתו המפורסמת: "דוד המלך עליו השלום, נעים זמירות ישראל, אומר בספר תהילותיו (כב, ז): 'ואנכי תולעת ולא איש'", ופרש בדרך צחות: "עדיף לי לאכול תולעת ולא [לאכול] איש!…", ודו"ק. ודברי פי חכם חן.
*
סיפר מורי הגאון הצדיק רבי נטע פריינד זצ"ל
"פעם אחת, בהשתתפותי בליל שבת קודש של הרב הקדוש רבי שלומקה זוועהילער, זכותו יגן עלינו, ראיתי מחזה נפלא!
"באמצע הטיש שקע הצדיק בדבקות עילאה כדרכו בקודש. פתאום ננער וקרא לאיש אחד מנאמניו, וביקשו לגשת תכף ומיד אל בית הכנסת שבחצר 'בית יעקב הישן', שם מאחורי ה'עמוד' של החזן נתקעה חתולה קטנה, המיללת בצער שאינה יכולה לצאת, ונפשה כלתה לחרות… לכן יגאלנה מיד מן המצר שלה! הוא כמובן צפה כל זאת ברוח קדשו!"
אמר רבי נוטע זצ"ל:
"ה'עולם' שהיו אז בטיש התפעמו לנוכח גילוי רוח הקודש שהראה פתאום [א אפענע רוח הקודש], שמי יבוא בסוד קדושים לדעת למה ירמזו דיבורי קדשו, ולמה כיוונה דעתו הגדולה, באמצע עריכת הטיש בקהל עם, לגאול נפש משביה, מאחורי 'עמוד' עליית תפילות ישראל קדושים! כידוע כל דבריו ומעשיו היו ברזא דחכמתא עילאה, בהסתרה ובהצנעה של ייחודי עליון, גם בשחרור חתולה קטנטונת… אולם אני כשלעצמי", סיים ר' נוטע, "יותר התפעלתי מגודל הביטול העצום, שהיה הצדיק חש בפני כל בריה שפלה שבעולם, ומרחמנותו הגדולה שריחם על כל נברא שברא השם יתברך בעולמו!".
ואם בחתול קטן הדברים אמורים, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, גודל הרחמנות על בן אנוש הנברא בצלם, ועל בני ישראל קדושים, בניו רחומיו של מקום!!!
(מתוך 'טיב המעשיות')