ההכנה בשלושה ימים האחרונים קודם ר"ה
כתב השל"ה הקדוש (ראש השנה פרק נר מצוה), שהש"ץ ובעל תוקע צריכים להיות בעלי תשובה גמורים ולהכין עצמם שלושה ימים קודם ר"ה ולשמור על עצמם בטהרה. והחתם סופר הוסיף, שעניין זה היה רק בזמנם, שהש"ץ היה מוציא את הקהל, אבל היום שכולנו מתפללים, חיוב ההכנה שלושה ימים קודם ר"ה חל על כל אחד ואחד.
ועל כן יש לנו לנהוג כ'בעלי תשובה' בשלושה ימים אלו, ולקדש הימים בתורה ובתפילה ובתשובה ומעשים טובים, ולהיזהר ביותר בתפילה בכוונה, ולענות "אמן יהא שמיה רבה" בכוונה, דעל ידי ג' הימים הללו קובע האדם את מצבו כבעל תשובה, בבחינת בתלת זימני הוי חזקה.
ובגמרא (ר"ה י:) מבואר דשלושה ימים הוא זמן קליטת הזרע באדמה, הרי דיש בפנינו הזדמנות שלא תסולא בפז, להשיג ולשנות את כל דרגתנו על ידי שלושה ימים אלו, שבהם יכול אדם לקבוע עצמו ראוי לעמוד לפני המלך בתפילה, ועל ידי שישמור עצמו מכל טומאה מפיתויי הרחוב ומדברים בטלים באלו הימים, וינצלם לתורה, תפילה ומעשים טובים נעשה בעל תשובה גמור – הראוי להיות עומד לפני המלך, ועוד שעל ידי שמירה מיוחדת זו בימים אלו, זוכה הוא להיות נידון ברחמים, שהלא אמרו חז"ל (ר"ה טז:): "אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה", ואם כן כמה גדולה החובה שלא לבזבז סגולת ימים אלו בהבל, ולנצלם כראוי לזכות להשיג מעלות אלו.
*
מי ששומר את עצמו וחוסם פיו מדיבורים אסורים, הרי עצם הדבר מכפר לו על כל עוונותיו
וביותר יש להיזהר בימים אלו מדברים בטלים, וכ"ש דיבורים אסורים כלשון הרע, רכילות ומחלוקת, שהם מונעים התפילות לעלות למעלה, והמטמא את פיו בימים אלו הרי הוא מונע מכל תפילותיו דימים נוראים לעלות למעלה ח"ו.
ומאידך מי ששומר את עצמו וחוסם פיו מדיבורים אסורים, הרי מלבד מה שמנע עצמו מלהיכשל בחטא, הרי עצם הדבר מכפר לו על כל עוונותיו, וכמו שכתב רבינו הגר"א באיגרתו, שחסימת פיו מדיבורים אסורים מכפרת על כל עוון, וכלשונו הזהב: "ועד יום מותו צריך האדם להתייסר, ולא בתעניות וסיגופים רק ברסן פיו ובתאוותו, וזהו התשובה, וזה כל פרי העולם-הבא, וזהו יותר מכל".
עבודת הימים הללו: להתגבר כארי בהשכמה לעבודת הבוקר
סיפר לי המשמש בקודש אצל הרה"ק מהר"א מבעלזא זי"ע, שהרבה פעמים היה הרבי זי"ע ער כל הלילה, ועכ"פ מעולם לא היה הולך לישון במיטה, אלא לומד ונרדם על מקומו, אך בימי הסליחות בהגיע הזמן הסמוך לסליחות ממש, הלך לישון על מיטתו אפילו לרגעים ספורים, כדי שיוכל לקיים מש"כ השו"ע (תקפא ס"א) 'לקום' לסליחות, שזה עצמו תיקון גדול בימי הסליחות – לקום משנתו בזריזות ולהתגבר כארי לעבודת הבורא (וביקש שיעוררוהו בקול הקורא "סליחות סליחות").
