וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים (יב יג)
פעם ישבו חבורתו של הגאון רבי נתן אדלר זצ"ל בין מנחה לערבית ושוחחו אודות הציפיה לבנין בית המקדש השלישי במהרה בימינו. בין בני החבורה היה גם הגאון רבי שמואל סופר זצ"ל שהביא עמו את בנו הקטן 'מוישהל'ה', מי שלימים נודע כמרן ה'חתם סופר' זי"ע.
אחד מתלמידי החכמים סיפר שמסורת לו מאבותיו שכאשר היה השל"ה הקדוש רבה של פרנקפורט, התווכח עמו כומר נצרי בענייני אמונה, והציג בפניו שאלה: הכיצד אתם מצפים לבנין בית המקדש השלישי, הרי חגי הנביא כבר אמר על בית המקדש השני 'גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון', אם כן, אם הוא קרא לו 'אחרון' משמע שלא יהיה אחריו בנין נוסף?!
השל"ה הקדוש ענה לו שהזוהר הקדוש כבר עמד על שאלתו, והסביר שבלשון הקודש גם השני נקרא 'אחרון', והביא ראיה מהפסוק (בראשית לג ב) 'וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים', הרי שגם אחר השניים שנקראו אחרונים, היו גם שלישיים שנקראו אחרונים.
רבי נתן אדלר האזין בקשב לדבריו והוסיף שהתוספות יו"ט (דמאי פ"ז מ"ג) כבר הביא ראיה זו, והוסיף לה ראיה נוספת מפסוקי התורה בפרשת שמות 'והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון, והאמינו לקול האות האחרון, והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה, ולקחת ממימי היאור ושפכת היבשה והיו לדם ביבשת', הרי להו שהאות השני נקרא 'אחרון', אף שאחריו היה אות נוסף שנהפכו מימי היאור לדם.
משהל'ה הקטן הקשיב כמו כולם בקשב רב לדברי הלמדנים, והנה אורו פניו והתרגשות רבה זרחה מהם. רבי נתן אדלר הבחין בשמחתו יוצאת הדופן של הילד, ושאל אותו לפשרה…
משהל'ה השפיל את פניו בענווה ואמר כי עלה בדעתו שלזאת התכוונה התורה בפסוק בפרשתינו: 'והיה הדם לכם לאות על הבתים' כי האות השלישי, הדם, הרי הוא אות על הבתים, על בתי המקדש, שיבנה גם בית שלישי אחרי השני שנקרא 'אחרון'.
***
מרנא ה'חתם סופר' זי"ע ישב ב'פרשבורג' אך מצודתו היתה פרוסה עד ירושלים. לעולם נתן ליבו ועינו על יושבי ארץ הקודש, דאג לצרכיהם ונתאמץ למלא חסרונם. בני ירושלים חשו בדאגתו להם והפנו אליו כל שאלה וספק שנקרה לפתחם, ואף הכתירוהו בתואר 'נשיא ארץ ישראל', ומשום חיבתו לארץ ישראל חיבב תואר זה יותר משלל תיאוריו הרבים.
בדרשותיו הרבה לדבר על החובה של מי שלא זכה לדור בארץ ישראל, לתמוך בעניי ארץ ישראל, 'כי למרות שהגוף נמצא בחוץ לארץ', אמר ה'חתם סופר', 'המחשבה צריכה להיות בארץ ישראל…'
בכלל אהבתו לציון, היתה צפייתו הגדולה לביאת המשיח ולבנין בית המקדש השלישי במהרה בימינו, הוא לא נתפתה אחר טובות או מחוות שנעשו לעם היהודי בגולה, כי אין לנו מנחם אלא בבנין בית המקדש…
כשנחקק החוק לשוויון זכויות היהודים בהונגריה, עובדה שלכאורה יש בה כדי לשמח מאוד את העם היהודי ואת הרבנים המנהיגים אותם, ה'חתם סופר' זי"ע כלל לא גילה אותות שמחה, להיפך, הוא נשא דרשה חוצבת להבות, בה הביע את חששו מהחוק החדש, כי חלילה עלולים ישראל להתרפק על טובתם הזמנית של הגויים, ולהפסיק לצפות לגאולה האמיתית ולקבוץ גלויות…
דמעות כמים שפך על הבשורה ה'משמחת', כפי שמתאר הגאון רבי הלל מקאלאמאי זצ"ל, ואף סיפר את המשל שהמשיל על כך ה'חתם סופר':
בן יחיד היה לו למלך אחד שמלך על ממלכה גדולה, בן זה עתיד להיות יורש העצר, אלא שמעשיו הרחיקוהו משם כמטחווי קשת. הוא סטה מהדרך הטובה, ובחר בחברים רעים שהסיטוהו לעשות מעשים אשר לא יעשו, אף נגד חוקי אביו, המלך.
