"ויבוא יעקב שלם" (לג יח)
"שלם בגופו…, שלם בממונו…, שלם בתורתו…" (רש"י)
יהודי בר אוריין מנכבדי קהילת 'נחלת משה', שם כיהן הרב פלמן כרב, סיפר על חופשת קיץ נדירה של הרב. וכפי שסיפר לנו, כך נספר לכם, כמעט מילה במילה:
אותו יהודי שיחי' נכנס לבית הרב, בעיצומם של שלושת השבועות, לקראת חודש אב, והניח כסף על השולחן. פתח ואמר: "כבוד מורנו ורבינו, הנה כסף לרב עבור קניית מזגן, שיהיה בבית שלכם לפחות מזגן אחד!".
היה זה בימים ההם, לפני חצי יובל שנים, כאשר עוד היו בתים רבים בבני ברק שלא היה בהם מזגן. וכמובן שאחד מהבתים הללו היה בית הרב פלמן.
הרב פלמן חיבב את כוונתו ואת רצונו לתת לו מזגן, והגיב: "תודה! ישר כוח! אבל כעת אני לא יכול להתקין מזגן, כי אין לי אפשרות לחבר את המזגנים לגנרטור שבת, ופירוש הדבר, שבשבת נאלץ לשבות בחום, לעומת ימי השבוע הממוזגים, וזה ההיפך מכבוד שבת, לכך אינני יכול לקחת את הכסף!".
היהודי לא רצה להחמיץ את ההזדמנות ליהנות תלמיד חכם מנכסיו, שזו זכיה רבה הנותנת חיים, לכן אמר לר' בן ציון: "עם כל זאת אשאיר את הכסף ביד הרב, לדידי הוא כבר שייך לרב. ויעשה הרב בכסף מה שליבו חפץ".
הרב הרהר רגע קצר, ולא סירב.
ר' בן ציון לקח את הכסף, ואף הסביר מדוע ולשם מה הוא לוקח. וכך אמר:
"היות שמידי שנה אני נוסע למושב 'בית מאיר' לנוח כשבועיים בחודש אב, אקח את הכסף לענין זה של החופשה".
היהודי הנכבד שמח לשמוע כי הרב יהנה מהכסף, ומיד החל לפסוע לכיוון דלת היציאה.
ואז הוא שומע דברים תמוהים ומרתקים:
חתנו של הגאון ר' בן ציון, שקודם לכן ישב בשתיקה בצידי החדר, התקרב לשולחן של הרב ותמה בקול: "לשם מה השווער צריך כסף לחופשה במושב 'בית מאיר'? הרי המקום ניתן לנו חינם אין כסף, בנדיבות ליבו של ראש הישיבה. אנו מתאכסנים בחדרי פנימיה של בחורים (כפי שהם נראים) ללא תשלום. אפילו הנסיעות מבני ברק עד 'בית מאיר' לא עולות פרוטה, כי רבי ישראל פלמן – אחיו של השווער, מסיע אותנו ברכבו, אם כן לשם מה אנו צריכים כסף, ועוד כסף גדול?!"…
התמיהה היתה תלויה בחלל הבית.
היהודי הנדיב, לא היה מסוגל ללחוץ על ידית דלת היציאה. עמד בציפייה לשמוע מה תהיה התשובה.
ר' בן ציון היה גאון השתקנים, אבל לנוכח תמיהה כזו נאלץ לענות, והנדיב שומע. התשובה: "אתה צודק, לא עולה לנו כסף. אך אסביר לך מה שקורה כאן:
"מידי שנה אני יוצא להחליף אוויר בהרי ירושלים, אמא סבורה שזה מאד חשוב לבריאותי, ובאמת אני מרגיש שהדבר מועיל. אבל, בקהילתנו יש משפחות שזקוקות גם הן לצאת קצת עם הילדים, הם חייבים את זה, אך אין להם פרוטה! תמיד כאשר אני נוסע לבית מאיר, המנוחה והאוויר מהולים בכאב ולא מיטיבים איתי לחלוטין, היום אשלח להם כסף, שיוכלו גם הם לצאת קצת עם הילדים. או אז המנוחה והאוויר ב'בית מאיר' בשנה זו – יהיו מושלמים! נופש טוב וראוי! בעזרת ה' נחליף כוחות ותהיה לנו אפשרות לשוב רעננים".
יצא מהחדר חתנו של ר' בן ציון בכפיפות קומה, יצא מהבית היהודי נדיב הלב. ונשם לריאותיו אוויר פסגות.
מושגים בבין אדם לחברו.
הילכו שניים יחדיו איש אחרי רעהו?!
יהודי בני ברקי היה נתון בבעיה אישית מפותלת. חלק מהבעיה היה בכך, שמיאן לשוחח עליה עם איש, בוודאי לא עם אנשי יעוץ. הוא חשש שמא מישהו יידע על כך. וכיון שכך היה קבור עם צרתו בתוך עצמו. וזו לפעמים, צרה גדולה יותר מהבעיה עצמה… אין לו את הסיוע הנצרך, שהרי נאמר: "דאגה בלב איש ישיחנה" – לאחרים.
