"אל השופט אשר היה בימים ההם"
ייחודיותו של עם ישראל מתבטאת בכך שגדוליו ומנהיגיו, ככל שהם מוסיפים גדולה, הם מוסיפים ענווה! להבדיל מעובדי הכוכבים שהראש שלהם "מסתחרר" ככל שהם מוסיפים גדולה!
שלמה המלך אומר (קהלת ה, יב): "יש רעה חולה ראיתי תחת השמש, עושר שמור לבעליו לרעתו". דרשו על כך חז"ל (פסחים קיט ע"א): "אמר רבי שמעון בן לקיש: זו עושרו של קרח".
זו היתה הבעיה הגדולה של קרח: הראש שלו "הסתחרר" מהאוצרות הרבים שקיבל מאת ה'! הוא לא הצליח להישאר עניו ושפל, אלא ניצל – מתוך בחירה חופשית – את הכלים שניתנו לו לרעה.
היסוד להצלחה אמתית הוא: "כי אתם המעט"! בה במידה שאדם ממעיט את עצמו, ומתנהג במידת הענווה – כן הוא משמר, ומעצים, את הגדולה שקיבל. וככל שהוא מתגאה בה, ומנצל אותה לרעה – כן לא תהיה לה זכות קיום והיא תאבד ממנו.
זוהי עבודת האדם! לא "להסתחרר" מעושר, ממעמד, מכישרונות. להישאר עניו ושפל!
חששו התמידי של משה רבינו
ענוותנותו של משה רבינו, היא שהביאה אותו אל פסגת הגדולה. באמת צריך להבין, איך יכול אדם כה גדול, שהתורה מכנה אותו (דברים לג, א) בתואר הנעלה: "איש האלוקים", להתנהג בענווה כה מופלגת, עד כדי כך שהתורה מעידה (במדבר יב, ג): "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"?
התשובה לכך היא, שמשה רבינו חשד תמיד בעצמו, שמא אין הוא נותן מספיק 'תפוקה' ביחס למה שקיבל מהשי"ת. משה רבינו ידע היטב את כל המעלות שלו. מכל מקום הוא חשש שמא אין הוא ממצה די הצורך את הכוחות והכישרונות שניתנו לו.
"אשר על פני האדמה" – משה רבינו למד מן האדמה. האדמה –'מספקת את הסחורה' – את מה שזרעו בתוכה היא מגדלת ומצמיחה. היא נותנת את ה'תפוקה' שלה. משה רבינו היה עניו משום שהוא התבונן על האדמה, וחשש שמא הוא גרוע ממנה! שמא הוא לא נותן את התפוקה שיש בכוחו להפיק לפי הכלים הרמים שניתנו לו. שמא אינו מנצל, די הצורך, את כישרונותיו להרבות בכבוד שמים בעולם? שמא אין הוא מנהיג את עם ישראל בצורה המושלמת?
החשש התמידי הזה איפשר לו, ולכל גדולי ישראל בכל מהלך הדורות, להתנהג בענווה, וזאת למרות גדלותם העצומה. הם לא הסתפקו בדרגות הגבוהות אליהן הצליחו להגיע, משום שחששו שמא עדיין הן אינן מספיקות, ביחס למה שקיבלו מהבורא יתברך, ותמיד שאפו להוסיף בעבודת השם, ביתר שאת וביתר עז.
זכורני שכשהתפללתי ביום היכפורים יחד עם רבינו הגדול, גאון עוזנו ונזר תפארתנו, מורנו ורבינו רבי עובדיה יוסף זצוק"ל, כשהיה מגיע לוידוי "ביטלנו תורתך ימים ולילות", בכיותיו ודמעותיו היו רבות מאד. שאלוהו מדוע הוא בוכה כל כך על ביטול תורה, הרי מי כמוהו משתדל לנצל כל שבריר של שניה ללימוד התורה הקדושה? הוא השיב, שאדם שיש בו את הכוחות נדון גם על הכלל, כמה יכול היה להגדיל ולהגביר את לימוד התורה וקיום המצוות בכלל ישראל. אם לא עשה מספיק – הוא נתפס בעוונם. לכן הוא עומד ומתוודה שמא לא פעל מספיק עבור כלל ישראל.
