השמש המצרית קופחת במלוא עוזה, מחממת את עבדי פרעה. אוריה בן ה-68 נאנח, בעודו מערבב בקופסת העץ שלפניו את הטיט הנוקשה. מידי פעם מנסר קול השוט של הנוגש המצרי את חלל האויר ולאחריו נשמעת גניחה קורעת לב, מפיו של אחד היהודים, שניסה להרפות לרגע ולנוח מעבודתו המפרכת. הנוגשים לא חדלו מהשגחתם הקפדנית, למרות השרב הכבד. המצרים אכלו ארוחת צהרים דשנה, הכוללת בשר וקישואים, אבטיחים ובצלים עסיסיים וחריפים, וכעת יש להם כח, חשק ומסירות, כדי להכות את ניניו של יעקב אבינו, עבדי פרעה ב-209 השנים האחרונות. אוריה ראה את הנוגש המצרי מתקרב לעברו. הוא שב להכנת הטיט, בכוחות הדלים שעוד נותרו בקרבו. במרחק של שני צעדים עמלו בניו, שמעון בן ה-23 וישובב בן ה-14, על איסוף ערימת קש וגבבא, כשהנוגש "שלהם" מצליף בגבם. אבא ידע שישובב לא אכל ושתה ביממה האחרונה. אך מה יוכל לעשות? האם יש עדיין מה לעשות, כדי להציל את בני משפחתו מהגורל האכזר, המלווה אותם ואת אבותיהם, במשך 209 השנים האחרונות?!
באישון ליל עזבו הנוגשים את השדה, מותירים אחריהם יהודים כואבים ודווים. המסורים שבבני החבורה שכחו את עצמם, רעבונם ועייפותם הבלתי-נגמרת, והם עברו מאחד לאחד, משקים במעט מים את הפצועים, מנגבים אגלי זיעה ומנסים לחבוש את פצעי החבורות, שהותירו הנוגשים על בשרם החי. "עוד מעט יפציע השחר", לחש אוריה לשפרה רעייתו, "יוכבד ושרה צריכים לאכול דבר-מה, לפני שיקומו לעוד יום מפרך של עמל כפיים. תשתדלי להשיג פת לחם לישובב. היום הוא עבד קשה מאד ואינני יודע כמה זמן יחזיק מעמד, תחת פרגול הנוגש החייתי שעומד לידו". שפרה התרוממה ממקומה, מנסה להסתיר את כאביה, תרה אחר דבר מאכל, טרף לילדיה.
אוריה ושמעון בנו ישבו יחדיו, מנסים להתחמם באֵשה של מגילת הקלף, שקיבלו בירושה מאבותיהם. בכל לילה, לפני שנפלו שדודים על משכבם הרעוע, הגו הם במגילות הקלף, אותם כתבו אבות האומה בדם ליבם. המגילות, כך מספר המדרש, נכתבו ע"י אדם הראשון, נח, אברהם, יצחק ויעקב. תורתם של ראשונים. לאחר הלימוד גלל שמעון את המגילה שבידו ובעינים זולגות דמעות שאל את אביו אוריה, "מה יהיה הסוף?"
"טוב שעוד יש לך דמעות לבכות", צחק אוריה צחוק חלול. "לי כבר מזמן הסתיימו הדמעות. 209 שנים אנו משועבדים כאן. לפני מספר דורות שלט כאן סבא של סבא שלי, יוסף הצדיק, שהוביל את מצרים לשיגשוג כלכלי שלא נודע כמותו. אך מאז הכל היסטוריה ואין שום דבר מפתיע באופק, ככל הנראה. נכון, יעקב אבינו הבטיח לנו שנצא ממצרים ביד רמה, ואפילו ניקח את כל רכושה של מצרים איתנו"…
"ניקח את הכסף והזהב של מצרים?" תהה שמעון, "כסף וזהב? מי חושב על זה בכלל?! תן לי את חיי וחיי אחי ואחיותי וזה מספיק לי, די והותר. אנו לא צריכים כעת כסף וזהב. מה שחסר לנו הוא רק חצי שעה של מנוחה נוספת ונוגש פחות אכזרי ויותר מתחשב…
אוריה הביט בבנו ואמר: "תשמע טוב, שמעון בני היקר. כאשר סבא אברהם אמר להקב"ה "במה אדע כי אירשנה", נענש אברהם אבינו ואנו נאלצנו לרדת מצרימה ולהשתעבד לפרעה הרשע, ימח שמו. נכדו, יעקב אבינו ע"ה, מסר ליוסף הצדיק את פקודת הגאולה והבטיח לנו שביום אחד, בסתם יום של חול רגיל, יגיע יהודי מתוכינו, שיאמר "פקוד פקדתי אתכם", ואז נצא ממצרים".