ובדברי הקדמונים רואים, שנהגו אצלם לקום בלילה מוקדם מאד, דז"ל הרמב"ם פ"ג דתשובה (ה"ד) "ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו, ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאיר היום", ולישנא ד"לקום בלילה" משמע דקמים בתוך זמן השינה, ולכן האומרים סליחות רק אחר שיאור היום – לכאורה חסר להם מעלה זו, אבל העיקר בימי הסליחות לקום בזריזות ולהקדים מכל השנה. ואם בכל אופן אומר בחצות -עכ"פ לא יאחר לקום לתפילה בבוקר, ומה עוד דהווי כחילול השם וצריך להיזהר בפרט בימים אלו.
ואמי ע"ה סיפרה לי, שבכמה קהילות בחו"ל היה השמש מעורר את הציבור בכל בוקר בימי חודש אלול בניגון הקורא ראש, ואף שאצל האשכנזים לא נהגו לומר סליחות בכל חודש אלול, מ"מ היו מתעוררים לקול קריאת השמש הקורא לקום בזריזות, וטעם הדבר כי הקימה לעבודת הבורא היא יסוד העבודה, שכיון שקם בזריזות – הרי כל היום מלא בזריזות, ולכן היו נזהרים בכך במיוחד בחודש אלול.
וזהו לימוד לדידן, עד כמה צריך להזדרז בימים אלו להשכים בבוקר מוקדם, ולהתגבר כארי על תאוות השינה, כי עניין זה הוא יסוד העבודה ממש, שאם תחילת היום הוא בזריזות, ממילא כל היום הוא בזריזות. ועי' בספר "חסד לאלפים" (מבעל הפלא יועץ, או"ח סי' א) שהאריך בזה וכתב וז"ל: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, בזה תלוי כל היהדות, שאם בתחילת היום תקפו יצרו, אך בו ישוב יהפוך ידו כל היום, מרעה אל רעה, יצא ויתגבר עליו יצרו ויעשה בו את אשר זמם – כי עבירה גוררת עבירה, ואמרי אינשי מן השחר נראה טוב היום, הנה כי כן האיש החפץ חיים, בתחבולות יעשה מלחמה ויקבל עליו בכל תוקף שיעור משנתו, יקום בזריזות לעבודת בוראו, ואם יעבור יקנוס עצמו באיזה עינוי וסיגוף באותו יום או ליתן איזה פרוטות לצדקה", עיי"ש.
השמחה והביטחון בר"ה כסגולה לזכות בדין
ראש השנה הוא יום שמחה, על הכתרת מלכו של עולם ואסור להתעצב בו, וכדכתיב בנחמיה (ח, ט-י): "היום קדוש הוא לה', אל תתאבלו ואל תבכו, אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות, כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם".
וראוי לדעת שהשמחה ביום זה היא סגולה נפלאה לזכות בדין, כי ע"י השמחה במלכות שמים מתעוררת אהבת הקב"ה לעמו, שכשם שאנו שמחים בו, כך גם הוא שמח בנו ומאיר פניו אלינו, לזכותינו במידת הרחמים, וכל עיקר עבודתנו בימים אלו, הוא הרי להפוך את ההנהגה מדין לרחמים, דלולא מידת הרחמים אין לנו קיום כלל, דמי יצדק לפניך בדין.
וביותר יש להוסיף, שעצם השמחה על הכתרת הקב"ה, היא הוכחה על בטחוננו בקב"ה שיוציא לאור צדקינו, שהלא רואים אנו במלכותא דארעא, שהעם שמח בהכתרת המלך, דווקא אם הם מאמינים במלך החדש, שהוא רוצה בטובת עמו ויפעל לשינוי פני הממלכה לטובה, וא"כ בשעה שאנו שמחים בראש השנה על הכתרת מלכו של עולם, הרי אנו מוכיחים בכך שאנו בוטחים בקב"ה שיוציא לאור צדקינו, וא"כ זה גופא סיבה לזכות בדין, וכדכתיב (תהילים לב, י) "והבוטח בה' חסד יסובבנו" ואמרו חז"ל (מדרש תהילים לב, ג) "אפילו רשע בוטח בה' – חסד יסובבנהו".
