הרב ישראל ליוש
ביום ד' באלול יחול היא"צ של הגאון רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק זצ"ל, בעל ה'אור שמח' וה'משך חכמה'.
רבי מאיר שמחה נולד בשנת תר"ג בעיירה 'בלטירימניץ' לאביו הג"ר שמשון קלונימוס זצ"ל ונקרא ע"ש רבו רבי מאיר מטיקטין שבירכו כי יולד לו בן שיאיר את עיני ישראל בתורתו.
בגיל שבע כבר ידע את כל התנ"ך ובגיל תשע כבר היה בקי בסדר נזיקין וחצי סדר נשים.
כשהגיע לגיל מצוות שלחו אביו ל'אייששוק' ללמוד אצל הגאון רבי משה דנישבסקי זצ"ל, ובגיל צעיר נשא לאשה את בת הגביר רבי צבי פלטיאל מקובסקי ז"ל והתיישב ב'ביאלסטוק', שם שקע בתורה כשמונה עשרה שעות ביום בשקידה עצומה, בבית המדרש 'גמילות חסדים', וגיליונות ספרי בית המדרש המעוטרים בהערותיו הרבות של רבי מאיר שמחה יעידו על התמדתו בתורה שם.
בשנת תרמ"ח, בפטירתו של הגאון רבי ראובן הלוי גאב"ד 'דוינסק', נקרא למלא את מקומו, ושימש שם ברבנות לצידו של הגאון מרוגאטשוב זצ"ל שכיהן כרב הקהילה החסידית בעיר, וידידות אמת נקשרה ביניהם.
את ספרו על התורה 'משך חכמה' כתב כשהיה צעיר מאוד, אך לבקשת אביו לא פרסמו בשעתו, והוא יצא לאור רק אחר פטירתו.
את ספרו 'אור שמח' על הרמב"ם החל להוציא בחייו בשנת תרס"ב, וחלקו האחרון יצא לאור אחר פטירתו.
בשנת תרפ"ז נפטרה רעייתו, וכשהוא ניצב על קברה לחש: "עוד שנה אצטרף אלייך".
לאחר כחודש חלה, ובשב"ק פ' שופטים השיב את נשמתו הטהורה לבוראה.
לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ (טז כא)
הגאון רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק זצ"ל, בעל ה'משך חכמה', מבאר נפלאות את האיסור לטעת עץ אצל המזבח.
הקרבנות, אומר רבי מאיר שמחה, אף שהתורה קוראת להם 'לחמי לאשי', אין עניינם שהבורא ית' כביכול ניזון מהם. חלילה לומר שהקב"ה צריך להם, ואנו ברואיו כביכול מעניקים לו משהו בהקריבנו קרבנות. שהרי הוא בעצמותו שלם בשלמות מוחלטת ואינו חסר דבר, ושלמותו אחר שברא את הבריאה והנבראים, היא בדיוק כמו לפניה, ואין שום תוספת בשלמות זו ע"י פעולות בני האדם.
אלא, ענין הקרבנות הוא אכן מופלא ע"פ הסוד, אך עיקרו הוא להוסיף שלמות לאדם, שיתבונן שכל הפעולות שנעשים בקרבן, היו צריכים להיעשות בו, ועי"ז תשוב מחשבתו הרעה ויתקרב אל הי"ת. ועוד העמיקו המקובלים בענין הקרבנות, אבל ודאי שאין עניינם להעניק לקב"ה מתנות ולהשלים לו מחסור, כי שלמתו המוחלטת ובלתי נתפסת בדעת בני אדם, אינה צריכה לתוספות או מענקים ממאן דהוא.
הדומם, אין בו חיות וצמיחה לאחר ברייתו, ואין כח לפעולות בני האדם להוסיף בשלמותו, ואף אם יצרף האדם כמה דוממים לאחד, כמו חול ועפר שיצטרפו למזבח אבנים, הוא לא הוסיף דבר בדוממים, אלא מצירופם נוצר דומם חדש. לעומתם, החי והצומח, יש בהם כח צמיחה, והם ניזונים וגדלים ע"י פעולות בני האדם המזינים אותם.
אם כן, מבאר רבי מאיר שמחה, לכן צווה הקב"ה לעשות מזבח אבנים ושלא יהיה בו כל עץ, כדי שנתבונן שכשם שהמזבח מקום הקרבנות, אינו צריך למזון ומים, ואין בו שום תוספת אחר ברייתו, כן הקרבנות, אינם מוסיפים לקב"ה כל שלמות על שלמותו.
על פי דרכו מבאר ה'משך חכמה' את סמיכות הפסוקים המורים לדיין לדון דין אמת ולא להטות את המשפט, לציווי שלא לטעת עץ אשרה, כי דיין אמת הוא רק מי שאינו מקבל איזה תועלת עצמית, כדוגמת כסף או כבוד מהמשפט, וכל כוונתו הוא רק להוציא דין אמת. וא"כ הסמיכות ברורה, כי כשם שמזבח אבנים ללא עץ, מורה שאין לקב"ה שום תועלת או תוספת שלמות מהקרבנות, כן דיין אמת אין לו תועלת אישית, כבוד או ממון, מהמשפט.
