"וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים"
ה'חפץ חיים' פרש, שלקב"ה יש, כביכול, יד גדולה וארוכה, ולפעמים לוקח זמן רב עד שרואים את 'היד הגדולה'. לא תמיד ניתן לראות באופן מידי את הכוונה האמיתית במעשיו של השם יתברך, וכדי לזכות לכך צריך להתאזר בסבלנות רבה.
יש בדברים אלו כדי להרגיע את האדם, המתבונן על אירועי החיים החולפים עליו, אינו מבין את פשרם ואת מהותם, ואינו יודע למה באו עליו כל הדברים הללו.
אבל, בדיוק כפי שקרה לעם ישראל במצרים, שבהיותם בבור הגלות סבלו והתענו עד מאד, ורק כאשר הגיעו לים סוף וראו את הניסים הגדולים – ראו "את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים", והבינו את כל התהליך, כך גם קורה בעולמו הפרטי של כל יהודי.
גם כאשר הנך מתייסר וכואב, ואינך מבין כלל מה קורה, דע וזכור שלקב"ה יש 'יד גדולה', ולפעמים התהליך הוא ארוך מאד, ועשוי להמשך זמן רב וכדי לראות ולהבין את הכל – צריך להמתין באורך רוח עד לסיומה של כל ההשתלשלות.
מעשה שהיה בשני חברים בלב ונפש, ראובן ושמעון, שעברו יחדיו קורס בהנהלת חשבונות, וסיימוהו בהצלחה. ראובן התקבל מיד לעבודה במפעל, שחיפש מנהל חשבונות מוצלח, ועבד שם כמה שנים, בשלב מסוים חיפשו במפעל מנהל חשבונות נוסף, וראובן המליץ בחום על חברו הטוב, שמעון. המנהל אכן השתכנע וקיבלו לעבודה.
עברו כמה שנים נוספות. מנהל היחידה של הנהלת החשבונות עזב את משרתו, ומנכ"ל המפעל חיפש איש מוכשר שימלא את מקומו. שני החברים הטובים חפצו במשרה המכובדת, שגם משכורתה היתה פי שלוש מהמשכורת הנוכחית שלהם.
והנה, ראובן, שהיה זה שהמליץ בזמנו על שמעון, היה בטוח שהוא יזכה במשרה. אבל גם שמעון פרש בפני המנכ"ל את יכולותיו בניהול היחידה, ו… זכה במשרה המכובדת.
ראובן שהיה בטוח שהמשרה תפורה עבורו, וציפה לה בכיליון עיניים, התרגז על כך מאד אבל חשק את שפתיו, ולא הגיב במאום. הוא אמנם לא הצליח להירדם כמה לילות על מיטתו, וכליותיו יסרוהו קשות, אבל למרות הכל לא הגיב ולו במילה אחת, ולא הסתכסך עם שמעון.
הוא הרבה ללמוד ולשנן לעצמו פרקי אמונה, והכניס אל לבו את הידיעה שהכל משמים, ובודאי שהכל הכל לטובה, ואין 'חבל' בעולם כלל…
חולפות כמה שנים נוספות, וראובן נמצא בתקופת שידוכי ילדיו. בנו הבכור הגיע לפרק 'האיש מקדש', והוא בחור מצוין וירא שמים גדול. יום אחד מתדפק על דלתם שדכן, ואומר שיש לו עבור בנם הצעה מיוחדת של בת מעולה המתאימה מאד לבנם המוכשר, ואביה מציע לחתן שיזכה בה דירת ארבעה חדרים בבני ברק!
כשהתעניין ראובן אצל השדכן על משפחת הבת, מתברר לתדהמתו שאביה הוא לא אחר מאשר חברו הטוב, שמעון… "כבר דיברת איתו?" – שואל ראובן את השדכן. "בודאי, והוא אומר לי שאת כל הכסף שיש לו, אסף עבור חתן כמו הבן שלך, והוא מוכן לתת לו את הדירה!" – – –
לא חלפו ימים מספר, ונשברה שם צלחת בארוסי ילדיהם של ראובן ושמעון…
עכשיו נעשה חשבון פשוט: מה היה קורה אילו היה ראובן מגיב בחריפות למול המינוי הבכיר של שמעון? הרי היה מאבד בידיו את השידוך המעולה, וגם את הדירה שהציעו לבנו המצוין! בזכות זה שהתאפק ולא הגיב, זכה לכל העושר והאושר הזה!
הגאון רבי אשר וייס, בהקדמה לספרו על מסכת פסחים, כותב דבר נאה מאד:
ישב לו פעם ילד יהודי בליל הסדר, ואביו סיפר לו ניסים ונפלאות על קריעת ים סוף, תוך שהוא מתאר את חמישים הניסים שנעשו שם לאבותינו, כפי שמובא ב'מעם לועז'.
והנה לפתע הקשה הילד החכם שאלה: "אמור נא לי אבי, מדוע אנחנו כל כך מתפעלים מקריעת הים, הרי פשוט וברור הוא שהקב"ה שברא את הים, יכול גם לקרוע אותו לחצאים?! מה ההתפעלות הגדולה שלך?!"