המלך והשרים הוכיחו אותו על מעשיו, אך ללא הועיל, הוא דבק בחבריו ובדרכיהם הנלוזים, ושום דבר לא שכנע אותו לעזוב אותם. אף כאשר הסביר לו המלך, כי הדרך שבחר מרחיקה אותו מהירושה הענקית הצפויה לו, ובגלל מעשיו המכוערים יפסיד כבוד וגדולה השמורים לבני מלכים, לא נטש את חבריו ולא שב דרכו הרעה…
כאשר הגזים, ובעט בכל הקדוש והיקר למלך, יעצו למלך יועציו הבכירים כי לא נותרה בידו ברירה ועליו לגרש את בנו מחוץ לממלכה, אל אחד האיים הרחוקים ולאכסנו אצל אחד מבני הכפרים שם, וכך לא יחולל כבוד בית המלוכה, ויתכן, הוסיפו היועצים, כי אם יהיה מאכלו, משקהו ומשכבו כשל כפריים, יחוש הבן הסורר על בשרו את העוני והצער, אולי אז ינחם על מעשיו ואז יכנע לבו הערל…
עברו ימים ושנים, הבן המשיך בדרכיו ולא שב אל המלך, אך בכל עת אשר חשב האב על בנו, נכמרו עליו רחמיו, כיצד יכול הוא לרדת מאיגרא רמא לבירא עמיקתא? כיצד החליף סעודות מלכים במאכל כפריים, קב של חיטים ושעורים? איך מרגיש בן של מלך שהתרגל לישון על כרים וכסתות רכים ונעימים, ועתה ישן הוא על מחצלת קנים ומצע של שחת?
המחשבות הללו טרדו את מנוחתו והוא החליט לבנות לו בכפר גלותו ארמון מפואר, כדוגמת הארמון שהורגל אליו בהיותו במלוכה, הוא אף שלח לו משרתים ועבדים שינעימו לו את שהותו בגלות בין הכפריים, אך למרבה הפלא, הבן כלל לא שמח על מחוותיו של אביו. הוא התיישב וכתב לאביו מכתב רווי יגון וצער: "עד עתה חשבתי שיום יבוא ותסלח לי על מעשיי ותקרא לי לשוב אל הארמון בו גדלתי, ארמון המלוכה המקורי, חשבתי שיום יבוא ומעשיי הרעים יכופרו ותשיב אותי תחת חסותך בצל כנפיך, והנה עתה אני רואה כי החלטת לבנות לי ארמון בגלות, משמע לא תשיבני יותר אליך, ועל כך אני בוכה ומיצר… כי אין לי נחת ושמחה בגלות, גם אם אשב בארמון מפואר, ואין לי מנוחה בנכר, גם אם ישרתוני משרתים וישתחוו אלי עבדים, אני רוצה שתשיבנו אליך, אבא, לבית שלך ולזרועותיך האוהבות…"
הנמשל מובן, זעק ה'חתם סופר' מנהמת ליבו, אנחנו כבר בגלות אלפיים שנה, את הכל סבלנו, כי אמרנו קרב קץ הגאולה, והנה עכשיו הטה ה' עלינו חסד ומצאנו חן בעיני המלכים והשרים והם גזרו עלינו גזירות טובות, נודה לה' על הטוב אשר גמלונו, אבל במסתרים תבכה נפשנו, כי לא נרצה להתרגל לגאולה מעין זו, אשר באה ע"י מלכים ושרים כאשר אנחנו עדיין בגלות, חפצים אנו לצאת מהגלות בגאולה שלמה ואמיתית, ע"י מלך גואל ומושיע, במהרה בימינו אמן!