"נעזוב את מצרים?", קפץ שמעון כנשוך נחש. "אין אפשרות כזאת בעולם!! טובי מכשפי פרעה כישפו בכישופים את הארץ ואיש לא יכול לעזוב אותה. כל עבד שינסה לברוח מכאן, נהרג מיד על ידי צרורות כישופי החרטומים. אבא יקר, איך נצא ממצרים?!"
"כך הבטיחו לנו אבותינו", אמר אוריה, "כך אמר לי אבי ז"ל לפני שהנוגש הרג אותו למוות. כך מקובלנו מאבותינו!!"…
"מסתבר שזה יקרה עוד זמן רב. אולי הנכדים, אולי הנינים שלנו, יזכו להגיע לרגע המיוחד הזה, אבא, זה נראה לך משהו שאתה ואני נזכה לראות?"
אוריה סגר את עיניו ולחש: "אי אפשר לדעת, יתכן שהנינים שלנו יזכו לזה. יתכן שהנכדים ואולי אפילו אנחנו, אולי עוד שנתיים, אולי עוד שנה וחצי, אולי עוד שנה. אולי, אתה יודע, שמעון? אולי אפילו מחר בבוקר!"
"מחר בבוקר?", צחק שמעון, בצחוק שהתערבב במהירות בדמעותיו המלוחות. "אתה חושב שאולי מחר בבוקר?".. הוא המשיך לבכות, עד ששניהם נרדמו. עוד שלוש שעות יקרקרו התרנגולות והם יקומו להם לעוד יום עבודה מפרך, נורא וכואב.
–מה יהיה? מה יהיה הסוף?
*******
בדיוק שעתיים לאחר מכן נעמדו משה ואהרון ליד ארמונו של פרעה. מכאן ואילך החל כדור השלג להתגלגל במהירות. פרעה מסרב ומשה מטיל את מכת דם. פרעה מתעקש ומליוני צפרדעים עלו על אדמת מצרים, היישר מהנילוס. כינים, ערוב ודבר, מכה אחר מכה, ובני ישראל מפסיקים לעבוד, כדברי חז"ל, בכל אותה השנה. לאחר שנה בדיוק מאותה שיחה לילית ואוריה ושמעון, שפרה ויוכבד, פוני וישובב ובכר, נוטלים שקיק מטלטלים דלה, מעמיסים בצק-מצות על גבם ויוצאים ממצרים.
אוריה מחייך באושר אל בנו שמעון ולוחש לו: "בני אהובי, אז יכול להיות שפשוט מחר, יבוא הגואל ונצא ממצרים ?!".
ושמעון מביט בעיניו של אבא, צוחק ובוכה, צוחק ובוכה….
******
כמעט 2000 שנה אנו מחכים למחר, לבוקר המחרת, בו נקום לשחר ועידן חדש, לימות המשיח.
במצרים המתינו 210 שנים לבשורת הגאולה. הם הרגישו בדיוק כמונו. וכן, היה להם קשה ומר הרבה יותר. והם חיכו, והאמינו באמונה תמימה. ואז, בסתם יום רגיל של חול, יום פשוט, לכאורה עוד יום שגרתי תחת עול מצרים, התגלה הקב"ה לפני משה רבינו ע"ה מתוך הסנה ופקד עליו להיות שלוחו להוציא את ישראל ממצרים. איש לא ידע כיצד יתרחש הדבר בדרך הטבע, אך הוא התרחש, בצורה ניסית מופלאה.
כך, בדיוק נמרץ, יכול המשיח להגיע אלינו כבר היום, בדיוק ברגע שאתם קוראים את המאמר הזה. הוא יכול להגיע היום, אולי מחר, אולי מחרתיים ואולי בעוד שנתיים. אם הקב"ה יתברך החליט שזהו הרגע, לא תהיה שום סיבה שתעצור אותו מלהגיע היום. ואנחנו? אנחנו רק צריכים להאמין באמונה שלמה ולחכות לו, בכל יום שיבוא.
יישר כוח על המאמר המחזק והמעודד
ד' יעזור ויחיש לנו את גאולתנו. במצרים היינו בגלות הגוף כעת אנחנו בגלות הדעת. … נתפלל לד' שיחונן אותנו במתנת חינם בחכמה בינה ודעת לעשות רצונו בלבב שלם ובנפש חפצה.