שנינו במשנה באבות (ד, ד): "מאוד מאוד הוי שפל רוח". לא די ב'מאד' אחד, יש צורך ב"מאד מאד"! הווי אומר, שאף פעם בן אדם לא יכול להסתפק במה שעשה, כדי להתרחק מן הגאווה, אלא תמיד מוטלת עליו עדין החובה להתרחק עוד!
כל ימי אני מקפיד לפנות את הדרך לאחרים
פעם אחת ארע שהסבא קדישא, הכהן הגדול מאחיו מרנא ה'חפץ חיים' זצ"ל הלך בשביל צר, שרק בן אדם אחד יכול לעבור בו, והנה הוא רואה מולו קצין רוסי פוסע בשביל. הוא מיהר לרדת לשולי השביל ונתן לקצין לעבור. הקצין שאלו: "הן איש זקן ושבע ימים אתה, מדוע פינית את דרכך לאדם צעיר ממך בעשרות שנים? שורת הדין היתה שאני הייתי צריך לפנות את השביל לכבודך!".
נענה ה'חפץ חיים' ואמר לו: "דע לך! כל ימי אני מקפיד לפנות את הדרך לאחרים!".
המשפט הזה, שיצא מפיו של הכהן הגדול מאחיו, החפץ חיים, צריך לשמש עבורנו משפט מפתח, תמרור דרך! להקפיד תמיד להתנהג בענווה ובשפלות. כבוד לא 'לוקחים'! אי אפשר לקחת אותו בכוח! כבוד רק 'נותנים'. מי שמקיים בעצמו את המאמר "מאוד מאוד הווי שפל רוח" – יפנה תמיד את הדרך לאחרים! הוא לא ייטול את הכבוד לעצמו.
זוהי בהחלט עבודה קשה, עבודת המידות, לפנות את הדרך לאחרים. להקפיד על כבודם ולהיזהר שלא לפגוע בהם. להסתכל תמיד בעין טובה על טובתו וגדולתו של הזולת, לשמוח ולהסתפק במה שיש. לא לחפש איך אפשר לקחת עוד. מי שמתנהג על פי התוויה זו – אשריו בעולם הזה, חייו הרבה יותר מאושרים, וטוב לו לעולם הבא.
כל אדם צריך לזכור דבר אחד פשוט: אני בסך הכל פקיד זוטר בעולם הזה!
יש פקיד בבנק שתפקידו לספור את שטרות הכסף, ולרשום אותם בספרי הבנק. בכל יום עוברים תחת ידו מיליונים. האם הוא יכול להתגאות במיליונים האלו? פשיטא שלא! הוא בסך הכל פקיד, הממלא את חובתו, ומקבל את משכורתו מהמנהל הראשי.
כאן, בעולם הזה, כולנו 'פקידים' של בורא עולם. שום דבר לא שייך לנו. הקב"ה מנה את כל אחד לאיזשהו תפקיד, אותו עליו למלא, איש איש לפי הכלים שקיבל ממנו יתברך. גם אם מתוקף תפקידו הוא 'מגלגל מיליונים', עליו לדעת שהוא בסך הכל 'פקיד', 'צינור' דרכו מעביר הבורא יתברך את השפע לעולם.
הדברים אמורים לא רק ביחס לממון. אדוננו גדול הדורות הגאון מוילנא זצ"ל אומר, כי גם ביחס לחכמה, שומה על האדם להכיר ולדעת, כי אף אם זכה להגיע לאיזושהי דרגה בידיעת התורה, לאחר שעמל, יגע ושקד עליה יומם ולילה, מכל מקום "ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" (משלי ב, ו), ורק משום שהקב"ה נתן לו סיעתא דשמיא מיוחדת זכה להגיע להיכן שהגיע!
כמו שפקיד לא יכול להתהדר בעושרו של בעל הבית, כן כל אדם לא יכול להתהדר ולהחשיב את עצמו למשהו. שומה עליו להרגיש שמדיליה לית ליה מידי, וכל מה שיש לו – מאיתו יתברך הוא! הכתוב אומר (דברים ד, לה): "כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו" – אם אדם מרגיש את עצמו ל'יש', שיש לו משהו מדיליה, הרי הוא פוגם ב"אין עוד מלבדו"!
הנפילה של רבים וטובים, היא בזה שייחסו לעצמם איזשהו 'יש', חשבו שמגיע להם משהו.
