בפרשה שלפנינו אנו קוראים כמה פסוקים נפלאים, אשר אם מתבוננים בהם היטב ומעמיקים במשמעותם, הם נוגעים במיתרי הלב, ויכולים לעורר רגשי אושר והתפעלות עזים. פסוקים המלמדים על חשיבותו העצומה של העם הנבחר, מעמדו ויחודו:
"רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה". "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹקֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו", "וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם".
וכן לקראת סוף הפרשה: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹקֶיךָ בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" (ז, ו-ח).
התורה רוצה שנכיר בגודל ערכנו, בשגב מעלתנו ובתוקף חשיבותנו. חֵפץ הבורא יתברך הוא – שנוקיר ונעריך את הזכיה הגדולה לה זכינו – שהוא בחר בנו מכל העמים, קירב אותנו אליו בקרבה ואהבה יתירה, וחנן אותנו בבינה וחכמה יחודית.
המשגיח הגאון הצדיק רבי דן סגל שליט"א, מספר כי פעם כששוחח עם מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, אמר לו הרב שך בתוך הדברים: "האמן לי, שיכול אני לבטל את עצמי בפני כל יהודי הכי פשוט ['פאר אפשיטער איד'] באשר הוא".
רבי דן השתומם מהמשפט המופלא, שנאמר כמעט בדרך אגב, ושאל את הרב שך בפליאה: "האם ראש הישיבה דיבר בלשון צחות, או שאכן אמר את הדברים ברצינות? היתכן שגדול הדור, מדברנא דאומתיה, יבטל את עצמו בפני כל אחד באשר הוא?"
השיב לו הרב שך תשובה מדהימה: "דע לך, שלכל יהודי ויהודי יש נקודה מסויימת שבה הוא יחיד בדורו! לכל אחד ואחד יש חשיבות עצומה מצד עצמו בכך שהוא בנו של מלך מלכי המלכים, ומחמת משאלת הלב הפנימית שקיימת בו לעבוד את השם יתברך בלב שלם. אלא שכל יחיד יש לו מצב אחר, לפי כוחו, דרגתו, נפילותיו ונסיגותיו. אבל פשוט וברור אצלי, שאם נדון כל אחד ואחד בפני עצמו, ונעמיק ונבחן את הנקודה הפנימית שקיימת בו, ניווכח כי לפי מצבו הוא אכן יחיד ומיוחד בדורו, כאשר גם במצבו הוא אינו מתייאש ומנסה בכל זאת להמשיך ולהתעלות!".
"זאת הסיבה", סיים הרב שך בפנים מאירות, "מחמתה יכול אני לבטל את עצמי בפני כל יהודי באשר הוא"…
אירע פעם שמרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל השתתף באירוע כלשהו, ובמלון בו נערכה השמחה הציבו שומר כושי שעמד על יד חדר הנוחיות, ובעצם לא עשה דבר חוץ מלפתוח לאנשים את הדלת באדיבות מזוייפת.
"ראה", אמר ראש הישיבה לתלמידו הרב הצדיק רבי צבי חיים רוזנהאן שליט"א שסיפר את המעשה. "גוי בזוי זה עומד עם חליפה מהודרת ופפיון, כשכל תפקידו הוא להראות לאנשים היכן הם יכולים להתעסק בצרכי הגוף… הגויים מנסים למצוא חשיבות בכל כוחם, גם בדברים שאין להם כל ערך. יהודי לעולם הוא חשוב ומכובד בעצמיותו, ואין מה שיכול ליטול זאת ממנו, הוא לא נזקק לדברים חיצוניים שיתנו לו חשיבות, כי בכל ענין שיתעסק בו הוא יהיה חשוב!".
כמה צריכים אנו להיות מאושרים מידיעה זו! אשרינו, מה טוב חלקינו, שזכינו להיות הנבראים החשובים ביותר בבריאה. "ברוך הוא אלוקינו שבראנו לכבודו, והבדילנו מן התועים, ונתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו"!…
"הכיוונת היום בברכות התורה?" – שאל ה'חזון איש'
מסופר על תלמיד חכם חשוב מבני ברק, שבעת שלמד בצעירותו בישיבת סלבודקה, עלה פעם למעונו של מרן ה'חזון איש' זצ"ל, והתאונן בפניו – כי הוא חש מדוכדך ובלתי מוערך, וכי לא מצויה בו אותה תחושת אושר ושמחה בלב, כפי שיהודי אמור להרגיש.
