מרבית המפרשים ובעלי המוסר עמדו על פליאה גדולה ועצומה הזועקת מאליה. התורה אומרת: "ויגדלו הנערים ויהי עשיו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אוהלים: ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב" (כה, כז-כח).
ובמדרש (ילמדנו אות ס) מתואר כיצד הצליח עשיו לצוד את אביו בפיו: "היה בא מן החוץ היה אביו שואלו: היכן היית היום? אמר לו: בבית המדרש! לא כך וכך היא הלכה מכך וכך?! לא כך איסורו ולא כך היתרו?! ואומר לאביו: אבי, המלח מהו שיתעשר? והיה יצחק תמה ואומר: ראה כמה בני מדקדק במצות! ומתוך דברים אלו היה צדו בפיו ואוהבו".
והענין משולל הבנה. כיצד יתכן שיצחק הצדיק מרום מעלתו ותפארתו אהב דווקא את עשיו ולא את יעקב? ויותר פלא כיצד יתכן שעשיו הצליח להתל ביצחק בקלות מבלי שיכיר ברשעותו? בעיני הבדולח שלו, לכאורה היה אמור להבחין בדקות הדברים בצביעות ובשקר שמסתתרות מאחורי דבריו של עשיו באיצטלא של התחסדות והצטדקות?
הן הלוא ידועים דברי הרמב"ם (מורה נבוכים חלק ג פרק נא) שזאת היתה דרגת שלושת האבות – "יראה מאין עין וישמע מבלי אוזן!", ופלא לומר שלא ידע והכיר את נפש עשיו בנו הרשע?
הרי ידוע מעשים מופלאים מגדולי הדורות הראשונים והאחרונים, שהבחינו בנקל על פניו של האדם היכן הוא עומד מבחינה רוחנית. כיצד יתכן שיצחק אבינו משלושת אבות האומה לא הבחין בדבר?
הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל, משגיח ישיבת פוניבז', בספרו 'מכתב מאליהו' (חלק א, עמוד 62) כותב: "והנה משה רבינו בעוצם חכמתו היה מכיר כל אדם בתוך תוכו על פי כל צדדי כוחות נפשו אפילו הטמונים ביותר, כמו שכתוב: 'ואתה תחזה מכל העם', ואמרו חז"ל שהבחין על פי חכמת הפרצוף".
ומעתיק את דברי הגאון מוילנא (בספרו 'אדרת אליהו' – דברים) שהיו באים ישראל אל משה לשאול כל אחד על עבודת ה' הפרטית שלו, ומשה היה מלמדם העצות והדרכים לכל אחד כעניינו הפרטי על פי השם".
כך גם היה אצל הגאון מוילנא עצמו, שהיה מאבחן בהבטה קלה על פני אדם את עומק מהותו ונפשו. כפי שמספר רבי חיים מוואלוז'ין, גדול תלמידיו ויוצקי מימיו של הגאון מוילנא, בהקדמתו ל'ספרא דצניעותא'
עוד בדור האחרון זכינו לראות בעינינו צדיק וקדוש עליון, מרן ה'סטייפלער' זצ"ל, אשר המליצו עליו 'אין נסתר מנגד עיניו', לאור זאת שהיה מזהה באחת על פניו של האדם וכן על גבי הכתב את כל עברו ומצבו הרוחני של הכותב, וכבר נודעו לרוב סיפורי מופת נוראים שאירעו במחיצתו.
כשלמדתי בישיבת רוז'ין לצעירים בבני-ברק, זכינו לקבל תורה והשקפת חיים מהגה"צ רבי מרדכי עמרם יעקובזון זצ"ל, ששימש בימים ההם כמשגיח בישיבה. בהזדמנות מסויימת הוא דיבר על הביקור אצל גדולי התורה, ובתוך הדברים אמר: "עליכם לדעת שצדיקים רואים! יש לכם להתכונן כראוי לפני שהינכם דורכים על מפתן דלתו של צדיק הדור!". דברים אלו שיצאו מהלב נכנסו ללב.