זוהי עבודת המידות. להרגיש שאני 'אין'. גם אם הקב"ה מינה אדם לתפקיד חשוב, בעל השפעה רחבה, ונתן לו עושר רב – עדיין עליו להרגיש 'אין'! עליו להרגיש שהוא בסך הכל 'צינור', וככל שהצינור ריק יותר, חלול יותר – כן עובר בו שפע רב יותר מ"אין עוד מלבדו". ואם מכניסים בתוכו משהו מן ה'יש' – זה יוצר 'סתימה' בצינור! והסתימה חוסמת את זרימת השפע העובר דרכו!
המרגיש 'אין' – הוא המרוויח
מספרים על בעל אחד, שהגיע לביתו וראה שם אי-סדר גדול. הרגיזה אותו במיוחד הריצפה המלוכלכת. כיוון שהסבל הזה היה אצלו סבל מתמשך, החליט ללכת להתייעץ עם מרן ראש הישיבה, שר התורה ועמוד היראה, חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל.
כשפתחו לו את הדלת הוא כמעט התעלף: חכם בן ציון עומד עם מכנסים מקופלים כלפי מעלה, נועל נעלי בית לרגליו ושוטף את הרצפה.
כשראה זאת – ברח מהמקום. הוא לא שאל את הרב כלום. 'סטירת הלחי' שחטף הייתה עבורו התשובה הטובה ביותר לשאלתו וללבטיו.
אתה רואה שהרצפה מלוכלכת? מה הבעיה? קח מקל שטיפה ותנקה! פעם פעמיים תנקה לבד, בפעם השלישית האשה תצטרף ותנקה איתך ביחד, ובהמשך היא כבר תנקה לבד… אם תושיט יד לעזרה – הכל יבוא על מקומו בשלום… אבל כדי להושיט יד – צריך האדם לעבוד על מידותיו ולהרגיש 'אין'! מי שמרגיש שהוא 'יש' יתנהג בגישה שזה 'לא מתאים' לו, והתוצאות עלולות להיות הרסניות. ככל שאדם מוותר יותר – הוא מרוויח יותר. מצליח יותר. הוא המנצח!
הלבנה שדיברה ואמרה: "אין שני מלכים משמשים בכתר אחד" – הפסידה והתמעטה (חלין ס ע"ב). השמש ששתקה – הרוויחה! אורה רב עוצמה! "שמש צדקה ומרפא בכנפיה" (מלאכי ג, כ). השמש השכילה להבין, כי היא באה לעולם למלא את התפקיד שייעד לה הבורא, ומה לה, אפוא, להתאונן ולהתלונן?
משום כך, מהווה השמש דוגמא נאמנה לכל אלו המשכילים להבין, שהכל מגיע מאת השי"ת. כפי שדרשו חז"ל (יומא כג ע"א): "הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין – עליהן הכתוב אומר (שופטים ה, לא): 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'".
גם אם ביזו אותם, העליבו אותם, הם לא יוצאים ל'מלחמה'. הם מאמינים באמונה שלמה כי "הכל בכתב מיד ה'", וכל ההערות והביזיונות שספגו – הם מאתו יתברך. מי שמרגיש 'אין' – לא נפגע מכל דבר. לא יוצא להילחם על ה'אין' שלו. מי שהוא 'יש' נפגע כל אימת שמרגיש כי מאן דהו פגע ב'יש' הזה, ויוצא להילחם עליו.
לא אחת אשה פונה לבעלה, שאיחר קצת מלשוב הביתה, ושואלת אותו: "איפה היית?". השאלה הזאת מנדנדת לו… הוא מתרגז ממנה ומתחשק לו לענות: "תפסיקי כבר עם השאלה הזאת! תני לבן אדם לחיות"… ולעתים אף חריף יותר: "מה זה העסק שלך? כל דבר את צריכה לדעת?…". אם ענה כך – הוא לא בכלל "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"! הוא מחשיב את עצמו ל'יש', והריהו כופר ב"אין עוד מלבדו"! אם השכיל לבלום את פיו, ולענות בנחת ובשלווה – הריהו בכלל אלו המאמינים באמונה שלימה שהכל מאת ה', ושכרו רב מאיתו יתברך.
(קטעים מתוך הספר 'משכני אחריך' פרשת קרח)