נענה ה'חזון איש' ואמר: "הן ברכת היום ברכות התורה, הלא כן?! ובתוך הנוסח אמרת: 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". האם התבוננת במה שאמרת וכיוונת בדברים, או שמא מלמלת בפיך כשליבך בל עימך?! כי אם אכן התבוננת כראוי במילים הללו, בהכרח היית אמור להיות שמח, מאושר ומלא סיפוק!…"
בדור שלפנינו חי בירושלים אדם גדול ובעל מוסר נודע, הגאון הצדיק רבי יצחק וינשטיין זצ"ל, מחשובי תלמידי הסבא מנובהרדוק. בצעירותו הוא היה שותף פעיל במפעליו הגדולים של הסבא, בהקמת ישיבותיו ברחבי פולין, ובאחרית ימיו, כשעלה והשתקע בארץ הקודש, שימש כמשגיח בישיבת 'מצויינים' בירושלים. חתנו הגדול הוא הגאון רבי יוסף דוב סולוביצ'יק זצ"ל, ראש ישיבת בריסק, בנו של מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל.
בשנת תרפ"ט, בעודו בחור באדמת אירופה, נפלה בחלקו של רבי יצחק זכות עצומה, להתארח בביתו של מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל בשבת קודש, ולסעוד על שולחנו את סעודות השבת. רבי יצחק סיפר כי למרות שה'חפץ חיים' מיעט בדיבור בדברים של מה בכך, הרי שכאשר התארחו אורחים בביתו – הוא נהג לספר להם סיפורים מעניינים, ולענגם בדברי מוסר ואגדה המושכים את הלב.
אחד הסיפורים ששמע באותה הזדמנות מפי הסבא קדישא, הוא הסיפור הנפלא הבא:
בתקופה בה הדפיס ה'חפץ חיים' את ספרו הראשון על שמירת הלשון, החמירו הרוסים את חוקי הצנזורה, וקבעו כי חל איסור חמור להדפיס ספר בתחומי המדינה, מבלי לקבל על כך רשיון מראש מהצנזורה הממשלתית.
ה'חפץ חיים' שלח את גליונות הספר לצנזור, ולאחר כמה ימים בא לקבל את הגליונות חזרה לידיו. כשהגיע למקום התפתחה שיחה בינו לבין הצנזור הראשי, יהודי שמונה מטעם הממשלה לעבור על הספרים היהודיים בטרם הדפסתם.
במהלך השיחה, השווה ה'חפץ חיים' דבר מסוים שקיים גם אצל היהודים וגם אצל אומות העולם, והתבטא כנהוג: "אצל הגויים, להבדיל".
שמע הצנזור וחמתו גאתה: "מהיכן נובעת ההתנשאות הזו? כלום הגויים אינם בני אדם? מדוע אתה מתבטא בצורה כה מזלזלת כלפם?!"
ה'חפץ חיים' לא נבהל ולא איבד את עשתונותיו, והשיב לצנזור בעוז ובגבורה: "יסלח לי כבוד הצנזור, אבל מסתמא מתוקף בקיאותו כצנזור הראשי הוא יודע חומש… כלום אני חידשתי את המושג של 'להבדיל'? הלא התורה הקדושה היא זו שכותבת זאת במפורש בחומש ויקרא: "אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים", "וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי"…
כך אמר ה'חפץ חיים' מנהמת ליבו, וגם בשעה שסיפר זאת לאורחיו התבטא ברגשת קודש בוערת: "הן יהודי וגוי הם שתי מהויות שונות, לא שייך להזכירם בנשימה אחת!"…
הצנזור נאלץ לשתוק, הן מקרא מלא הוא בתורה; וגם לפי אמונתם, מה שכתוב בתנ"ך – קדוש הוא…
את הנקודה הזו אנו מחדדים מידי שבוע בהבדלה במוצאי שבת: "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך – בין ישראל לעמים". כמו שקיים הבדל מהותי ומוחלט בין קודש לחול ובין אור לחושך, כך מהותית ומוחלטת היא ההבדלה בין ישראל לעמים; הם שתי מהויות שונות והופכיות לגמרי.
ראיתי שמובא סיפור על מרן הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל, בעל ה'ברכת שמואל' וראש ישיבת קמניץ, כי פעם אחת לפני מסירת השיעור לבני הישיבה, הודיע רבי ברוך בער במפתיע כי היום לא יתקיים שיעור. אף תלמיד לא הבין מה קרה לפתע, ורק לאחר כמה שעות התבררה הסיבה.