כעבור מספר שנים כשלמדתי בישיבת פוניבז', זכיתי לעלות יחד עם קבוצת בחורים מבני הישיבה, במשך תקופה מסויימת לשוחח בלימוד עם ה'סטייפלער' מידי שבוע ושבוע. בשלב מסויים יזמו הבחורים שבימים שאמורים הם להיכנס אל ה'סטייפלער' ישכימו קום בשעה שש וחצי בבוקר, להספיק ללמוד לפני התפילה, ובנוסף יקבלו על עצמם 'תענית דיבור' במשך כל היום. מטבע הדברים היו ימים שהצליחו ליישם את הקבלות הללו כראוי והיו ימים שנכשלו בחלקם.
ואכן יכולני להעיד על תופעה פלאית. בימים שהשכמנו קום ולא דברנו כלל במשך היום, כאשר נכנסנו לפני ה'סטייפלער' זכינו ממנו לחביבות יוצאת דופן. הוא קם בפנינו מלוא קומתו וקיבל אותנו במאור פנים מיוחדת. ולאידך, בימים שלא עלתה בידנו לעמוד בקבלות בשלימות, הוא היה מחווה באצבעו ומרעים בקולו: "תכנסו! תכנסו!" אולם מבלי לגלות בפנינו שום רגשות הערכה והוקרה מיוחדים.
פעם כששחתי זאת בפני אחד הנכדים, היה נראה שאינו מתפעל כלל מהדברים, היה אצלו הדבר כה פשוט ושגרתי, ולא הבין כלל מה באתי לחדש.
מכל זאת אנו רואים שהצדיקים רואים הכל, ומכאן מתחדדת השאלה ביתר שאת, כיצד יצחק אבינו, ממעמידי האומה, בעוצם טהרת נפשו לא הבחין בצביעותו של עשיו?
כמה דרכים נאמרו בישוב הדברים:
דרך נפלאה לבאר זאת סללו לנו גדולי בעלי המוסר:
בתלמודי-תורה תמיד נהגו המלמדים לתאר באוזננו את גסות הרוח ורשעותו של עשיו; כיצד בלע את העדשים בפעירת פה. כיצד דיבר בבוז על הבכורה. כיצד שמר טינה ושנאה ליעקב אבינו ורדף אותו עד אחרית ימיו, ועוד. מציאות זו גרמה לנו לצייר במוחנו את עשיו כאיש גבוה ומפחיד, בעל חזות מגושמת וגסה, ולכן איננו יכולים להבין זאת כיצד יצחק אבינו לא הבחין בדבר שכל נער היודע קרוא וכתוב יכול להבחין בו בנקל, ומכאן מזדקפת התמיהה במלוא חריפותה.
אך לאמיתו של דבר, תכונות נוספות היו לו לעשיו, כפי שהארכנו בתחילת המאמר. הוא היה מדקדק עצום במצוות, והשתדל להחמיר על עצמו בקיומם. מעשי הרֶשַע של עשיו המתוארים בחז"ל לא החלו כך בגלוי, בתחילה היה זה שינוי קטן, דק מן הדק, שאפילו עשיו עצמו לא הרגיש בכך. הוא המשיך לרמאות את עצמו שהוא צדיק ונוהג בצדקות, עד שגם יצחק לא היה מסוגל להרגיש בזה.
מרן הגה"צ רבי ירוחם ליוואויץ זצ"ל, משגיח ישיבת מיר, כותב זאת בלשונו הזהב: "הנה איך זה באמת מובן לנו? האם היה כאן חלילה איזה מעשה של ילד שובב המתלוצץ מאב לא חכם והמרמה אותו מראש עד עקב? והאם באמת היה כל כך קל לרמות את יצחק? חלילה מכל זה! –
"אלא פירוש הדברים נבין מכך, שהעמידה התורה מעלתו של יעקב שהיה איש תם, היינו שכולו היה מתאים התאמה בתכלית, פיו ולבו שוין. נבין אם כן שזה שנאמר על עשו שהיה ההיפך מיעקב 'איש יודע ציד' – כלומר שלא היו מתאימין אצלו הפה והלב. אמנם כי היה מדקדק במצות, והוא עשו דימה ודאי כי מחמיר גדול הוא, ולא היתה לו אף ידיעה מחסרונותיו. אלא שלא היה איש מתאים, לא היה מתאים עם כל עצמותו וזה הוא 'יודע ציד' ההיפך 'מאיש תם'…".
הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, משגיח ישיבת פוניבז', ביטא זאת בשיחתו בלשון אחרת: "בודאי שעשיו דקדק במצוות, ולפחות עשיו בעצמו היה סבור שמדקדק במצוות, וחי בתוך השקר וסבר ששלם הוא במעשיו. כי כן ניתנה כח לרע ולשקר, שיכול להיות רשע גמור ולסבור שמעשיו כשרים וראויים. וכל הנפקא מינה בין הטוב לרע הוא רק בענין פיו ולבו שוין, וכיון שהיה מרמה את עצמו יכול היה גם לרמות את אביו".
ויש שדקדקו זאת מדברי רש"י שפירש שכיון שנעשו בני שלוש עשרה שנה זה פורש לבתי מדרשות וזה פורש לעבודה זרה. שהנה לא נאמר ברש"י זה 'הולך' ועובד עבודה זרה, אלא זה 'פורש' לבתי מדרשות וזה 'פורש' לעבודה זרה. משום שבתחילה הם עדיין לא 'הלכו', הם רק 'פרשו' בלב כל אחד לכיוון אחר.
בתחילה עדיין לא היה עשיו שקוע ממש בעבודה זרה, אדרבה עדיין היתה בו גדלות מסויימת שבגללה היה סבור שהוא צדיק גמור, ואף יצחק אבינו יכול היה לטעות במהותה, שכן הפרישה היתה כאמור רק בלב ולא במציאות, ולכן עדיין אחז שהוא מחמיר גדול, ורק באופן הזה הכירו יצחק. בשונה מרבקה שכבר בימי עיבורה הרגישה שהוא רוצה לצאת לבתי עבודה זרה, (כמובא במ"ר סג, ה).
אמרה שנונה אמר פעם הגאון רבי אהרן שיף, רבה של אנטוורפן: "לכל רמאות ישנו גבול מסויים. כלומר, את החבר אפשר לרמות כמה חודשים, את בני הבית כמה שבועות, את אשתו כמה ימים, אך רמאות של האדם כלפי עצמו הוא ללא גבול. האדם מסוגל לרמות את עצמו בלי סוף ובלי גבול".
זה היה שורש תחילת הנפילה של עשיו, שלא היו פיו וליבו שוין. הוא רימה את עצמו שהוא בעל דרגה, ודיבר גבוהה גבוהה על דקדוקי מצוות, ואף הידר במצות כיבוד אב ואם. אלא שבתוך תוכו כבר פשתה הריקבון, הרצון לפרוש לבתי עבודה זרה כבר היה קיים בו, אך כיון שלא עשה זאת למעשה עדיין סבור היה שנשאר צדיק.
הדקות הזאת היתה קשה מאוד לזיהוי ולהבחנה, לכן יצחק לא הרגיש בה, ובודאי שלא עשיו שהיה נוח לו לרמות את עצמו, לחיות ברמאות.
הגה"צ רבי משה אהרן שטרן זצ"ל, משגיח ישיבת קמניץ, מספר שכאשר עלה לאחר נישואיו להשתקע בארץ הקודש החליף את מלבושיו, ממלבוש אמריקאי ללבוש ירושלמי אוטנטי, כמנהג המקום וכמנהג משפחת רעייתו, ונכנס ללמוד בכולל של ישיבת קמניץ.
ביום מן הימים, בעת שלמד בכולל, להפתעתו נכנס להיכל בית המדרש רבו הגה"צ רבי ישראל חיים קפלן זצ"ל, ששימש כמשגיח בישיבת 'בית מדרש עליון' במונסי, שרבי משה אהרן נמנה כתלמיד בישיבה ההיא במשך כמה שנים. הרב קפלן הוא חתנו של מרן הגה"צ רבי ירוחם ליוואוויץ זצ"ל ממיר, וחותנו של יבדל לחיים מורי הגאון רבי ברוך דוב פוברסקי שליט"א, ראש ישיבת פוניבז'.
