"וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת" (מה כח)
מדוע תלה יעקב את רצונו לראות את יוסף במהירות, בעובדה שהוא זקן ועומד למות? כך שואל הגאון רבי יוסף צבי סלנט זצ"ל, בספרו 'באר יוסף'. וכי הגעגועים אליו לא היו סיבה מספיקה לרצות לראות אותו? וכי אם היה יעקב אבינו צעיר ולא היה עומד למות, לא היה מזדרז לראות אותו, מפני הגעגועים אליו?
התליה בסיבת המוות, מחדד ה'באר יוסף', מתאימה יותר לאדם שרוצה לעשות מצוה, או כל פעולה שהיא, והוא מבקש למהר לעשותה בטרם ימות ולא יספיק, אבל הרצון למהר להיפגש עם יוסף בנו האהוב, אינו קשור כלל לעובדה שמא המוות מתקרב.
עוד הקשה ה'באר יוסף', ועוד רבים הקשו כן, על דברי רש"י בהמשך הפרשה, שבעת פגישתם של יעקב ויוסף, יוסף הרבה לבכות ויעקב לא בכה אלא קרא קריאת שמע. וקשה, וכי לא מצא זמן מתאים יותר לקרוא קריאת שמע? הרי הוא כל כך חיכה לרגעים הללו, לפגוש את בנו אהובו, ובמקום להתרגש מהרגעים הגדולים הללו, הוא קורא קריאת שמע?!
מיישב ה'באר יוסף': בל נחשוב חלילה שגעגועיו של יעקב ליוסף, ורצונו העז לפגוש אותו, היו געגועים רגילים וטבעיים, כמו שמצוי אצל אנשים פשוטים. יעקב רצה לראות אותו, כי הוא רצה להיווכח שאכן יוסף נשאר בצדקותו כפי שהיה כשעזב אותו, אלו היו געגועיו, הוא רצה לראות שהשנים הרבות שיוסף לא היה איתו, לא הורידו אותו חלילה לשאול רוחני. אמנם בניו ספרו לו שהוא נשאר צדיק, אבל הוא רצה לראות זאת בעיניו…
מטרה נוספת היתה ליעקב אבינו בפגישה עם יוסף, והיא תסביר לנו מדוע הוא קרא דווקא אז קריאת שמע: הוא רצה להחדיר לו מסר רוחני חזק, ובכך לנסות להשלים לו את שנות החינוך שחסרו לו מאז ירד למצרים. המסר הוא, ששום דבר אינו חשוב בעיניו מלבד האמונה בהי"ת: למרות שאתה מלך, בני היקר, ויש לך כבוד מלכים, וכל מצרים יוצאת לראות את הפגישה ההיסטורית של המלך עם אביו, כל זה אינו חשוב בעיני, לי חשוב 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד… ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך… ושננתם לבניך ודברת בם…'.
זו גם היתה סיבת בכייתו של יוסף, הוא כל כך התרגש מהמחזה הזה, זה החזיר אותו לקדושה ולרוממות אותן חווה בבית אביו, הוא אכן הבין את המסר החינוכי שאביו ביקש להעביר לו, שהאמונה והדבקות בהי"ת חשובים יותר מכל הכבוד המדומה כאן בעולם הזה…
ע"פ הדרש מוסיף ה'באר יוסף', שאפשר לבאר את דברי יעקב אבינו: "אלך ואַראנו בטרם אמות", עם פתח תחת האל"ף – כלומר אזדרז אליו בטרם אמות, להראות לו מה חשוב באמת. את השיעור הזה באמונה, רצה יעקב אבינו להספיק למסור ליוסף בטרם פטירתו.
***
פרק חשוב במשנת החינוך, למדנו מהנהגתו של יעקב אבינו, שקרא קריאת שמע בדיוק בזמן פגישתו המרגשת עם בנו יוסף: למדנו שצורת העברת המסר, העיתוי והרגשות הסביבתיים והחיצוניים, שלא בהכרח קשורים לתוכן המסר, ישפיעו מאוד על החניך, וכגודל ההתרגשות תרבה ההשפעה…
הסיפורים הבאים יספרו על גדולי הדור שנהגו אף הם כהנהגתו של יעקב, וכך העבירו את המסרים שבקשו ללמד:
שלוש שנים מלאו לבנו של אחד מבאי ביתו של משגיח ישיבת לייקווד, הגאון רבי נתן מאיר וואכטפויגל זצ"ל. אביו הביא אותו אל המשגיח כדי לכבדו לגזוז את פאותיו, כמנהג ה'חלאקה'. המשגיח מילא את בקשתו וגזז את שערו של הילד, ואף נימק כי יש למנהג זה קצת מקור מהגמ' בסנהדרין, שחתכו את שערות סנחריב…
כשסיים, פנה אליו האב: "ילמדנו רבינו איך לקיים מצוות חינוך?". "עכשיו אתה מתחיל לדבר לענין…", נענה המשגיח ושתק ושקע בהרהורים.
