אליעזר (לייזר) רוט
"ויקרא שמה רחובות ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ"
ביישובים הסמוכים לרחובות כבר הכירו את הרבי רבי דוד משה מקרעטשניף זצ"ל, דמותו האצילית נראתה שם לא פעם ולא פעמיים. מכל הארץ היו משחרים לפתחו כדי לקבל את ברכתו, חדר ההמתנה שלו היה מלא וגדוש מפה לפה. סיפורי מופתים התגלגלו בכל מקום, ועד היום תוכלו למצוא לא מעט יהודים שחבים את חייהם לברכותיו ומופתיו הכבירים של הרבי.
אבל הוא עצמו, הרבי מקרעטשניף, לא הסתפק בישיבה בביתו שבקצה העיר רחובות, ובהמתנה ליהודים שיבואו אליו. הוא היה מכתת את רגליו ומשבר את עצמותיו בנסיעות ביישובי הסביבה, בחיפוש אחר ילדים שלא זכו ללמוד בתלמוד תורה, הוא ניהל מצוד אחר נערים שלא זכו ללמוד בישיבה. כך היה מטלטל את עצמו ממושב למושב, מעיר לעיר, ועושה נפשות לה' ולתורתו.
בעיקר היתה מצודתו פרושה על היישובים הסמוכים לרחובות, כדוגמת היישוב 'בית גמליאל', ממנו הצליח להציל כמה וכמה נפשות, ולהעמיד משפחות של יהודים יראים ושלמים, בהם תלמידי חכמים מופלגים שמעטרים כיום את כותל המזרח בהיכלי התורה.
הפעילות היתה מתבצעת בקרב בני כל העדות, אבל השפעתו של הרבי היתה גדולה שבעתיים על יהודים יוצאי רומניה. אלו עוד זכרו את ההוד וההדר שהיה שמור לצדיקי בית קרעטשניף ונדבורנא בארץ מוצאם, ועל כן היתה להם יראת הכבוד מפני דמותו האצילית של הרבי.
פעם שמע הרבי על יהודי מיוצאי רומניה, שהגיע מדי פעם להתברך מפיו בביתו שברחובות, כי הוא שולח את בנו לבית ספר של החינוך הממלכתי, בלי תורה ובלי יראת שמים רחמנא ליצלן. ניסה הרבי לדבר על לבו, ובמשך שעות אחדות ניסה לשכנע אותו בכל דרך אפשרית כדי שיואיל לעשות חסד עם בנו ולהעביר אותו ללמוד במקום תורני.
משראה שהיהודי מסרב בכל תוקף להיענות להפצרות ולדברי השכנוע, החליט הרבי לנסות ולפנות אליו בדרך אחרת: "אם לא תוציא את בנך מבית הספר ותעביר אותו לתלמוד תורה", אמר לו הרבי בקול מאיים, "אל תוסף עוד לראות את פני! אל תבוא לבקש ברכה אם אתה מרחיק את הברכה מעצמך ובוחר להעניק חינוך כפרני לילדך!".
נחרד אותו יהודי ונענה על אתר כי הוא אכן שועה להוראתו של הרבי, ומעביר את בנו לתלמוד התורה, ואכן, מספרים חסידי קרעטשניף, מאותו איום נחרץ של הרבי קמה לה משפחה חסידית לתפארת עם בנים ובני בנים הצועדים בדרך התורה והיראה בכמה וכמה קהילות חסידיות.
ברית תמורת בריאות
בהזדמנות אחרת, גונבה לאוזניו של הרבי שמועה אודות יהודי מיוצאי רומניה, שלמרבה הצער החליט לשלוח את ילדיו למערכת החינוך הממלכתי, שם הם צפויים להתנתק מכור מחצבתם ולגדול בלי שילמדו אותם לקרוא את שמע חלילה וחלילה.
קם הרבי ונסע לביתו של אותו יהודי, החל לדבר על לבו בדבר גודל החשיבות של הענקת חינוך ראוי לילדים ביתר שאת אחרי השואה הנוראה, כשהצר הצורר הצליח להכרית חלק נכבד מעם ישראל, והמחנה הנשאר לפליטה צריך לאזור כוחות ולהגביר חיילים לתורה וליראת שמים לזכר קדושים המושלכים באש ועוד כהנה וכהנה הרבה הרבי לדבר על לב האיש.
