חכמי הדורות הפיקו לקח נורא מהפסוק "ויוותר יעקב לבדו".
איתא במדרש בסוף פרשת ויצא: "כמה מלאכים היו חלים ומרקדים לפני אבינו יעקב בכניסתו לארץ? רב הונא בשם רב אייבו אמר, שישים רבוא מלאכים היו חלים לפני יעקב אבינו בכניסתו לארץ. הדא הוא דכתיב 'ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלוקים זה', ואין שכינה שורה פחות מששים רבוא. רבנן אמרי מאה ועשרים ריבוא, שנאמר 'ויקרא שם המקום ההוא מחניים', מחנה הרי ששים רבוא, מחניים הרי מאה ועשרים רבוא".
במאמר המוסגר, יש לדקדק בלשון המדרש שכתב שהמלאכים היו "מרקדים" לפני יעקב אבינו, ולא רק ליוו אותו לשומרו, ולשמחה מה זו עושה?
הסביר הגה"צ רבי משה שמעון ויינטרוב זצ"ל, משגיח ישיבת 'היכל התורה', שכאשר יצא יעקב מבאר שבע היה צער גדול בעיר, כמו שמביא רש"י שם: "בזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה; יצא משם, פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה". כעת, כשחזר יעקב לארץ ישראל, היתה שמחה גדולה שחזר הצדיק למקומו, ועל כן רקדו המלאכים לפניו.
רבי משה שמעון תיאר מעמד נורא הוד זה בתיאור נפלא במיטב לשונו: "איננו יכולים לתאר לעצמנו כיצד היתה נראית תהלוכת ענק מרשימה ומפוארת זו, שכן לא נראתה כמותה מעולם. תהלוכה כמו ב'הכנסת ספר תורה' שסך המשתתפים בה עומד על מיליון ומאתיים אלף מלאכים! לא בני אנוש אלא מלאכים ממש! וכולם רוקדים בשמחה ובהתרגשות לפני צדיק אחד –יעקב אבינו"!
מבהיל הרעיון!
מסופר, שכאשר רצה רבינו בעל ה'קצות החושן' זצ"ל להדפיס את ספרו, הוא הלך לשם כך לבית הדפוס בעיר לבוב. כשהגיע לעיר, הלך תחילה לקבל את פני רב העיר, הגאון בעל 'ישועות יעקב' זצ"ל, ולהראות לו את ספרו. הרב כבדו מאד, הם שוחחו זמן מה בדברי תורה, וה'קצות החושן' השאיר לרב את כתביו כדי שיוכל לעיין בהם.
למחרת היום, בשעות הבוקר, מביט ה'קצות החושן' מבעד לחלון האכסניה בה שהה, והנה הוא רואה תהלוכה של שירה וריקודים ברחוב, וכל אנשי העיר מפזזים סביב לחופה מפוארת. הבין ה'קצות' שכנראה נערכת כעת הכנסת ספר תורה, ומיד עטה את מעילו ויצא לכיוון התהלוכה, להשתתף בשמחה ולכבד את התורה. כשהתקרב, התפלא ה'קצות' לראות שאכן יש חופה ויש ריקודים ושירה, אך אין ספר תורה…
עודו משתומם, ניגש אליו הרב, ומראה לו תכריך כתבים. "הריקודים ושמחה", אמר לו הישועות יעקב, "הם לכבוד כתבים אלו!" – "ומה הם הכתבים הללו?", תהה ה'קצות'. "אלו הכתבים שלכם!", השיב הרב, "אנו עורכים מעמד הכנסת ספר תורה, לכבוד הכתבים וחידושי התורה המופלאים שלכם, שהגיעו לעירנו!"…
כידוע שכאשר הפציע אורו של הספר 'קצות החושן' לאור עולם, הוא גרם להדים נרחבים בכל עולם התורה וגדולי הלמדנים נמשכו אחריו כחבלי קסם. גאון הדורות רבי עקיבא איגר זצ"ל כתב באחת מתשובותיו, שמיד כאשר הגיע הספר הנחמד הזה לביתו – הוא נחטף מיד ליד וכמעט שאינו זוכה לראותו.
על כל פנים, רואים בחז"ל שיעקב אבינו זכה לליווי של מספר עצום ורב של מלאכים. אומרים המפרשים יסוד עצום ונורא:
ידוע, שבלא סיוע ממרומים לא ניתן לנצח את היצר. כפי שאומרים חז"ל: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, ואלמלא הקדוש ברוך עוזרו אין יכול לו" (קדושין ל, ב). מה כוחו של בן תמותה, חלש ורפה כח, מול מלאך בוער באש שכוחו נורא ועצום, וסוחף בעוצמה כה גדולה? אכן, אין בכוחו, אלא שהבורא בעצמו מתייצב לימין האדם במלחמתו מול היצר.
כל זאת, אומרים המפרשים, אכן רואים כאן בפרשתינו:
הקדוש ברוך הוא אמנם רוצה לסייע לאדם, ואף יביא לו למלחמתו מאה עשרים אלף מלאכים. אך כל זה – בתנאי אחד: ליעקב היו רבבות מלאכים, ולבסוף נאמר: "ויוותר יעקב לבדו". את המלחמה, בסופו של דבר, יכול האדם לנצח רק אם יתגבר בעצמו. כל הסיוע ממרומים לא יועיל אם האדם לא ילחם בעצמו, ויתגבר על השטן לנצחו. כל הצלחתו של יעקב היתה מחמת שהיה 'לבדו', מפני שאמנם במלחמה מול השטן "אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו", והאדם חייב את עזרתו של הבורא; אך זאת לא תגיע, וכל סיוע ממרומים לא ינתן – אם האדם לא יעשה כל מה שביכולתו ויתאמץ בעצמו.
שמעתי ממורי ורבי מרן הגאון רבי גרשון אידלשטיין שליט"א, ראש ישיבת פוניבז', שכשביקש ברכת הצלחה עבור בניו ממרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל בירכו בהרבה נחת. כשתמה בפניו על נוסח זה? השיב לו הרב שגם אצל אביו מרן רבי חיים מבריסק זצ"ל היו מברכים בנוסח זה.
ובאותו ענין שמעתי מפי מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל שהרב מבריסק טען שאין לסמוך על ברכות, ואף התבטא פעם: "פֻוּן אַ' בְּרָכָה וֶועֶט מֶעֶן קַיין תלמיד חכם נִישְט וֶוערְן!" ("מברכה לא נעשים תלמיד חכמים!"). ופעם כאשר ביקש הרב שטיינמן ברכה מהרב מבריסק על ענין רוחני כל שהוא, השיבו הרב בפליאה: "וכי גם אתה מבין המבקשים ברכות על עניינים כאלו?"…
ובספרו 'אילת השחר' (פרשת תולדות), מבאר הרב שטיינמן על פי זאת, מדוע ברכותיו של יצחק ליעקב התמקדו בעיקר בדברים גשמיים ולא רוחניים: על רוחניות כל אחד צריך לעמול לעצמו! לכך האדם נוצר. הברכות יכולות להועיל, אך לא מעבר לכך, והן לא יפעלו מאומה כאשר אין את הנכונות והרצון העצמי להשקיע ולהתאמץ!
מאידך גיסא, חשוב לציין ולהדגיש שאין הדברים כפשוטם, ואין ספק שיש ענין גדול לקבל ברכות הצדיקים על הצלחה בתורה. ראו דברים מפורשים שנאמרו במסכת סופרים (יח, ז): "וכן היה מנהג טוב בירושלים, לחנך בניהם ובנותיהם הקטנים ביום צום, בן אחת עשרה שנה עד עצם היום, בן שתים עשרה להשלים, ואחר כך סובלו ומקרבו לפני כל זקן וזקן, כדי לברכו ולחזקו ולהתפלל עליו שיזכה בתורה ובמעשים טובים; וכל מי שהיה לו גדול ממנו בעיר, היה עומד ממקומו והולך לפניו, והיה משתחוה לו להתפלל בעדו; ללמדך שהם נאים ומעשיהם נאים, ולבם לשמים". (הגר"א בביאורו שם – כותב שהכוונה היא כאשר הגיע הבחור לגיל שלושה עשרה).
אלא ודאי כוונת הרב מבריסק היא, שלא יסמוך האדם על הברכות, אלא עיקר ההצלחה היא על ידי עמל ויגיעה עצמית ותפילות לה', ואז מצטרפות ברכות הצדיקים לריבוי הסייעתא דשמיא.
הגאון הנצי"ב – רבי נפתלי צבי יהודה ברלין זצ"ל, שימש למעלה מארבעים שנה כראש ישיבת וואלז'ין, וכשראה שבני הישיבה אמנם מרבים להתעמק בעומקם של סוגיות, אך מזניחים את התורה שבכתב, הכניס את לימוד המקרא אל תוך כתלי הישיבה. בכל יום היה מוסר לתלמידים שיעור במקרא, בו הראה שגם את המקרא ניתן ללמוד בעיון. על בסיס שיעור זה הוא חיבר מאוחר יותר את פירושו על התורה, ספר 'העמק דבר', בו נוסף גם הפירוש 'הרחב דבר' על הנושאים בהם נדרשת אריכות.
בזמנו, נהגו המשכילים למיניהם להשתמש בתורה כקרדום לחפור בה, בבואם לנעוץ טלפיהם בחומה. הראשים שבהם היו למדנים ועמקנים גדולים, שהתעטפו בטלית שכולה תכלת, עטו איצטלא דרבנן, ובניסיון להוכיח את ידיעותיהם, את מחשבתם המקורית, ובעיקר את שיטתם מבין פסוקי התורה, היו רגילים לכתוב 'פירושים' שונים ומשונים על פרשיות התורה הקדושה.
