"ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך" (א, יג)
ה"ידע תדע" – תנאי לירושת ארץ ישראל
בפרשה זו מתחיל השיעבוד של עם ישראל במצרים.
השיעבוד היה פריעת חוב, כפי שהקב"ה הבטיח לאברהם אבינו ע"ה ברית בין הבתרים: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם… ואחרי כן יצאו ברכש גדול" (בראשית טו, יג). עם ישראל השתעבדו והתענו בארץ מצרים – "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה".
שבט לוי, כידוע, לא היה תחת עול השיעבוד, כפי שפרעה אמר למשה ואהרן שהיו משבט לוי – "לכו לסבלותיכם". נשאלת השאלה: מדוע עליהם לא חל השיעבוד, וכי הם אינם זקוקים לפרוע את החוב של "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם"? וכי שבט לוי אינו "זרעך"?!
ה"משנה למלך" בפרוש ה'הגדה של פסח' כתב באור מענין.
ה"ידע תדע" זו תשובה של הקב"ה על מה שאברהם אבינו ע"ה שאל אודות ארץ ישראל "במה אדע כי אירשנה" – באיזו זכות יירשו בני את הארץ. על כך אמר לו הקב"ה: "ידע תדע". ישנה אריכות גדולה במדרשים ובמפרשים מה דיבר אברהם אבינו עם הקב"ה, אבל מה שמפורש בתורה היא השאלה והתשובה אודות ארץ ישראל, שהקב"ה אמר לו "כי גר יהיה זרעך".
אם כן ניחא. רק מי שיש לו חלק בארץ ועתיד לרשתה – הוא נכנס בעול השיעבוד – הוא נכנס בעול השיעבוד וקיום הגזרה, אבל על שבט לוי לא היתה השאלה: "במה אדע כי אירשנה", ועליהם לא היתה התשובה: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך", כי ה"ידע תדע" הוא תנאי לצורך ירושת ארץ ישראל, ואם אין ירושת ארץ ישראל אין "ידע תדע".
מורי ורבותי, הכל מבואר טוב ויפה – אין להם ירושת הארץ לכן אין להם שיעבוד. אבל כיצד ידע פרעה את 'המשנה למלך' הזה?… איך הקב"ה סיבב את הסיבות אצל פרעה, שהוא הסכים שלא לשעבד את שבט לוי?…
פה רך – בפרך
כתוב בחז"ל, שהשיעבוד התחיל בפה רך. פרעה לא הכריז מיד ולא ציוה עליהם בתוקף – "תלכו לעבוד!" בסך הכל אמר להם בידידות: מה אתם יושבים ככה ללא מעש, יש לכם הזדמנות פז לעבוד למען המדינה, ליצור וילות, לבנות בתים ולהקים מפעלים, בשבילכם ולמענך, תהיה לכם תועלת ורווח רב מכל הענין, כי כעת אתם מתגוררים בבתים מסכנים ועלובים – בקראוונים ובצריפים. תבנו בתים – לוקסוס, והבתים יהיו שלכם. מלבד זאת תקבלו משכורת מקופת הממשלה, והתשלום לפי ימים, כל יום עבודה – תשלום מלא.
כמה טוב. יבנו לעצמם קוטג'ים, בתי פאר, דשאים וגינות נוי, ומשכורת נאה בצידם.
יצאו כולם לעבודה, התחילו לעבוד בגעוואלידגע מרץ. פרעה העמיד נוגשים שערכו רשימות – את המכסה היומית של כל יהודי, באותם ימים ראשונים שעבדו בכל הכח ובמשנה מרץ. חלפו כמה ימים ונתנה הוראה: "גם היום תעשו כתמול שלשום", ואם חשבתם שהבתים הם מתנה מהמלך – במצרים לא מחלקים מתנות, מה פתאום, הבתים לצורך הממשלה – בשבילי. וכסף? איזה כסף, מה כסף?!