אחד מחבריו הקרובים הבחין במצוקתו ושוחח איתו עליה. היהודי אמר לו בחרדה כי אכן הוא חושש להתייעץ עם 'אדם גדול': "אני פוחד שהדבר יתוודע, ואין לי אמון בשום אדם שהסיפור שלי ישתמר בסודי סודות".
הידיד הבריק לאמור: "וכי אתה לא נותן אמון, לדוגמא, בר' בן ציון פלמן? וכי הוא יספר לאיש?!"
שמע היהודי את השם, ולא יכול היה להכחיש כי ממנו אין לחשוש. אך עדיין התחמק ואמר, כי עם כל זאת הוא מתבייש לשאול שאלה אישית כל כך לא נעימה. "זה מסובך בשבילי, הייתי מעדיף שר' בן ציון בכלל לא ידע מי השואל…" – אמר.
לאחר מחשבות, הגה ידידו רעיון נוסף מבריק: הוחלט ביניהם שאותו ידיד ילך לצידו של ר' בן ציון בזמן שצועד ברחוב, ויאמר לו כי יש יהודי יקר שאינו רוצה שהרב יראה אותו בעת השאלה, ומצד שני הוא מעונין לשמוע תשובה מהרב באופן אישי, והנה היהודי נמצא כעת מאחורינו.
שניהם היו משוכנעים שהרב פלמן לא יסובב את ראשו באופן אינסטינקטיבי, ולו רגע אחד. וכך , השואל ישאל בקול כשהוא הולך מאחור, והרב פלמן ישיב בקול ופניו לא יראו ולא יסתובבו.
כך עשו.
ואכן כך היה. ר' בן ציון קלט מיד את מהות המצוקה של האיש, לא הניע את ראשו, וביקש שהאיש יתחיל לשאול.
לאחר שהשאלה נשמעה, חשב ר' בן ציון מספר דקות. הם המשיכו בפסיעות איטיות האחד לצידו של הרב והשני מאחורי הרב.
ואז הרב השיב בקול רם, כמובן עם הראש לפנים: "תתנהג בוותרנות, ובמקרה הזה (כמו ברוב המקרים) הוותרנות תסלול לך כאן את הדרך הנוחה, הבעיות ילכו ויפחתו עד שייעלמו כליל. זו הדרך המועילה!"
השיח הסתיים.
הרב המשיך בדרכו ישר. האיש שמע לעצת החכם, וויתר, והבעיות הלכו, נעלמו והתאדו.
העיניים אינן משוטטות
בשולי ההליכה הזו, יצויין כי בבני ברק שלפני חצי יובל, עוד הכירו יהודי ששלט בעצמו כמלאך: רבי דוד פוברסקי זצוק"ל, ראש ישיבת פוניבז'.
העיניים, האישונים שלו – כאילו מחוברים בברגים – לא נטו סתם כך, לא ימינה, לא שמאלה ולא למעלה. והראש? לא היה זז אלא בהוראה מיוחדת. רק אחרי 'ישיבת צוות' – בה השתתפו כל תאי הראש והגיעו בסוף לכלל החלטה: כעת יש להניע את הראש ימינה או שמאלה – רק אז הראש הסתובב.
הגאון רבי דוד פוברסקי, היה עובר מידי יום ליד הקיוסק לממכר שתיה ועוגות ('כיכר הישיבה' ברחוב הרב דסלר), בדרכו לישיבה. הבחורים שהיו באותה עת בקיוסק כדי לקנות עוגה או סיגריות, לא היו נחבאים ממנו ביראת כבוד, אלא רק מצטופפים בצד בדרך ארץ עד שראש הישיבה יעבור. היה מובטח להם שהוא לא יסתכל ימינה או שמאלה, ולא היה להם צורך להסתתר או להתחבא. הם הכירו בכך שהוא פוסע עם עצמו ועם תורתו, ואינו פונה בשום אופן לשום צד.
רבי בן ציון דיבר פעם על אודות הנהגתו זו של רבי דוד פוברסקי, וסיים: "זה תענוג עצום, לנהוג כך לא לסובב את הראש". תענוג אמיתי…
העז פלוני לתמוה: "מנין לך הרב פלמן שזה תענוג של ממש להתנהג כך?"
"בבקשה ,תנסה ותטעם, זה ממש ככה!", אמר.
כלומר? אני מדבר מנסיון….
מי שהכיר, ידע כי ר' בן ציון פלמן, רכש גם הוא אחוזים גבוהים של שליטה על נענועי האישונים והראש, שיהיו קודש למחשבות קדושות ולא ינועו שלא לצורך.
אז מה הפלא שהיה ברור לאותו יהודי, כי הרב פלמן ילך וידבר איתו אך לא יראנו כלל? הוא הכיר את ר' בן ציון!
(מתוך הספר 'ספר ללא שם')