עתה נבין את מאמר חז"ל (שבת י א) 'כל דיין שדן דין אמת לאמיתו, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית' כי כמו שהקב"ה אין לו תועלת אישית מהבריאה, ושלמותו היתה שווה לפני הבריאה ולאחריה, כן הדן דין אמת לאמיתו, אין לו תועלת אישית מהמשפט, וטובתו האישית אחרי המשפט, נשארה כמו שהיתה לפני המשפט.
ע"פ הדברים האלה מקשר רבי מאיר שמחה בין דברי שמעון הצדיק (אבות, ריש פ"א) שהעולם עומד על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים, לבין דברי רשב"ג (אבות, סוף פ"א) שהעולם קיים על הדין, על האמת ועל השלום. 'אמת' היא ה'תורה', 'גמילות חסדים' הוא ה'שלום', ועפ"י דברינו 'דין' הוא ה'שלום', כי כמו שאין לקב"ה תועלת אישית מעבודת הקרבנות, כן אין לדן דין אמת טובה אישית מהמשפט.
***
סיפור צמיחתו של הגאון רבי מאיר שמחה נפתח בנס שאירע לו בילדותו, בתקופת ימי הצאר ניקולאי שגזר לחטוף ילדים ולהכשירם לעבודת הצבא. היה זה בערב שבת בשעת בוקר מוקדם, לפתע שומעת אמו דפיקות על דלת הבית. כאשר פתחה, עמד לפניה אדם לא מוכר, הוא אמר לה בלחישה: 'שמרי על בנך מאיר שמחל'ה, הלילה עומדים לחטוף אותו לצבא… ראו הוזהרתם!', ובטרם הספיקה האם להתאושש ממה ששמעה, נעלם האיש…
כשבעלה הר"ר שמעון קלונימוס חזר מהתפילה, סיפרה לו הרבנית את שאירע, והם החליטו כי עליהם להבריחו מיד מהבית. רעיונות רבים עלו, אך הם נפסלו בזה אחר זה. לבסוף, החליטו כי יטמינו אותו בארגז המצעים בחדר השינה. הרבנית רוקנה את הארגז מתכולתו, הכניסה את רבי מאיר שמחה לתחתיתו ומעליו הניחה את המצעים מסודרים להפליא מבלי שאיש יבחין שמתחתיהם נמצא מאיר שמחל'ה.
לאחר ההסתרה, החלו הרב והרבנית להתפלל ולשפוך שיח לפני רבון העולמים שיציל את בנם מהגזירה הנוראה. כך גם עשתה בהדלקת נרות, התפללה מעומק לבה שיסיר ה' את הגזירה מעל ראש בנם היקר, ויוכל להמשיך לשקוד על התורה כשאיפתו וכאוות נפשו הטהורה.
ליל שבת, סעודת ליל שבת נערכת כראוי לכבודה של השבת, ליבם של ההורים על בנם ששוכב לו שם בארגז המצעים, ושפתותיהם עדיין ממלמלות תפילות לנס שיציל את בנם, ולפתע אשר יגורו בא, הדפיקות המאיימות נשמעו בחזקה על דלת הבית, 'בשם החוק פתחו מהר את הדלת!'
הדלת נפתחה, ושני האנשים שעמדו שם מהרו לשאול: "היכן בנכם מאיר שמחה?" ההורים לא ענו, והם החלו בחיפושים קדחתניים בכל הבית, הם עברו מחדר לחדר, סרקו כל פינה ופינה ופתחו כל ארון ולא מצאו. ככל שהחיפושים נמשכו כעסם גדל וגדל, וכשסיימו ולא העלו חרס בידם, הם כילו את חמתם על כל תכולת הבית, שברו הרסו וקרעו כל מה שנקרה בדרכם…
באורח פלא לא עלה בדעתם לחפש בארגז המצעים, וכך ניצל רבי מאיר שמחה מעבודת הצבא. ההורים הודו לה' על הנס הגדול, וסעודת השבת נמשכה כשמאיר שמחה יושב ליד השולחן, מודה אף הוא על הנס הגדול כשהוא יודע שמעתה דרכו סלולה למלא את שאיפותיו לגדול בתורה…
***
ואכן כבר מגיל קטן, ניכר כי עומד לצמוח כאן גדול בתורה. מסופר שבהיותו בן עשר, כשהתגורר ב'בוטרימניץ' הגיע פעם השמש אל בית המדרש באשמורת הבוקר, ולתדהמתו הוא מוצא את הילד מאיר שמחה עומד על סולם אוצר הספרים כשכולו שקוע בספר, בדיוק באותה תנוחה שהיה כאשר סיימו אמש תפילת ערבית…
"מאיר שמחה, מתי תרד מהסולם?", שאל אותו השמש. "מה כבר אמרו ברכו של אחרי מעריב…?" התפלא מאיר שמחה.