פרעה התחיל בפה רך וסיים בפרך – "ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך". פרעה הרשע.
מידה כנגד מידה
על פי זה, יש לישב את השאלה בפסוקים להלן, בעת שמשה ואהרן באו לפני פרעה, לבקש שיוציא את היהודים ממצרים.
משה ואהרן אמרו לפרעה: "דרך שלשת ימים נלך במדבר וזבחנו לה' אלקינו". לכאורה קשה, לשם מה ולאיזו מטרה הסתירו את המטרה הסופית, ואמרו שהם יוצאים לשלושה ימים בלבד, מדוע לא הצהירו באופן ברור: "אנחנו יוצאים"! הרי אחרי כאלה מכות ודאי עתיד הקב"ה להוציאם מיד פרעה לחרות עולם.
התשובה – אמר הגר"א מוילנא – כי הקב"ה רצה שהם יתנהלו עם פרעה ב"מידה כנגד מידה".
אם בתחילה פרעה היה מתנהג איתם בנוסח ברור והיה אומר: 'תשתעבדו לי כעבדים ותדעו שאני מעביד אתכם בפרך!', אם לא היה מתנהג איתם ברשעות ואכזריות של שקר ב'פה רך' – גם משה ואהרן היו מבקשים בגלוי לצאת ממצרים בבקשה ברורה וישירה, אבל כיון שהוא התחיל איתם בשקר, בפה רך שנהפך לעבודת פרך – גם הקב"ה ציוה למשה רבינו ואהרן ע"ה ללכת איתו בשקר
ממשיך הגאון ומפרש את הפסוק בתהילים (צב, טז): "להגיד כי ישר ה'" ה' ישר, ואם אתה רואה שיש עוולה, העוולה היא באדם – "צורי ולא עולתה בו" ואם האדם מתנהג בשקר מתנהגים עמו בשקר, כך היה עם המן, וכך היה גם עם פרעה.
שבט לוי לא התפתו
ומה לגבי שבט לוי?
במדרש (שמות רבה א, י) מספר: "וישימו עליו, עליהם לא נאמר אלא עליו, תנא דבי ר"א ב"ר שמעון מלמד שהביאו מלבן ותלו בצוארו של פרעה, שאם היה אחד מישראל שאומר להם 'איסטניס אני', אומרים לו 'כלום איסטניס אתה מפרעה?".
פרעה הלביש על צוארו מלבן, כמי שאומר: מי שמפונק שילמד ממני, לי ודאי קשה לעבוד, וכי אתה מפונק יותר מפרעה? תראה איך פרעה הלביש על עצמו מלבן, ואם הוא יכול לעבוד – גם אתה יכול. וכאמור, עם ישראל התלהבו מאד, אלו תנאים טובים! בתים, וילות, ומשכורות גדולות. געוואלידג.
שבט לוי לא התפתו. הם אמרו לעצמם: לא! איננו צריכים את הוילות שלך, לא זקוקים למשכורות שלך, טוב נח ונעים לנו לשבת ב'מאה שערים', בבית הרעוע, לא מעוניינים שום דבר… ממילא, כיון שלא נפלו ב'פה רך' – לא הגיע עליהם אחר כך ה"בפרך". הללו שהשתכנעו מהפה רך, מפה רך נכנסו לפרך. אבל שבט לוי לא התפתו
אבל עדיין לא מובן, נכון שהם לא התפתו ולא נפלו בפח השקר של פרעה, אבל פרעה הרי לא היה 'בטלן'. וכי ככה הניח להם להסתובב? כיצד ויתר להם שנים רבות כל כך ללא עבודה מפרכת?
בעלי התוספות אומרים "א געוואלידגע זאך": הקב"ה מסובב הסיבות רצה ששבט לוי לא יהיו בשיעבוד מצרים, וסיבב שפרעה הכיר בכך ששבט לוי שונים מכולם, עוד מעת ההלוויה של יעקב אבינו ע"ה.
באותה הלוויה של יעקב אבינו, גם פרעה השתתף. הוא ראה שרבבות המלווים אינם נוגעים במיטה, רק הבנים נושאים אותה, ניחא. אבל הנה הוא ראה שני בנים הולכים מהצד ואינם אוחזים בארון: יוסף הוא מלך, ובמקומו נשאו את המיטה שני בנים – אפרים ומנשה. אבל יש אחד נוסף שמלוה אך לא נושא את המיטה. הרי הוא לובש את אותו ה'שטריימל' כמו כולם, ומדוע אינו נושא את המיטה כמותם?!
התחיל פרעה להתעניין, אמרו לו: "זה הבן של לוי'".
מה קרה ללוי?
יעקב אבינו אמר לבניו: "לוי לא ישא את מיטתי". מדוע? "כי תפקידו יהיה לשאת את ארון הקודש, את המשכן, ולכן אינני רוצה, חלילה, להשתמש בו".
על הארון של יעקב אבינו ע"ה שרתה השכינה ממש, כמו שרמוז בפסוק: "אנכי ארד עמך מצרים ואנכי אעלך גם עלה" (בראשית מו, ד). זו באמת הסיבה שיעקב אבינו ע"ה ציוה שרק השבטים יגעו בארונו, כי אם מישהו אחר היה נוגע בארון – השכינה היתה בורחת, הכל כתוב בחז"ל. ואף על פי שהשכינה היתה על מיטתו של יעקב אבינו ע"ה לא רצה שלוי ישא אותה.
פרעה לא הבין הרבה מה המשמעות של 'ארון הקודש' ומהו אותו 'משכן', לא הבין ולא יבין, אבל דבר אחד נכנס לו בראש, שאם יעקב אבינו [שהגויים העריכו כל הגה שיצא מפיו, עד שהמצריים רצו לעשותו אליל] לא מעונין להשתמש בלוי, גם אני לא מעונין להשתמש בו. בלוי לא משתמשים! לא תהיה לי בכך שום תועלת. לכן לא שיעבד אותם בכוח בעבודת פרך.
אך, אם בני לוי היו מתפתים ל'פה רך', גם אם פרעה לא היה חושב לשעבד אותם בכוח – הם היו נופלים ומכניסים את עצמם לשיעבוד כמו כולם, אבל כיון שלא התפתו, נשארו בצד ופרעה לא נגע בהם.
בלעדי שבט לוי – אין קיום לעם!
פרעה אמר לשבט לוי: נכון, אינני מעביד אתכם, "לכו לסבלותיכם", אבל כמובן, פרנסה ואוכל לא תקבלו ממני, כלום! מצידי – תגועו ברעב.
אם פרעה לא מפרנס אותם, והם יושבים ולומדים, מהיכן ניזונו? מהיכן חיו?
מביא רבי אליהו לופיאן זצ"ל מדברי חז"ל, שבשנות מושבם בארץ מצרים הנהיגו תור קבוע ומסודר בין אחד עשר השבטים שהיו מורידים מהלחם שפרעה נותן להם, ומתחלקים עם שבט לוי במאכלים, תשמעו, מהלחם הדל של הפועלים הרצוצים, פרסו ונתנו לשבט לוי – שיהיה להם לחם לאכול!
מורי ורבותי, תתארו לכם, מבהיל ומרעיד! יש שבט שלם שיושב בבית המדרש, ואיך אומרים – לא מניח אפילו אצבע במים קרים… וכל האחרים עובדים עבודת פרך, עינוי, שיעבוד, צער וכאב, הלא העיניים יכולות לצאת להם מקנאה!
אבל בני ישראל לא רק שלא קינאו ושנאו, אלא העירו. הכירו שכל קיום עם ישראל, שלא יכחד לעולם ונצח ישראל לא ישקר – הוא בזכות שבט לוי שיושבים ולומדים. זוהי אפוא זכות קיום עבורם לפרוס מהלחם המועט שפרעה נותן להם ולהעביר לשבט לוי.
ראו והבינו מה היתה הכרתם של עם ישראל במצרים. איזו עדינות הנפש, איזו הבנה עמוקה ואיתנה. במצבים הקשים ביותר, ב"קוצר רוח ומעבודה קשה" מתחת לעינוי, הבינו כלל ישראל כי לא הם מחזיקים את שבט לוי אלא שבט לוי מחזיק אותם… בלעדיו אין להם קיום.
מוראדיג א געוואלד
א משיגינער!
שמעתי עובדה וידוע לי שמו של בעל העובדה – יהודי נכבד תושב לונדון, אך כמובן לא אנקוב בשמו. העיקה לו על הלב שאלה שליוותה אותו תקופה ארוכה, והרהר בה רבות: "הבנים שלי בני תורה, ברוך ה', לי יש פרנסה בכבוד, כי אנחנו 'בעלי בתים', ואני לא היחיד, כמותי ישנה קבוצה רחבה של יהודים ישרים ויראי ה' שיש לנו יכולת להחזיק את הבנים היקרים שלנו, ואנו עושים זאת בכבוד, אבל מה יעשו הנכדים, הרי לבנינו אין כסף, ואיך הם יחזיקו את הבנים שלהם, אבוי, מה יהיה עם הנכדים שלנו? ומי יודע מה יהיה גורלם של הנינים – מי יעמוד לצידם.
היהודי הלך במיוחד לשאול יהודים חשובים, ותשובתם לא סיפקה אותו, כשהשאלה המשיכה להטרידו. המשיבים דיברו איתו על 'ביטחון' ו'אמונה' וכמובן ללא הועיל…
תשמעו, ממש כמו שאני מספר לכם, הוא נכנס ל"בית ישראל" – האדמו"ר מגור זכר צדיק לברכה, התחיל לתנות את כאבו ומצוקתו: "מאד מעיק עלי, ואף על פי ששאלתי כמה מגדולי ישראל עדין אין לי תשובה מספקת – – – את הבנים אני מחזיק, אבל מי יעודד את הנכדים, מי יעמוד לצידם מה יהיה עם הנכדים?" דיבר ושפך את הלב.
ה"בית ישראל" נתן קפיצה מהמקום, והתחיל לצעוק: "א משיגינער!! א משיגינער!' אתה דואג על עוד חמישים שנה?!"…
הרבי זצ"ל העניק לו את התשובה הטובה ביותר.
אדם באופן טבעי, בטבעו של עולם אין לו עסק בעתיד הרחוק, ומי שדואג ליובל שנים מה יאכל ומה ישתה ומה ישתו ילדיו ונכדיו – הוא 'משיגינער'!
אלפי שינויים, ריבי רבבות של עצות ופתרונות יתגלגלו לכאן ולשם – בחמישים שנה הבאות, והוא דואג לקב"ה איך לכלכל את 'שבט לוי' האהוב עליו… ה' יתברך, שהוא כל יכול, מחזיק את שבט לוי מימי גלותנו בארץ מצרים ועד היום, והצדיק הזה בתום לבבו דואג מה יהיה בעוד חמישים שנה, כאשר בקושי יודע לתת תחזית מה יהיה בעוד כחודש ימים. א משיגינער!!
שבט לוי, ה' חלקו ונחלתו.
לא להסיר את גלגלי העגלה
שליחים מיוחדים משרי הממשלה מתנועת 'הפועל המזרחי' נכנסו לביתו של הרב מטשעבין זי"ע גאון הגאונים, והביעו את צערם. הם פרסו על השולחן את המצוקה המדינית: המצב קריטי, הצבא סובל ממחסור משווע בכוח אדם. לדעתנו הגיעה העת שחייבים לגייס את בני הישיבות. מבחינה אחראית ציבורית אין ברירה אחרת, חייבים לגייס את הצעירים יושבי האוהל.
שמעו את תשובתו של הטשבינער רב, ותבינו את משמעות דברי שלמה המלך ע"ה: "דברי פי חכם חן" (קהלת י, י"ב). הוא השיב במשל פיו, וכה אמר:
אספר לכם מעשה. אצלנו בחוץ לארץ, בעיירות, עדין לא היו כמעט מכוניות, רק פה ושם. עיקר כלי התחבורה מעיר לעיר ולמשא, היו הסוסים והעגלות.
ביום סגרירי אחד, נסע 'בעל עגלה' עם סוסו, והסוס נעצר, פסק מלכת. הוא הבין כי הסוס התעייף, קשה לו לסחוב, לכן אינו זז. ניסה להכותו עם השוט, אך ללא תוצאות – הסוס מאן ללכת. מה יעשה. בלית ברירה התחיל לפרק את המשא מהעגלה כדי להקל על הסוס. פרק והניח את הסחורה בצידי הדרך [בתקוה שהסחורה לא תיגנב עד שישוב עם סוס חדש ובריא], אבל גם לאחר פריקת הסחורה הסוס זז בקושי ובעצלתיים. "הוא חולה ומתקשה לסחוב אפילו את העגלה" – הרהר העגלון בכא.
ירד מהעגלה. חשב וחשב: "מה אעשה?"
עד שעלה במוחו רעיון גאוני והתלהב: "אי אי אי, פלאי פלאים, יש לי עצה טובה שתציל את המצב באמת: עיקר הכובד של העגלה הם הגלגלים מברזל, הם מכבידים מאד, אפרק את הגלגלים ואחביא אותם בצידי הדרך… עצה נפלאה…"
פנה אליהם הטשבינער רב זצוק"ל ואמר "דעו לכם שזה מה שאתם מעוניינים לעשות! קשה בצבא, נכון, המצב לא פשוט, אבל היעלה על לב בר דעת להוריד את הגלגלים? איך העגלה תסע אם אין גלגלים?! "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים", אומרים חז"ל (מכות י ע"ב): "מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה". איך עומדות רגלינו במלחמה? – בזכות שעוסקים בתורה. אם תורידו את הגלגלים הללו – איך נסחב את העגלה לדרכה?!
כל כך טוב, השיב להם במשל פיו. – אזוי גוט!
שמעתי מעשה מרבי משה מרדכי שולזינגר, והתקשרתי אליו לשמוע שוב את פרטי המעשה בדיוק. א מוראדיגע מעשה, מפי השמועה.
היה אחד מהגדולים בדורות הקודמים, הידוע בשמו – רבי הלל מקולומאי, מתלמידי ה"חתם סופר"
הוא למד בישיבה בפרשבורג, וכידוע, בימים ההם לא היתה פנימיה מסודרת, לא היה 'חדר אוכל'. הבחורים התאכסנו בבתי העיירה, ואכלו 'ימים' – על שולחנם של בעלי הבתים מהעירה, שהתנדבו להחזיק בחור.
אם אתם רוצים לדעת בפרשבורג התגוררו אנשים בעלי סדר ומשמעת: בשתים בצהרים אוכלים, בשתים ועשרים וחמש דקות נכנסים למנוחת צהרים, כך בצהרים וכך בסדרי היום והלילה – יש סדר לחיים, מתי יושבים ומתי קמים, בשכבך ובקומך.
רבי הלל הבחור נשלח לאכול אצל בעל בית אחד מכובד מחשובי העיר. ר' הלל היה מתמיד גדול ועילוי, מוחו היה שקוע בלימוד התורה עד שהיה שוכח את זמן האיכלה. במקום בשתיים בצהרים הגיע בשעה שלוש, אבוי.
בעל הבית באמת לא היה מרוצה מהנהגות הבחורצ'יק. זה הפריע לו את המנוחה ואת הסדר המופתי שהבית נהג בו. אבל הוא צבר את הכעס בפנים ושתק, כי העריך עד מאד בני ישיבות ותלמידי חכמים שקדנים, וגם הבין שאין הרבה מה לקוות מהבחורצ'יק הזה, כי הוא עילוי, ואין תקוה רבה להשליט עליו סדר ומשמעת.