היהודי נע על מקומו בחוסר נוחות. הוא לא רצה לשלוח את ילדיו לחינוך חרדי, הוא העדיף את החינוך החילוני למרבה הצער, אבל לא היו לו תשובות לענות על דברי הרבי, הוא ידע כי צודקים ונכונים דבריו ואין לו שום הצדקה להחלטה שקיבל.
לפתע עלה במוחו רעיון, הוא יודע איך הוא יוכל להתפטר מהאדמו"ר שהגיע לנגן לו על המצפון ולדחוק אותו בכל כוחו כדי שישלח את בניו לחינוך החרדי.
"מה הרבי רוצה ממני??? שאל האיש בקול גדול, "אני הבעיה? אני מלתי את הילדים שלי כדת וכדין, אני מלמד אותם שהם יהודים ושהם צריכים להישאר יהודים. לעומת זאת השכן שלי, זה שגר שם, במרחק של כמה מטרים בודדים ממני, הוא לא מל את בנו! הוא לא הכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו, שהרבי ישכנע אותו קודם למול את בנו, ואחר כך ידבר איתי על חינוך תורני לילדם שלי שנימולו כדת וכדין!".
שמע הרבי את הדברים והזדעזע עד עמקי נשמתו. הייתכן כדבר הזה? יהודי שנמנע מלמול את בנו? בלי אומר ודברים קם ממקומו ומיהר לבית השכן, נקש על דלתו ודרש לדעת אם אכן נעשתה הנבלה הזאת בישראל שיהודי יימנע מלמול את בנו רח"ל…
השיב אותו יהודי שאכן, בצער רב הוא נאלץ להימנע מלמול את בנו. ומה מאלץ אותו לכך? החשש שאולי חלילה וחלילה תפרוץ שואה נוספת לעם היהודי, וכמו בשואה הקודמת, בה הוא עצמו כמעט קיפד את חייו ובה נספו כל בני משפחתו, יהודים שיצליחו להיטמע בין הגויים יוכלו להציל את עצמם, לעומתם מי שחתום בחותמו של הקב"ה כי הוא נימול כדת וכדין, לא תהיה לו אפשרות להימלט מהגורל האכזר, ולכן נמנע אותו אדם מלמול את בנו, כדי שלפחות יוכל להציל את עצמו אם חלילה תפרוץ שואה נוספת…
נענה הרבי והבטיח ליהודי בהן צדקו שלא תפרוץ שואה נוספת, ושלא יאונה לבנו כל רע כל ימי חייו בגלל המילה, אדרבה, זכות המילה תגן עליו ויזכה לחיים ארוכים…
היהודי השבור אמר לרבי שהוא מוכן למול את בנו בתנאי אחד ויחיד: "בן נוסף יש לי, גדול יותר, והוא סובל ממחלה קשה וחשוכת מרפא, אם הרבי יבטיח לי שהילד הזה יבריא ויהיה כאחד האדם, אני אמול את בני השני". ניאות הרבי לקבל את ההצעה, בירך את הבן החולה שהבריא ושב לאיתנו כאדם בריא לכל דבריו, והיהודי עמד גם הוא בדיבורו ומל את בנו כדת וכדין.
הבית שנחרב
גדולות ונצורות חולל הרבי מקרעטשניף זיע"א ברחובות ובכל יישובי האזור, אבל איך בכלל הגיע האדמו"ר הצעיר לימים, אוד מוצל מאש ונצר לשושלת המפוארת של אדמו"רי בית נדבורנא וקרעטשניף, להתגורר בעיר המדע, שבאותם ימים לא היה כמעט זיק של תורה ויראת שמים, למעט כמה נקודות קטנות של אור שאך בקושי שרדו בסביבה החופשית ופורקת העול?
כשהסתיימה מלחמת העולם השניה, נותר רבי דוד משה מקרעטשניף חסר כל. הוא נשאר בלי רכוש, רובה המוחלט של משפחתו נלקח ממנו בשואה הנוראה, אבל ירושה גדולה וחשובה השאיר לו אביו: את עול האדמו"רות.
וכך, בעשר אצבעותיו עמל הרבי הצעיר וקומם מחדש את הקהילה הקדושה 'קרעטשניף' מעפרה, שרידי הקהילה, המעטים ששרדו את התופת הנוראה, התקבצו אליו, אחד מעיר ושניים ממשפחה.
