וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי (ב, א)
אומרת הגמרא (סוטה יב ע"א): "להיכן הלך? – שהלך בעצת בתו".
הגמרא מספרת: "עמרם גדול הדור היה, כיון שגזר פרעה הרשע: 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', אמר: לשוא אנו עמלים! עמד וגרש את אשתו, עמדו כולם וגרשו את נשותיהם. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזרתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות; פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה בעולם הזה ולעולם הבא; פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזרתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק, בודאי שגזרתך מתקימת".
"פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה בעולם הזה ולעולם הבא", מפרש רש"י כי אלו שימותו מחמת גזרת פרעה, אמנם איבדו את העולם הזה, אבל הם עתידים לקום בתחית המתים ויזכו לעולם הבא, דהיינו: כל ילד בן יומו שהושלך ליאור, איבד שמונים – תשעים שנה, אבל יש לו תחית המתים שהיא לנצח. אך אלו שהיו אמורים להיוולד ורק בגלל החלטת עמרם לא יולדו, הרי הם איבדו את שני העולמות – העולם הזה ועולם הבא כאחד!
איננו יודעים מה יכול לצאת מילד אחד! אין לנו מושג בחשבונות שמים, ואיננו יכולים לצפות ולדעת מראש מה יצא מהילד. יש הרבה מקרים שדווקא הילדים שלא ציפו מהם לכלום – הם אלו שהרוו נחת את הוריהם יותר משאר הילדים. לפעמים אף הביאו ישועה לכל הדור. כל ילד הוא מתנה משים. צריך לגדלו במסירות נפש כאילו הוא 'בן יחיד', עם פוטנציאל לצמוח גדול הדור!
היה בחור שנולד במשפחה הרוסה והוטל עלי לטפל בו. זה לא היה קל. כשהגיעו מים עד נפש, והרבה יותר מזה, הלכתי למורי ורבי הגר"ח גריינמן זצ"ל ואמרתי לו: "אינני יכול יותר".
אמר לי הרב: "דע לך שנגזר עליך מן השמים לגדל ילד כזה, ובידך הבחירה אם תטפל בילד שלך או בילד של אחרים – במה אתה בוחר?".
ברגע זה כל הטיפול בבחור הוקל לי לפתע על ידי ההסתכלות במשקפיים החדשים שהרב הרכיב לי. בדבריו הוא לימד אותי ונתן לי חשיבה אחרת על כל הסובב אותנו. גישה של אמונה, המנתבת את חיינו לאפיק הנכון. מלבד החסד שבכך, הדבר מונע מאיתנו את הצרה שיולד לנו ילד כזה. איזה אדם לא יעדיף זאת?
הילד הזה גדל והקים בית ומשפחה. ועוד דבר: עקב כך ששמעתי בקול הרב חרף הקשיים, ובזכות הטיפול בילד הזה, נוצר הקשר שלי ל"ערכים" ולכל עולם התשובה. איננו יודעים חשבונות שמים, אבל אלמלא הוא, מי יודע אם היתה מתגלגלת לידי הזכות הגדולה הזו.
כמה מתאימים הדברים לדברי ה"חזון איש" כתב בספרו "אמונה ובטחון" (פ"ב קטע א) בזו הלשון: "כאשר נפגש במקרה הדורש ביטחון, וכאשר בשעה זו תפקידו של הביטחון לנהלהו, להחלימו ולרפאותו"… כמה קלעה הדרכת מורי ורבי להדרכתו של מרן ה"חזון איש"…
וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה (ג, ד)
משה רבינו נולד להיות מושיעם של ישראל. ביום שנולד הודיעו האיצטגננים לפרעה, שהיום נולד מושיעם של ישראל. משום כך גזר פרעה את גזרת "כל הבן הילוד היארה תשליכוהו", כמבואר ברש"י.
מדויק בלשון הכתוב, כי הקב"ה הטיל בפועל את השליחות על משה, רק כאשר ניסה אותו ובדק האם הוא מתייחס למראה המיוחד. רק כאשר משה "סר לראות", הוא התמנה למושיעם של ישראל. בכך הוכיח משה רבנו כי התעורר והבין שיש כאן מסר מיוחד שהקב"ה מראה לו. מכאן שאם משה לא היה סר לראות, ולא היה מתיחס למראה שנגלה אליו, הוא לא היה יכול ליטול לידיו את התפקיד הרם הזה ולהיות מנהיגם של ישראל.
משה נולד להיות מושיעם ומנהיגם של ישראל. אף על פי כן אם לא היה "סר לראות", היה הקב"ה ממנה שליח אחר לגאול את ישראל.
אדם חייב לנצל כל התעוררות שהתגלגלה לפתחו ולעשות איתה משהו! לא להחמיץ אותה ולתת לה לעבור בלי התייחסות נאותה ומעשית. כשמשה רבינו ראה את המראה הוא אכן "סר לראות".
באחד הסמינרים שהתקיימו בארצות הברית אירע לי מקרה מאד מרגש. הגאון רבי יוסף יגן, סיים הרצאה בליל שבת בשעה שלוש לפנות בוקר. כל הנוכחים בהרצאה יצאו בהתפעלות עצומה, נרגשים מהאמת שהתגלתה להם במלא הדרה. אחד מהם, בחור בן עשרים ואחת, ניגש אלי ואמר: "כבוד הרב! כעת גיליתי שהתורה אמת! אני רוצה לעשות עם זה משהו… האם אתה יכול ללמוד איתי דף גמרא?".
התרגשתי מאד, נזכרתי בדברי הרמב"ן על הפסוק: "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ (שיר השירים ב, ז), שכאשר יש לאדם איזושהי התעוררות עליו "להלביש אותה על חפץ מסוים. אם לא יעשה מעשה, ההתעוררות עלולה לחלוף במשך הזמן מבלי להותיר רושם. הבחור היקר הזה רצה להלביש את ההתעוררות שחוה על דף גמרא. התישבנו ללמוד בחשק ובשמחה, לעורר ולהכניס את האהבה בתוך החפצא של הגמרא הקדושה.
כלל זה עלינו לנקוט בידינו כל אימת שאנו חווים איזושהי התעוררות. לעשות איתה משהו מעשי, שאותו ניישם, נפתח ונעצים במשך הזמן. כשבני ישראל ראו את השכינה על ים סוף והיו יכולים להחוות עליה באצבע ולומר: "זה א-לי ואנוהו", הם קיבלו על עצמם קבלה מעשית, וכפי שמתרגם אונקלוס: "ואבני לה מקדשא" – אבנה לו בית המקדש.
בספר "חשבון הנפש" מאת רבי מנדל'ה סטנבר זצ"ל, שהיה מגדולי המוסר, מובא בהקדמה בשם רבי אייזיק שר זצ"ל, שלכל עבירה יש ארבעה שלבים: קליטה, הריון, עיבור וגידול.
כאשר אדם נמצא בשלב הקליטה, יש לו עדין את האפשרות לסגת אחור ולא להמשיך. אולם אם לקליטה יש המשך, והוא מתחיל להרהר בעברה ולפתח סביבה דמיונות – הוא מתקדם לשלבי ההריון והעיבור, ובסופו של דבר מגיע לכלל מעשים בפועל.
הוא הדין, להבדיל בנוגע למצוה: שלב הקליטה אינו מספיק. יש צורך בהתבוננות, בקבלת החלטות מעשיות ובהחלת הקליטה על מעשה או חפץ בפועל. כי התעוררות שלא נעשה עמה דבר מעשי, סופה לגווע מבלי להותיר רושם.
(מתוך הספר 'אריה שאג, שמות)