מעט לפני תחילת השיעור, הגיע הדוור האזורי לביתו של ראש הישיבה, והביא לו מכתב שרבי ברוך בער ציפה לו רבות. מרוב התרגשות לחץ רבי ברוך בער את ידו והודה לו על הבאת המכתב.
רגע לאחר מכן ננער רבי ברוך בער והזדעזע – הלא הדוור הוא גוי! ומיד החליט – אינני מסוגל למסור שיעור בתורה הקדושה אחרי שלחצתי יד לנכרי. אני אמתין עד שתהיה לי מקוה בה אוכל לטבול, ולפני כן – לא אעסוק בשיעור…
נאים הדברים לרבי ברוך בער, שחי במלואה את תחושת ה'רוממנו מכל עם'.
פעם התבטא ואמר: "אמנם אין לי הרבה זכויות, אבל עם זכות אחת אוכל לבוא בודאות לשמים – שבאמת ובתמים אהבתי כל יהודי ויהודי!".
הגאון רבי משה שוואב זצ"ל, מספר בספר 'מערכי לב', כי שמע פעם ביטוי מרבו רבי ברוך בער: "כאשר אדם מברך 'שלא עשני גוי' עליו לצאת בריקוד ומחול על כך שאינו גוי. עליו לחוש אושר עילאי – הרי יש לו חלק בתורה, והקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו לומד עמו, 'המלמד תורה לעמו ישראל'.
הסיפור הבא אודותיו, ממחיש זאת היטב:
פעם איחל רבי ברוך בער בוקר טוב לאדם שעבד בניקוי הארובה שבבית, וכיוון שחשב שהפועל הינו גוי, אמר את המילים בפולנית. נענה הפועל ואמר באידיש: "רבי, יהודי אני! מדוע לא בירכתם אותי בשפת האידיש?"
שמע רבי ברוך בער והזדעזע. "אנא, רבי יהודי", אמר בתחנונים, "מחל לי על שחשבתיך בטעות לגוי!"
"זה בסדר, זה בסדר", אמר הפועל בחיוך, "אינני מקפיד". אבל לרבי ברוך בער זה לא הספיק ולא היתה לו מנוחה. הוא דחק ביהודי שוב ושוב: "עשיתי לך כזו עוולה! אתה יודע מה זה ומי זה יהודי? זה בן אדם אחר, זאת מציאות אחרת! זה קדושה וטהרה!"
כך דיבר רבי ברוך בער מספר דקות, ברגש מתפרץ ובוער על מעלת כל יהודי ויהודי. כשסיים, עיניו ברקו מאושר עילאי, ופנה שוב אל הפועל ושאל אותו: "רבי יהודי, המוחל אתה לי באמת ובתמים?"
"כבר אמרתי לרב שהנני מוחל מחילה גמורה", השיב הפועל, אך רבי ברוך בער חייך ואמר לו: "שמעני ואספר לך סיפור":
נערה אחת קיבלה מסבתה שרשרת דמויית פנינים לרגל שמחה משפחתית. המתנה מהסבתא היתה יקרה לה מאד. יום אחד חברתה שיחקה עם השרשרת – היא נקרעה והחרוזים התפזרו. בתחילה היא הצטערה על כך, אך לבסוף התגברה ומחלה לחברה.
כשחזרה הנערה הביתה, סיפרה לאמה על אובדנה של השרשרת. האם הזדעזעה עמוקות: "מה זאת אומרת מחלת לחברה שלך? אלו היו פנינים אמיתיות, לא מזויפות! זאת שרשרת שעוברת אצלינו כבר דורות בירושה!"
נבהלה הנערה, רצה לחברתה ואמרה לה: "המחילה שלי קודם היתה מקח טעות, לא ידעתי שאלו פנינים אמיתיות! התכוונתי לסלוח על פנינים מזוייפות, לא על שרשרת יקרה שעולה הון רב"…
אמר רבי ברוך בער לאותו יהודי: "אכן אמרת שאתה סולח, אבל זאת לא היתה סליחה אמיתית, כי עוד טרם הסברתי לך מהו ומיהו יהודי כבר הבעת מחילה. עכשיו, כשאתה כן יודע מזה יהודי, ואתה מבין את גודל הפגיעה, אני צריך שתמחל לי באמת ובלב שלם"…
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא')