"לבלתי רום לבבו מאחיו" (יז כ)
שמעתי – ואינני אומר סתם "שמעתי" – מפי בנו של רבי חיים גריינמן זצ"ל, כי שמע מאביו ששמע מפה קדשו של ה'חזון איש' זצ"ל דבר נורא. הוא התבטא פעם: היטלר ימ"ש לא בא על עברות של בין אדם למקום, היטלר הגיע ובא על עבירות של בין אדם לחבירו!
מוראדיג!
ידוע המעשה שהיה מספר רבי ישראל שינקר זצ"ל:
רבי יהושע ליב דיסקין זצ"ל, מטעם בריאות היה עליו לשתות את התה שלו עם הרבה סוכר. ויהי היום בעת השיעור, הכניס לו השמש כוס תה, שבטעות הניח שם מלח במקום סוכר, וכיון שהשמש ידע שהוא זקוק להרבה, הכניס הרבה מלח…
רבי יהושע לייב שתה את התה, ולא ראו עליו שום תגובה, שתה עד הסוף.
באמצע נכנסה הרבעצין בבהלה ולחשה לתלמידים: "אוי וי, היכן התה? אני מגלה כי השמש טעה והשתמש בצנצנת המלח!"
אמרו התלמידים: "היה שם סוכר כרגיל".
"מהיכן אתם יודעים?", שאלה, והם הסבירו: "כי הוא שתה את הכוס כמידי יום, כרגיל, ללא שום תגובה".
היא טעמה את השיריים וצעקה: "כן, כפי שאני אומרת, יש בזה מלח, וזה הרי בשבילו פיקוח נפש!"
למחרת שאלוהו התלמידים: "ילמדנו רבינו, אם זה פיקוח נפש מדוע הרב שתה?"
והוא השיב בפשטות: "למדנו, כי נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, ולא ילבין פני חברו ברבים!"
אגב, גם אני התנסיתי פעם לטעום תה עם מלח, שהכנתי אני עצמי בטעות, וממש לא היה שייך בעולם ללגום ולהכניס משהו לפה, אבל רבי יהושע לייב כן הצליח לשתות כוס שלמה של תה עם מלח, כי חשש שמא יהודי יתמלא בבושה.
ה'חזון איש' זצ"ל אמר פעם על עצמו: "הדבר הגרוע ביותר שיכול להיות לי, אם נודע לי שהיתה לאדם איזושהי עגמת נפש ממני". נכנסו אליו הרבה אנשים, והוא חרד שמא למישהו תהיה עגמת נפש. הדבר הגרוע ביותר בעולם.
בין אדם לחברו! ישמע חכם ויוסף לקח.
את המעשה הבא שמעתי מרבי שלום זצ"ל. אצלם בשכונת 'שערי חסד', התגורר יהודי ישיש, רבי יוסף שמשלביץ' זצ"ל, איש שידע ש"ס. 'א ש"ס איד'.
כדי לדעת מעט מי הוא האדם, נספר כי בצעירותו התגורר בעיר העתיקה, ולמד בישיבת 'עץ חיים' ברחוב יפו. אחד האברכים, שהיה צריך ללכת בדרכו לעיר העתיקה אחרי ה'סדר', ניגש לרבי יוסף והציע: "היום אני אלך אתכם ביחד, אלווה את כבודו לכיוון העיר העתיקה".
"לא!", התחמק רבי יוסף – "קשה לי, ואינני זקוק למלווה".
"מה אכפת לכם, אני בין כה הולך".
"ממש קשה לי, אני רוצה לבד".
"אין כזה דבר שתלמיד חכם ילך לבדו! אם אני בין כה הולך לעיר העתיקה. נלך ביחד".
הרב שמשלביץ לא הצליח לנצח אותו.
אחרי הסדר הולכים. האברך החל לספר לו 'מעשיות': "כבודו שמע מה שקרה אמש, מה שהיה פה ושם?…"
רבי יוסף נעצר מהליכתו, ואמר: "יש לי משהו להגיד לך. בדרך הלוך מהעיר העתיקה לישיבה חזרתי בעל פה 'כתובות'. עכשיו אני צריך לחזור 'יבמות'. ואתה מספר לי מעשיות?!"
ובכן, בשבת אחת הגיע יהודי לבית המדרש לקבלת שבת ומעריב, וכבדוהו לגשת לפני העמוד. החזן החל את תפילתו, והיה נראה כי הוא עתיד לסיים בחצות לילה… רבי יוסף זצ"ל, שהיה כאמור מתמיד גדול, ישב במזרח, וההוא האריך מאד בכל קטע.
לפתע הבחין החזן כי רב יוסף עושה תנועה של צער עם הכתב, כמי שקשה לו כבר עם האריכות. כשראה זאת, יצא לו כל החשק מהחזנות. מיד החליף ניגונים וניהל קבלת שבת רגילה.
רבי יוסף הבין מיד מה קרה, וכי ציער יהודי. הסתיימה תפילת מעריב, רב יוסף המתין שכולם ילכו הביתה. הוא לא הלך לביתו אלא נותר בבית הכנסת. המתין שהחזק כבר ודאי באכסניה שלו, הוא יצא בשקט בלי שיראו, בא דפק בדלת, כאשר נפתחה הדלת והאיש עמד בפתח, התפרץ בבכי: "תרחם עלי תסלח לי, אני מבקש ממך!", והתייפח בבכי.
החזן שאל: "מה קרה?"
– "תמחל לי!".
החזן: "מחול לך! מחול לך!"
כעת הוא נרגע ושב לביתו. הוא יכול ללכת לקדש על היין.
"'לא תונו איש את עמיתו'. ההוא נפגע ממך משהו-משהו". על כך התייפח רבי יוסף בבכי. האיסור הוא גם במשהו, וקל וחומר ביותר ממשהו. וה' יעזרנו.
"בין אדם לחברו", הוא דבר נורא. ידוע לכל כי אסור לצער ולבייש אדם מישראל, אבל לפעמים מצערים יהודי בשוגג, ואפילו לא עולה על הדעת שפגעו בו.
אספר לכם לדוגמא, מה שקרה עמי. קיבלתי הביתה מכתב בעילום שם, וזה תכנו:
"אינני יכול למחול לך, שכל כך פגעת בי והתביישתי! בערב ראש השנה אחרי התפילה לקראת עשיית התרת נדרים, חיפשת שלושה יהודים, עברת ליד הספסל בו ישבתי, ולא קראת לי – שאהיה גם אני מהבית דין, אלא המשכת ממני והלאה והזמנת יהודי אחר. וכי אני לא שווה? אינני דיין כשר?!"…
באמת אינני זוכר מי ומה כי לא עלה על דעתי, אבל ההוא נפגע מאד – מחפשים שלושה יהודים ועוקפים אותו, וכי הוא פסול?!
האיש לא חתם את שמו, ואינני יודע ממי לבקש מחילה. אלא שהוא סיים: "עכשיו אני מוחל לך, אבל בתנאי ששוב לא יעשו על ידך כאלו עוולות!"
פוגעים במישהו ואפילו לא יודעים – לא עולה על הדעת. לכך צריך להשקיע תשומת לב כדי לא להגיע לידי פגיעה. מוראדיג אין דער וועלט.
(מתוך 'יחי ראובן')