מֵהלכות הנחת הסכך על הסוכה
* את הסכך שעל גבי הסוכה, אין צורך להניח לשֵׁם מצוַת סוכה, אך יש 'לחדש' בסוכה דבר מה לשם החג. וחובה להניח את הסכך לשֵׁם צֵל.
* לכתחילה מצוה להניח את הסכך על הסוכה לשֵׁם החג. ואם הסכך הונח לשם צל ולא לשם החג, אין מצוה לשוב ולהניח את כולו לשם החג, אלא צריך רק 'לחדש' דבר מה בסוכה. והיינו, להניח סכך בשטח של טפח על טפח לכל הפחות, או סכך בעובי כלשהו על פני כל אורך או רוחב הסוכה, או לחילופין – לחדש דופן שלישית, שהיא הכרחית להכשרת הסוכה.
* סכך שעף ברוח ונח על גבי סוכה – פסול, כיון שלא הונח לשם צל; ואף סכך שהונח לשם צל, אלא שעף ברוח ושב ונפרס על גבה על ידי הרוח – פסול, כיון שבפעם השנייה לא הונח לשם צל.
* לכתחילה ראוי שהנחת הסכך על הסוכה תֵּעשה על ידי מי שחייב במצוַת סוכה, דהיינו, על ידי ישראל 'גדול', ולא על ידי גוי, אשה, או ילד מתחת לגיל בר מצוה.
מֵהלכות בניית הסוכה
* בבניית הסוכה, יש להעמיד את הדפנות לפני הנחת הסכך, ובדיעבד, אם הסכך הונח לפני העמדת הדפנות – יש אומרים שהסוכה כשֵׁרה, אך לדעת פוסקים רבים, הסוכה פסולה. ואם העמיד את הדפנות ואחר כך הניח את הסכך, והדפנות נפלו, ושב והעמידן – לדעת פוסקים רבים, הסוכה כשֵׁרה, ויש אומרים שצריך להגביה את הסכך ולהניחו מחדש.
* בשעת הצורך, מותר לבנות סוכה בחול המועד, ואף בצורת בנייה האסורה מדאורייתא בשבת וביום טוב, ואף אם הבנייה נעשית באופן של 'מעשה אומן'.
* סוכה ששטחהּ קטן משבעה טפחים על שבעה טפחים – יש אומרים, שהיא פסולה מדאורייתא, משום שאינה ראויה לדירה; ויש אומרים, שהיא פסולה מדרבנן, משום שלא ניתן להכניס שולחן לתוכה, ויש לחשוש שהיושב בסוכה ימשך אחר שולחנו אל מחוץ לסוכה.
סוכה גזולה וסכך גזול
* נאמר בתורה: "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ". ודרשו חכמינו ז"ל, לך – משלך, למעֵט סוכה גזולה, שאינו יוצא בה ידי חובתו.
* בארץ ישראל, בה רוב התושבים הינם יהודים, ואף השלטון נתון בידי יהודים, מותר להקים סוכה ברחוב אף ללא אישור השלטונות או הרשויות המקומיות. אולם, בחוץ לארץ, במקום שבו רוב התושבים גויים, ואינם מוחלים על השימוש ברשות הרבים כשטח לסוכה – יש אומרים שאסור להקים סוכה ברחוב, והיא נחשבת כגזולה; אך לדעת רוב הפוסקים הסוכה כשרה, ובפרט במקומות שבהם יש אישור מהשלטונות להקמת הסוכות.
* סכך גזול, פסול במשך כל שבעת ימי החג, מדאורייתא. וכן דפנות גזולות, פסולות במשך כל ימי החג, אך נחלקו הפוסקים אם אף הן פסולות מדאורייתא, או רק מדרבנן.
* חכמינו ז"ל תיקנו, שאדם שגזל חפץ והשתמש בו לבנין, וכגון שגזל עצים ובנה מהם בית, רשאי לשלם את תמורתו, ואינו מחויב להשיב את החפץ עצמו.
* הגוזל חפץ, חייב להשיב לנגזל את החפץ עצמו, אולם, אם הגזלן מכר או נתן את החפץ לאדם אחר, ולנגזל כבר נודע על גזילת החפץ והתייאש מלקבלו בחזרה – 'נקנה' החפץ לאותו אדם, ויצא מרשות הנגזל, והגזלן אינו חייב להשיב לנגזל אלא את תמורתו.