החיבור הנשגב 'העמק דבר' הגיע לידיו של אחד מהם, והלה התפעל ביותר. הוא לא התאפק, שם פעמיו אל ישיבת וולאז'ין וניגש אל הנצי"ב בתמיהה: "כבר תקופה ארוכה שאני שוקד להוציא ספר דומה המפרש את פסוקי התורה. הדבר דורש ממני מאמץ ועמל רב, ובקושי הספקתי לסיים את חומש בראשית. כיצד אתם הצלחתם להוציא בפרק זמן כה קצר חיבור מקיף, מעמיק ולמדני על כל חמשת החומשים. איך עושים זאת?"
הביט הנצי"ב על בן שיחו, וזיהה הזדמנות נפלאה לקיים 'ענה כסיל כאיוולתו'. "שמע נא", פתח ואמר, "שלמה המלך אומר במשלי (לא, כד) במזמור 'אשת חיל': 'סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר וַחֲגוֹר נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי'. כלומר, את הסדין הכינה ומכרה אותו כדי להתפרנס, אך את החגורה לא מכרה, אלא נתנה לסוחר.
"ויש להבין, מדוע נתנה האשה את החגורה לסוחר? הרי מדובר כאן באשה העמלה קשות לפרנסתה, ומעוניינת להשתכר ממעשי ידיה במעט הפרוטות שהרוויחה. על מה ולמה היא נותנת כך את החגורה לסוחר מבלי למוכרו?
"כדי להבין את התשובה על כך", אמר לו הנצי"ב, "אמשיל לך משל: מעשה באדם שנכנס לחנות גדולה, וראה את את אחד הקונים עומד בדלפק לשלם על המוצרים שהחליט לרכוש, ומיד לאחר התשלום מביא לו המוכר ניירות עטיפה וחבלים בכדי לאורזם.
"ניגש אליו הלה ושאלו: 'כמה שילמת עבור העטיפות והחבלים הללו?' והשיבו הקונה: 'לא שילמתי עליהם מאום – קיבלתי זאת בחינם!'. הרעיון מצא חן בעיניו, ונעמד גם הוא בתור לבקש עטיפות נייר וחבלים.
"כשהגיע תורו, הביא לו המוכר את מבוקשו, ונקב בסכום לתשלום בסך כך וכך מעות. 'מה קורה כאן?' התרעם האיש, 'איפה ואיפה! לפני חמש דקות ראיתי שמפלוני לא נטלתם מאומה על נייר עטיפה וחבלים. מדוע ממני אתה דורש תשלום?'
"'שוטה שבעולם!', השיב לו המוכר, 'האדם שראית קודם, רכש אצלי מוצרים רבים בסכום עתק, ועל כן היה זכאי לקבל גם חבילת נייר לעטיפה וחבלים, כדי שיוכל לארוז את המוצרים ולקחת אותם הביתה בצורה בטוחה ומסודרת. אך אתה שלא קנית בחנות דבר, מדוע שתהיה זכאי לקבל משהו? אינך לקוח כאן, ואינך זכאי גם לא מתנה מועטת!'
"גם אשת החיל", המתיק מרן הנצי"ב, לאחר שהכינה סדין שלם להתעטף בו, והסוחר הביא לה את הסחורה וסייע בעדה, היא העניקה לו את החגורה. אך אילולי זאת, אין ספק שגם על החגורה היתה מבקשת תמורה".
סיים הנצי"ב את דבריו, הביט במשכיל עז הפנים ואמר לו בקול נוקב:
"הינך תמה כיצד הצלחתי להוציא את ה'העמק דבר'? התשובה היא שלא מכוחי הוצאתי אותו. ביחס לעמקות הנפלאה שבחיבור זה, הזמן בו השקעתי בכתיבתו אינו מספיק כלל וכלל. ה'העמק דבר' הוא מתנה מן השמים! כל סדר יומי סובב סביב התורה, את כל עיתותי אני מקדיש לעמלה של תורה, ולכך מזכה אותי הקדוש ברוך הוא במתנת חינם להוציא חיבור נפלא שכזה מתחת ידי. אך אתה שאינך לומד מאומה, כל זמנך מבוזבז על עיסוקים זוטרים הנוגדים את ערכי התורה, מדוע שיזכו אותך משמים להוציא חיבור תורני? לא מעניקים משמים מתנות חינם למי שלא עושה מעצמו דבר!"…
בשביל לזכות לעזרה ממרומים בלימוד התורה, זקוקים להילחם! לעמול! להשקיע! רק אז רואים סייעתא דשמיא!
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')