הוא נשא לאשה את הרבנית אסתר רחל, שהיתה בת אחותו הרבנית סימא רייזל, אשת הרה"ק רבי חיים מרדכי מנדבורנא זצ"ל.
כעבור חודשים אחדים עלתה המשפחה כולה לארץ הקודש, ומיד לאחר מכן כך התיישבו שניהם, גם החתן הצעיר וגם חמיו הגדול, בירושלים עיר הקודש, משוש כל הארץ.
אבל רצתה ההשגחה העליונה שיתפזרו הצדיקים בקרב הארץ, שילקטו אליהם את שרידי התופת, יהודים שבבות הימים ובצוק העתים שכחו את כור מחצבתם, ועל כן סובב הקב"ה את העניינים כך שיתפזרו הצדיקים בערים המרוחקות שעד נעדרו כמעט לחלוטין דמות של רב ומורה דרך.
בשנת תש"ח, כשגברו ההפצצות, נעקר רבי חיים מרדכי מנדבורנא מביתו שבירושלים, וקבע את מושבו ביפו. חתנו, רבי דוד משה מקרעטשניף דווקא ביקש להישאר בירושלים למרות ההפצצות, אבל הפגזים שירה הלגיון הירדני לא הותירו לו ברירה, אחד מהם פגע בפגיעה ישירה בביתו של האדמו"ר, וברגע אחד איבד הבית את צורתו וכבר לא היה ראוי למגורים.
נטל הרבי את מקל הנדודים בידו, ובפעם המי יודע כמה נאלץ לעקור ממקומו, יחד עם רעייתו הרבנית, ולעבור לבית חמיו שביפו.
על אם הדרך
בדרכם מירושלים ליפו, עברו הרבי והרבנית בעיר רחובות. החמה עמדה לשקוע והרבי טרם התפלל תפילת מנחה, ומשכך עצר ברחוב המרכזי החוצה את העיר רחובות מצד לצד, והתפלל מנחה.
סובבה ההשגחה העליונה ובמקום חלפו כמה מיוצאי מרמרוש שברומניה, הכרת פניו של הרבי ענתה בו שבן קדושים הנו, וכששאלו לשמו וגילו שהוא בן לאותו צדיק, רבי אליעזר זאב מקרעטשניף זצ"ל, אשר יצא שמו לשם ולתהילה בכל גלילות רומניה שלפני המלחמה, ניצת בהם הניצוץ החסידי, והם פנו לרבי בתחינה ובבקשה שיישאר עמם ויאציל עליהם ועל העיר כולה מהודו.
התעכב הרבי עמם, שוחח עמם והרעיף עליהם טללי תחיה, להעיר את העצמות היבשות ולהכניס בהם מידה גדושה של יראת שמים ורגש יהודי. הוא הבטיח להם לשקול ברצינות את הצעתם, ולבחון את האפשרות שיבוא להשתקע ברחובות.
ואכן, ביפו החל הרבי להתעניין על רחובות, ועל האפשרות לקבוע שם מקום מגורים קבוע. באותה העת, וגם מאוחר יותר, הוא נועץ בשני גדולי עולם שהודם חפף אז על יושבי ארץ הקודש, הלא הם כ"ק מרן אדמו"ר מהר"א מבעלזא זצ"ל, ומרן החזון איש זצ"ל, ושניהם הורו לו בפה מלא לשבת ברחובות. החזון איש הורה לרבי לפעול שתהיה רחובות עיר של תורה וחסידות כמו בני ברק, ואילו הרבי מבעלזא זיע"א התבטא על כך בלשון הווה ואמר כי רחובות היא 'א היימישע שטאט', כלומר, עיר חרדית כבר עתה…
בבירורים העלה הרבי כי לאחר המלחמה התפנו בעיר דירות רבות שהיו שייכות לערבים, וכדי לקבל דירה מהעיריה, עליו למלא טופס בקשה.
כאשר פנה הרבי לעיריה כדי לקבל דירה, נשאל ע"י הפקיד על עיסוקו. נענה הרבי ואמר: סבי היה אדמו"ר, אבי היה אדמו"ר, וגם אני, עיסוקי באדמו"רות.
הפקיד הביט על הרבי בעין עקומה לנוכח המקצוע המוזר שבו עוסק האיש שלפניו, והחליט שרחובות ותושביה אינם צריכים לאדמו"ר או רועה רוחני מכל סוג שהוא, ולכן טוב יעשה אם יסרב לבקשתו של הרבי, ויעניק את הדירה במקום זאת לסנדלר, חייט או אולי אפילו צייר או פסל.