רבי ישראל חיים שזיהה את תלמידו החשוב משכבר הימים ניגש אליו לאחל לו שלום ברגשות חמים, ותוך כדי דיבור הוא שם לב לכך שרבי משה אהרן עוטה חליפה ארוכה, לא כפי שהכירו מימות חוץ לארץ. הוא הסתובב סביבו והביט עליו מכל עבר כמשתהה: "אַה! אַ' פַארטִיגֶער תלמיד חכם!" [תלמיד חכם מושלם!]. "אִיר הַאלְט שוֹין בַּיי דֶעם?.." [אתם כבר אוחזים בזה?]…
מתוך מבוכה מסויימת שתק רבי משה אהרן ולא הגיב, ורבי ישראל חיים המשיך לומר: "אל תתפתה להאמין! תדע לך שנשארת אותו הדבר כפי שהיית עם החליפה הקצרה… זה לא שינה בעצמותך כלל!…"
לימים, כאשר סיפר זאת רבי משה אהרן בשיחתו בישיבה, אמר: "בשעת מעשה לא ירדתי לסוף דעתו, ואף חשתי פגוע מן הדברים. אך משהתיישבתי בדבר הבנתי כי מורי ורבי, שהיה איש אמת ללא כחל וסרק, ודאי חפץ היה ללמדני יסוד עצום בעבודת ה', שכאשר החיקוי כשלעצמו אינו נובע מטהרת ופנימיות הנפש, הוא אינו פועל כלום, רק על הדמיון. –
"החיקוי הוא יעיל ברוחניות, כאשר הוא גורם לאדם לפתח שאיפה וכמיהה לעלות ולהתרומם. בבחינת "קנאת סופרים תרבה חכמה". אולם אם החיקוי החיצוני הוא ללא השפעה פנימית לא רק שאינה מועילה אלא אף מזיקה. כי היא מפתחת דמיון שקרי של אחיזה במעלה מסויימת, כשלמעשה היא אינה קיימת".
זו אחת התכונות שאפיינו את עשיו הרשע. חיקוי ודימוי שנבעו מצביעות ורשעות, ללא שום השפעה פנימית. שם היתה טמונה אחת מנפילותיו הגדולות!
לעומת זאת, זכורני שראיתי אצל הגאון האדיר רבי ישראל זאב גוסטמאן זצ"ל, ראש ישיבת 'נצח ישראל', שלאחר נישואי נכדתו הראשונה, החל לחגור 'גארטעל' בתפילה. יום אחד ראהו יהודי חסידי כשהוא חוגר את הגארטעל, וסקרנותו נעורה בו. הוא החליט לברר את פשר הדבר, ולאחר התפילה ניגש אליו ושאל: "ראיתי שכבוד תורתו לובש גארטעל בתפילה, והיות שכבודו גאון הוא, רצוני ללמוד טעמו".
רבינו השיבו בבת שחוק: "גאון אינני, אך מכל מקום אענה לך על שאלתך. מורי הגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל, החל באחד הימים להניח תפילין של רבינו תם. אחד התלמידים שאלו על כך, והוא השיב שהיות והוא עמל כמה פעמים לישב את דברי רבנו תם, אולי לעתיד לבוא יזכה שרבינו תם יקבל את פניו, ואיני רוצה שיצעק עלי שאני 'קרקפתא דלא מנח תפילין'…".
המשיך הרב גוסטמאן לספר: "כשהגיע רבי שמעון לגיל מסויים, החל לחגור אבנט בשעת התפילה, וכששאלוהו על כך אמר שאף שבמשך היום כולו הוא חגור באבנט, מכל מקום ברצונו לקיים מצוות 'היכון לקראת ה' אלוקיך' כפשוטו. –
"כתלמידו של רבי שמעון", אמר הרב גוסטמאן, "הגעתי אף אני לגיל שאוכל לקיים מצות 'היכון'"!…"
זה הוא חיקוי חיובי הראוי לשבח, כי הוא מביא בכנפיו עליה רוחנית ולא נסיגה. הוא נובע מפנימיות, מתוך הישגים והרגשות נעלות של כמיהה ושאיפה. אך חיקוי חיצוני לשם חיקוי בלבד, הוא דמיון שוא שמספק ומשביע את האדם מלתור אחר העליה, וגורם לו לפטור את עצמו מלעשות את מחויבותיו.
(מתו הספר 'אוצרותיהם אמלא')