סגולת לימוד התורה להציל ביום הדין
וביותר, הנה בני הישיבות השקועים על תלמודם יומם ולילה, זוכים הם לסגולה הגדולה ביותר ליום הדין, על ידי עצם לימוד התורה, כי הלומד תורה הרי הוא כ'בן' של הקב"ה וכמו שפירש הטור (או"ח סי' קט"ו) מה שאנו מבקשים: "השיבנו אבינו לתורתך", שמפאת שאנו בניו הוא מחוייב, כביכול, ללמדנו תורה, עיי"ש. וא"כ בימשים אלו, שאנו מחפשים היאך להתקרב לקב"ה ולזכות בדין, הנה לנו דרך סלולה להתקרב אליו ית' עד כדי להיות, כביכול, בחינת 'בן' של הקב"ה, וזהו ע"י לימוד תורתו הק', ובזה נעורר רחמי האב על 'בנו' ונזכה בדין.
זיכוי הרבים של בני הישיבות
מו"ר הגה"צ רבי משה שניידער זצ"ל, היה מזהיר את הבחורים שלא יצאו לפעול אצל החופשיים לטהרם ולקרבם, כיון שהדבר עלול לפגוע בהם, שהלא גם עצם הדיבור עם החופשיים מזיק מאוד, שדבריהם מלאים בניבול פה רח"ל, והוסיף מו"ר, שכדי לזכות לקירוב רחוקים – אין צריך דווקא להתעסק עם אנשים חופשיים מתורה ומצוות, אלא גם בתוך הישיבה יכול כל אחד לקרב את החלשים, ולסייע להם בהבנת הסוגיות, וזה גם נחשב כ'קירוב רחוקים'.
וזכורני, שלאחר המלחמה ביקשו לארגן קבוצת בחורים שילכו לפעול לקירוב רחוקים, ומו"ר התנגד לבחורים לפעול בזה, ואמר שחובת הבחורים להתעסק רק בלימוד התורה, וכאשר בא הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל ללונדון אחרי המלחמה, באו לשאול גם את דעתו בעניין, ואף הוא הסכים כדעת מו"ר שאין לבחור לעסוק בקירוב רחוקים מחוץ לישיבה, שחובת הבחור להשקיע עצמו לגמרי בעמל התורה, והשגת קניינים ביראת ה' בתוך הישיבה.
סגולת אמירת מאה ברכות ובפרט בראש השנה
עוד סגולה גדולה לבטל גזירות רעות, היא אמירת מאה ברכות בכוונה, וכדאיתא בטור (או"ח סי' מ"ו) שדוד המלך תיקן מאה ברכות כדי לבטל המגיפה שהיתה בימיו. ורבינו הרוקח (הלכות ברכות סי' ש"כ) הוסיף, דמאה ברכות אינן סגולה רק להינצל ממגיפה, אלא זו סגולה כללית להינצל מכל הקללות שבפרשת כי תבוא, ועד"ז קיבלתי מכמה גדולים זצ"ל, שאמירת מאה ברכות בכל יום הוא סגולה גדולה להינצל מכל צרה, ולאו דווקא ממגיפה.
אמנם דע שסגולה זו דאמירת מאה ברכות, הוא דווקא אם אומרן לאט בכוונה ולא בהבלעה ובמרוצה, שהלא תכלית אמירת מאה ברכות הוא להביא ליראת שמים, וכמו שדרשו חז"ל (מנחות מג:) על הפסוק (דברים י, יב) "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך", אל תקרי 'מה' אלא 'מאה', מכאן שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום", והרי שתכלית אמירת מאה ברכות הוא להביא את האדם ליראת שמים, וכן מפורש בלשון הרמב"ם (פ"א מהלכות ברכות ה"ג) שכתב וז"ל: "וברכות רבות תקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה, כדי לזכור את הבורא תמיד".