צהרים בהיר אחד ר' הלל הבחור שכח לחלוטין כי ממתינה לו ארוחה בבית המשפחה. כאשר הביט על השעון הבחין ומיד התאנח: "אוי וי, כבר ארבע וחצי!"
חשב לעצמו: האוכל לא נורא, אבל מסתמא בעל הבית דואג לי, אלך ואודיעו שברוך ה' הכל בסדר, ובעזרת ה' מחר אבוא לאכול כרגיל. רק להודיע לו, כדי שיהיה רגוע.
הבחור דפק בדלת, ובעל הבית היה כבר אחרי ה"שלאף שטונדה" [-שנת צהרים דשנה]. קם מכורסתו, פתח את הדלת, וכשראהו הרים קול: "מה קרה לך, הלל?"
"לא קרה שום דבר".
"אם כן מדוע לא הגעת לאכול את מה שהכינו לך?"
"מה אומר ומה אדבר, היה לי רשב"א קשה, התעמקתי ושכחתי, ללא כוונה חלילה, פשוט שכחתי".
באותו רגע בעל הבית לא התאפק ופתח את פיו: "יש משהו שעומד לי על הלשון לומר לך הרבה זמן, כעת אומר לך עד הסוף – אחת ולתמיד. תגיד, מה אנו לא עושים בשבילך: דואגים לך משתדלים להכין את הארוחות שיהיו על הצד היותר טוב, מתאמצים וחושבים עליך, ואתה הרי אורח אצלנו כמעט בחינם אין כסף, ההורים שלך שולחים מפעם לפעם כמה פרוטות, לא יותר. תבין, מה מבקשים ממך? וכי ביקשנו פרוטה אחת נוספת? לא, דבר אחד מבקשים ממך: תבוא בזמן לסעודה! וככה אתה מתנהג? תאמר לי בתום לב, וכי זו דרך? וכי כך מתנהג בן תורה?"
בעל הבית המשיך לשפוך קיתונות של רותחים, לא משנאה חלילה, אלא מכאב רב, היה קשה לו לסבול את האיחורים ואת חוסר הסדר של הבחור. בעל הבית יצא מגדרו וחזר על דבריו שוב ושוב – שפך את כעסו. הבחור המתין בסבלנות, נתן ל ולסיים את "הדרשה".
בעל הבית עמד, ממתין לתגובת הבחור.
ר' הלל ידע שהכועס מעריך תורה, וגם הכיר שאי אפשר לדבר איתו בסגנון חריף ופתח בתשובה חריגה: "כל מה שאמתם, הכל אמת ויציב! אבל יש לי הערה אחת קטנה".
"הערה?! איזו הערה יכולה להיות לך?!"
"בבקשה: לא אני אוכל אצלך. לא. אתה אוכל אצלי… אמת, אין לי מילים להודות לך על מה שאתם עושים בשבילי, אבל ההגדרה שאמת שאני אוכל על שולחנך אינה נכונה כי אתה אוכל בזכותי"…
ר' הלל ידע שהוא מדבר מול יהודי מיוחד שמבין ומוקיר באמת, כי מי שלא מבין היה משליך אותו מיד מכל המדרגות…
שומעים דיבורים עזים? אני לא אורח שלך, אתה האורח שלי…
בעל הבית תפסו, חיבקו ונישקו: "הלל הלל, הכנס הביתה, שב ותאכל".
הבחור נרתע: "לא, לא, מאוחר כעת", ושב בחוסר נעימות לבית המדרש.
זו האמת. א געוואלדיגע אמת.
מי מחזיק את מי? עם ישראל את שבט לוי או שבט לוי את עם ישראל? – שאלה שהיא תשובה.
(מתוך הספר 'יחי ראובן')