כשננער מהרהוריו, אמר בהתרגשות: "ראשית חכמה יראת ה'…", ואז הניף את ידיו אל על וזעק בהתלהבות: "מדארף נאר טאן איין טרייסל פאר בורא עולם…" – "צריך רק לעשות זעזוע אחד בשביל הבורא עולם…", והפציר בילד הקטן בן השלוש, שיעשה אף הוא כמוהו, ירים את ידיו אל על ויאמר אחריו: "מדארף נאר טאן איין טרייסל פאר בורא עולם…".
הילד עשה כמוהו. המשגיח שמח שמחה גדולה, ואמר לילד: "עכשיו אתה בחור טוב…".
הילד הלך וגדל, וכששואלים אותו מה זוכר מהחלאקה, הוא מניף שוב את ידיו, וחוזר ואומר: "מדארף נאר טאן איין טרייסל פאר בורא עולם…".
***
אורח חשוב בא לעיר 'זעמבראוו', הלא הוא מחולל תנועת המוסר, הגאון רבי ישראל סלנטר זי"ע, והוא התאכסן בביתו של רב העיר.
תושבי העיר ששמעו על האורח המכובד ועל מקום האכסניה, באו עם ילדיהם כדי לראות את זיו פניו הקדושות ולהתברך מפיו. אך הרב, ברצונו להניח לרבי ישראל לנוח, וביודעו שרבי ישראל אינו נוהג לחלק ברכות, לא נתן לקהל להיכנס לביתו.
בינתיים, התאסף בחוץ קהל גדול, וההמולה רבתה והגיעה לאזנו של רבי ישראל, ופנה אל מארחו ושאל: "מהו קול השאון בחוץ…?"
"הם רוצים ברכה…" – ענה המארח. "תכניס אותם…" – הורה רבי ישראל, והסביר: "כשאיש זקן שם את ידו על ראשו של ילד, ומדבר דברים שהילד אינו מבין, זה עושה רושם רב על הילד, וזה ודאי ישפיע עליו לשנים רבות…".
הנה למדנו, שאף שרבי ישראל לא נהג לברך כלל, הוא היה בורח מהכבוד כמטחווי קשת, אך לא מנע רושם טוב שאפשר להשפיע על ילדי ישראל…
***
הסיפור הבא אולי מפורסם, אך כיון שהוא מלמד היטב על המסר החינוכי הנזכר, נספר אותו שוב. וכדברי תורה הצריכים חזרה ושינון, כך סיפורי צדיקים, שהם כדברי תורה, ללומדים מהם לקח:
"אבא… אבא…" – זעקו בנותיו של הרב דייניס, עשיר גדול, שרבי אלחנן וסרמן וראשי ישיבות נוספים היו פוקדים את ביתו לבקש ממנו תרומות לישיבתם – "רבי אלחנן וסרמן נוקש על הדלת הצדדית מכיוון המטבח, ומבקש להיכנס…".
הרב דייניס רץ במהירות לדלת המטבח, קיבל מיד את רבי אלחנן בכבוד, והביע בפניו את תמיהתו: "מדוע לא נכנסת דרך הדלת הראשית…?"
"נעליי מלאות בוץ ולכלוך" – הסביר רבי אלחנן – "ולא רציתי שהן ילכלכו את השטיחים המפוארים שבביתך… ניסיתי לנקות אותן בחוץ, אבל הן עדיין מלוכלכות…"
"אתה מקלקל את בנותיי!!" – זעק הרב דייניס לעברו של רבי אלחנן – "מה הן רואות, שהשטחים יותר חשובים מכבוד התורה…?! בוא איתי עכשיו ונכנס מהדלת הראשית" – ביקש הרב דייניס מרבי אלחנן. "תלך על השטיחים עם הנעליים המלוכלכות, שב על הספות עם המעיל הרטוב, כדי שבנותיי ידעו שהדבר החשוב ביותר זה התורה, ולא השטיחים והספות…".
רבי אלחנן וסרמן היה מספר את הסיפור הזה בהתרגשות, ואמר שבזכות החינוך שחינך הרב דייניס את בנותיו לאהבת תורה, זכה שהן נישאו לאחים הקדושים לבית בלוך, ששירתו בקודש בישיבת טעלז.
רבי אלחנן אף סיפר, שלימים ירד הרב דייניס מנכסיו, והיה אומר שהנכסים היחידים שנשארו לו הם שני חתניו…