***
הרב שך סיפר כי כאשר היה רבי מאיר שמחה בן שבע עשרה, הוא פגש בבית המדרש זקן שהיה מתהלך כשהוא עצוב ומדוכדך, "מדוע הנך עצוב?" שאל אותו רבי מאיר שמחה. "יש ספר נורא מקדמון אחד העוסק בעניני קבלה 'ספר הקנה', הוא היה בידי וכבר כמה שבועות שהוא אבד לי ואיני מוצא אותו, על כן עצוב אנוכי…"
רבי מאיר שמחה הרגיע אותו וביקש ממנו מחברת ועט, הזקן הביא לו את שביקש, ורבי מאיר שמחה התיישב לכתוב את ספר הקנה מהזיכרון…
***
שקיעותו בלימוד לא פסקה. לאחר נישואיו הוא התגורר ב'ביאלסטוק' וקבע את מושבו בבית הכנסת 'גמילות חסד', שם ישב והגה בתורה שמונה עשרה שעות ביממה, בשקיעות ושקידה עצומה.
מנהג היה לו לטייל לאורכו ולרחובו של בית המדרש, כשהגמרא בידו וכך היה מהרהר בדברי התורה שלמד. לילה אחד מצאוהו העוברים והשבים, כשהוא מסתובב ברחובה של עיר ללא חליפה כשהגמרא בידו, והוא שקוע בשרעפיו ואינו שם לב להיכן הוא הולך, כשהעירו את תשומת לבו התברר שאכן מרוב שקיעותו ועיונו הוא יצא מבית המדרש והחל לטייל כך ברחוב, כאילו היה זה בית המדרש…
***
בהקדמה לספר 'מקור ברוך' להגאון רבי נחום ברוך גינצבורג זצ"ל, מסופר שפעם ביקר את הגאון רבי מאיר שמחה בדווינסק, ומצאו שהוא שמח מאוד וזחה עליו דעתו, וכששאלו לשמחה זו מה עושה, סיפר לו רבי מאיר שמחה, כי אחר שחידש איזה חידוש לאמיתה של תורה, נמנם מעט, ובחלומו ראה גדולי עולם יושבים בפמליא של מעלה ומשוחחים בניהם בדברי תורה. בין הדברים אמרו שם שחסר כעת בעולם מי שיכוון אל האמת, ואז קם הרשב"א ז"ל ואמר שבדווינסק יש רב אחד שלומד וכיוון אל האמת יותר ממנו, כי הרשב"א נשאל על הגמ' בחולין (כב) ותי' שהגירסא משובשת, ואילו רבי מאיר שמחה היטיב ליישב את גרסת הגמ' עפ"י דברי האבן עזרא….
***
ככוחו הרב בתורה כך היה כוחו גם במידות טובות ובשמיעת צרותיהם של מסכנים ודלים, הוא היה שם אזנו כאפרכסת לכל מצוקה שבאה לפתחו, ובלב רחום ורגיש היה אוזר את כל כוחו ומוחו כדי לשמח את הפונים הרבים.
הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצ"ל היה רגיל לספר את שסיפר לו רב בליטא: פעם אחת נקלע אותו רב לביתו של רבי מאיר שמחה בשעת ערב וביקש להיכנס אל הרב, אלא שהוא סורב בטענה כי הרב עסוק כעת בענין חשוב.
הוא המתין מחוץ לדלת, וכעבור מחצית השעה הדלת נפתחה מעט, ומבעדה הוא ראה שרבי מאיר שמחה רוקד כשלפניו יושבים זוג קשישים וילד קטן, מחזה מוזר, הרהר הרב, מה הם הריקודים הללו לפני הזוג הזה? ומה מעשהו של הילד הקטן שם?
לאחר שיצאו האנשים מבית רבי מאיר שמחה, הוא הסביר לרב את שאירע: "הזוג הזה באו אלי אתמול וטענו כי הם רוצים להתגרש, שאלתי אותם האם יש להם ילדים? והשיבו לי שיש להם ילד קטן כבן חמש שנולד להם לעת זקנותם. אמרתי לה שאי אפשר לעשות צעד כה מכריע מבלי לראות את הילד, ועל כן ביקשתי מהם כי למחר יבואו אלי עם הילד. והנה היום הם באו, הושבתי את הילד על ברכיי ודיברתי עמו… 'אתה יודע ילדי היקר שההורים שלך רוצים לעשות אותך יתום…?! אך אל תדאג, אף אם זה יקרה, אני ידאג לך, אתה תבוא לביתי ותהיה ילד שלי…'
ההורים שמעו את הדיבורים הללו ופרצו בבכי נורא, וכשדמעות בעיניהם הם זעקו: לא! אנחנו לא מתגרשים…! לא מתגרשים…!
אך לא הסתפקתי בזה, המשיך רבי מאיר שמחה לספר לרב, רציתי שהיה לזה תוקף ולכן התחלתי לרקוד משמחה, כדי שלא יתחרטו….