והרי שתכלית תקנת מאה ברכות הוא "כדי לזכור את הבורא תמיד", וזהו רק על ידי אמירת הברכות בכוונה, כי כאשר אדם אומר מאה פעמים ביום בכוונה "ברוך אתה ה' אלקינו", ומכוון בשם ה' "אדון הכל", ובשם אלוקים "תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם", עי"ז אינו מסיח דעת מהקב"ה במשך כל היום, וזוכה עי"ז ליראת שמים.
סגולת מאה ברכות
בעת היותי בראש העין, אמר לי זקן וקדוש אחד מזקני מקובלי תימן, שבתימן היו רואים נפלאות ממש באמירת מאה ברכות בכוונה, שבכל עת שהיו גזירות או צרות בין ביחיד ובין ברבים, היו מקבלים על עצמם לומר מאה ברכות בכוונה – ומיד היו רואים נפלאות, ותמה אותו זקן על שאצלנו אין מתעוררים מספיק לנהוג כן.
זיכוי הרבים כסגולה לזכות לחיים
שמעתי על הרב מפוניבז' הגרי"ש כהנמן זצ"ל, שכאשר שכב פעם בבית חולים לפני ניתוח, חיפש מה יוכל לפעול לתועלת הרבים, וקרא לכמה מתלמידיו, ושאל אותם מה יוכלו לעשות כעת לצורך הרבים, ותמהו תלמידיו ושאלוהו מדוע רואה הוא צורך לפעול לתועלת הרבים דווקא בעת כזאת, שהוא שוכב בבית החולים קודם הניתוח, והרי יוכל להמתין קצת, ולאחר הניתוח כאשר ישוב לאיתנו, אז ילך להתעסק כהרגלו בצורכי רבים.
והשיב להם הרב זצ"ל, ששמע על המגיד מקוז'ניץ זצ"ל, שאמרו עליו הרופאים שיש לו גוף חלש מאד ולא יוכל לחיות לאורך ימים, אולם אעפ"כ האריך שנים רבות למעלה מדרך הטבע, ושאלו אותו תלמידיו בזכות מה האריך ימים, והשיב להם, שבכל משך ימי חייו היה תמיד נוטל על עצמו תפקיד חדש למען טובת הכלל, ומיד כשהיה מסיים תפקיד אחד – היה נוטל תפקיד חדש לטובת הרבים, כדי שבכל רגעיו ומשך ימי חייו יהיו הרבים צריכים לו, ובזכות זה האריך ימים, כיון שהקב"ה החזיקו בעולם לטובת כלל ישראל שהיו צריכים לו.
"וכך אני", אמר הרב מפוניבז' לתלמידיו, "בשעה כזאת שאני נמצא בסכנה רבה קודם ניתוח, יודע אני שהדרך המעולה להצלתי היא העסק בצרכי הכלל, ולכן דווקא עכשיו אני מחפש איזה ענין חדש לקחת על עצמי לטובת הכלל, ואז אהיה בטוח שהניתוח יעבור בשלום, כי הקב"ה יציל אותי למען קיום התפקיד החדש שהרבים צריכים לו".
על האדם לבטוח בכוחות עצמו
הנה כשם שצריך האדם לבטוח בקב"ה בראש השנה, כך צריך הוא גם לבטוח בעצמו שיש בכוחו לשוב בתשובה, כי אם האדם מיואש כבר מעצמו, וחושב שלעולם לא יצליח לשוב בתשובה, שוב אין לו תקוה לשוב לה', ועי"ז הוא עלול להיות נידון ח"ו על שם סופו, וע"ד מה שאמרו חז"ל (סנהדרין עא:) "בן סורר ומורה נידון על שם סופו".
וביותר יש להוסיף בזה ד"מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא", וכשם שבמשפט בני אדם, אם אחד הצדדים מראה לשופט שהוא מיואש מהצלתו, ולדעתו ברור שייחרץ דינו לרעתו, אז באמת השופט פוסק דינו לרע, ה"ה במלכותא דארעא – אם האדם מיואש מעצמו ומכריז על עצמו שאין לו תקוה להינצל, אז מהפכים בזכותו רח"ל.
(לקט מתוך הספר 'ביאורים והנהגות על המועדים')