אדמו"ר בן אדמו"ר
משראה שהפקיד מסרב להכיר במקצוע האדמו"רות והרבנות כמקצוע חיוני לעיר, פנה הרבי למשרד הדתות, וביקש להשפיע דרכו. ואכן, הגיעו למשרד הדתות פגש את הגאון רבי יהודה צבי מלצר זצ"ל רבה של רחובות וראש ישיבת קלצק, בנו של מרן הגאון הגדול רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל.
הרב מלצר אשר הכיר ברבינו כי איש מורם מעם הוא, ופניו מאירות כשל צדיק וחכם, שאלו לשמו, השיב לו הרבי, כי הוא בנו של הרבי מקרעטשניף זצ"ל, וגולל בפניו את הקורות עמו בענין הדירה ברחובות.
הרב מלצר לא התמהמה והזמין את רבינו לשהות בינתיים באחד מן הצריפים של הישיבה, עד שישובו התלמידים שעזבו אותה בגלל המלחמה הנטושה בימים אלו. לימים אמר הגרי"צ מלצר: "חשתי שאסור לה לרחובות להפסיד אוצר זה".
בחודש תמוז תש"ח הגיע רבינו לבדו לשכון בצריף של הישיבה, לבדוק מקרוב את העיר ואת תושביה, כדי לדעת האם נכון הוא שיקבע את מגורו לקבע בעיר. לאחר ימים אחדים הגיעה זוגתו הרבנית ע"ה, וכך התגוררו השניים בצריף שהקדיש עבורם הגרי"ד מלצר, כשאת התפילות התפלל הרבי עם בחורי הישיבה. בסעודה שלישית, כך העידו זקני העיר, היה הרבי עורך את שולחנו הטהור, כשמלבדו נכחו בטיש עוד שלושה או ארבעה אנשים בלבד…
את הדירה של הישיבה נאלץ הרבי לפנות כעבור חודש, כשהמלחמה הסתיימה ותלמידי הישיבה שבו לבית תלמודם. שכר הרבי דירה קטנה ברח' הרצל, ולאחר תקופה העתיק משם את מקום מושבו לשכונת שעריים שהיתה מאוכלסת בעיקר ביהודים יוצאי תימן.
כשהחלה הקהילה הקטנה להתרחב, ויהודים נוספים דבקו ברבי זצ"ל והחלו להסתופף בצלו בקביעות, החלו שכנים מסביב להצר את רגלי הקהילה. הם לא רצו שרחובות תהפוך לריכוז חרדי, בוודאי לא חסידי. כך החלו צעירי העיר להתאסף בשבתות ליד בית מדרשו של הרבי מקרעטשניף, להשמיע מוזיקה קולנית וטרטורי אופנועים, עד שהשהות במקום הפכה לבלתי נסבלת.
לימים התברר שעל אף שהתושבים צרי העין חשבו לרעה, ולא רצו בהיווצרותה של קהילה חרדית ברחובות, אלוקים חשבה לטובה, ודווקא בגלל שהצרו את רגליו, פנה הרבי לקצה העיר, לרחוב 'ההגנה', שם קבע את מושבו ולא רק שהקים בית מדרש ומוסדות לתפארה, ישיבה קטנה וישיבה גדולה, תלמוד תורה, בית חינוך לבנות, מקווה טהרה ועוד ועוד, אלא במקום נבנו גם בניינים ולאחר מכן בניינים נוספים, וכך נוסדה לה קריית קרעטשניף המעטירה, שכיום מונה מאות רבות של משפחות, ומשמשת אבן שואבת לכל יהודי מבקש ה' המתגורר בעיר וביישובי הסביבה, כשמנייני תפילה ושיעורי תורה פעילים בבית המדרש מהשעות הקטנות של הלילה, ועד אחרי חצות הלילה שלמחרת.
תודתנו ליו"ר מכון 'ארחות אדם' – קרעטשניף, הרה"ח ר' אברהם מרדכי בלינדר שליט"א, ולספרא רבא הרה"ח ר' משה אהרן אויש, על טובת העין שנהגו בנו כששיתפו עמנו חומרים שכתבו וקיבצו אודות מסכת חייו של הרבי מקרעטשניף זיע"א, ודברי הימים של הקמת קריית קרעטשניף ברחובות.