האב לא איבד את עשתונותיו למשמע השאלה, והמשיל לבנו משל: אמן שהתמחה בפיסול אמנותי, פיסל פעם דמות של סוס, ובשל האמנות היתרה שהיתה באותו פָסַל, הצליח לעשות את הסוס בצורה כזו שאף אחד לא ראה הבדל בינו ובין סוס אמיתי. הוציא האמן את סוסו לחוצות קריה על מנת שיתבוננו בני האדם ביצירתו המופלאה.
יושב הפסל יום ויומיים, ואיש אינו ניגש להביט במראה המופלא, ואף לא טופחים לו על השכם ומשבחים אותו על עבודתו. עד שניגש הוא עצמו לאחד העוברים והשבים ושאל אותו: "אמור נא לי, מדוע אינך מתבונן בסוס היצירתי המיוחד הזה? הלא הוא נראה כסוס אמיתי לכל דבר!". השיב האיש מיניה וביה: "הוא אשר דיברת! משום שיצירתך נראית כסוס אמיתי, אין היא מעניינת אף אחד, שהרי כמה סוסי איכא בשוקא…".
החל הפסל להרהר בקול: "נו, אם כן לשם מה הקדשתי שעות על גבי שעות ליצירה זו? הרי אם רוצים שאצור סוס שיהיה נראה כלא אמיתי, אין צורך לשם כך להשתלם בכל ההתמחויות והקורסים שעברתי, עד שהגעתי לרמה של פסל בינלאומי?"…
השיב לו חכם אחד: "אני אייעץ לך מה לעשות: חתוך את הסוס שלך לשני חלקים, והעמד האחד ליד השני. המראה הלז ימשוך לבטח המוני אנשים, שיבואו להתבונן במראה הנדיר של סוס אמיתי החצוי לשני חלקים…".
כך, ממשיך הגר"א וייס, השיב גם האבא לבנו החכם: "אם היינו זוכים להתפעל מעצם יצירתו של הים, ומכל הניסים המתרחשים לנגד עינינו מידי יום ביומו, בזריחת השמש ובשקיעתה, ובכל יתר יצירותיו המופלאות של הבורא יתברך, לא היה צריך הקב"ה לקרוע את הים, אבל כיון שבני אדם לוקים במחלת ה'מלומדה' ואין הם מתרגשים כבר מהניסים הרגילים, לכן יש צורך לקרוע את הים, על מנת שנתעורר ונלמד מהניסים הגדולים על הניסים הקטנים, כפי שכותב הרמב"ן בסוף פרשת בא: 'שאין באף אחד מהם טבע ומנהגו של עולם כלל, אלא הכל בגזרת העליון'".
זה גם פרושה של ההבטחה על ימי הגאולה: "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". שהרי בתקופה ההיא נזכה לראות עין בעין את השגחת ה' על ברואיו, וכל ההנהגה תהיה בנגלה, וממילא לא נזדקק לנס המיוחד של קריעת ים סוף, כדי לעורר את הרגשותינו, במצב של "כמים לים מכסים", גם ללא קריעת הים, נגיע לתכלית האמיתית.
***
באחת משיחותי עם פסיכולוג בכיר בבית הספר לרפואה, הוכחתי לו את מידת רחמנותו של הקב"ה על עמו ישראל, וכיצד דאג בעת צאתם ממצרים, לסלק מהם את כל הטראומות שנשארו בהם לאחר שנים כה קשות של עבודת פרך.
זכורני, שבעת מלחמת המפרץ, ראיתי יהודי אחד שכאשר שמע את האזעקות פרץ בצעקות: "הגרמנים באים! הגרמנים באים!". העומדים מן הצד הביטו עליו כעל אחד שנטרפה דעתו, אבל הסיבה לכך היתה פשוטה מאד:
יהודי זה חווה את כל מוראות השואה על גבו. הטראומות נותרו בו כצלקת פתוחה, וכששמע את האזעקות התעוררו בו כל החששות והפחדים של אז, עד שהיה בטוח שהגרמנים נכנסו לעיר.
והנה, ה'אור החיים' הקדוש בפרשת שלח מוכיח שבעת שעם ישראל יצא ממצרים, דאג הקב"ה לסלק מהם את כל הטראומות שהיו להם. דבר זה מוכח ממה שהקב"ה הביא לכך, שכל יהודי ויהודי הכיר את המצרי שהשתעבד בו, ואמר לו: "מדוע עשית לי כדבר הזה?", וציווה על כלבו לאכול את היד שהשתעבדה בו וכו'.
גם לאחר מכן מובא, שהים פלט את המצרים המתים, כדי שעם ישראל יראה שלא נשאר מהם אחד.
וכל זה היה כדי לסלק מעם ישראל את הטראומות משנות העבודה במצרים, כי הדברים האלה – כאשר המשעבד מכה את מכהו ונוקם בו – מוציאים ממנו את כל הזיכרונות הלא טובים, כידוע בתורת הפסיכולוגיה.
הגר"א דינר, דומ"ץ לונדון, מוסיף על כך ואומר שיתכן שזו הסיבה שאומרים בשירת הים את הפסוק: "זה א-לי ואנוהו", ודרשו חז"ל: "התנאה לפניו במצוות" (סוכה יא ע"ב). דהרי לכאורה יש לשאול, כיצד נכנס כאן, בשירת הים, ענין ההידור במצוות?
ותרץ, שעם ישראל משיב כאן אהבה לקב"ה: מה הקב"ה הצילו בהידור, ולא התיר בו זכר לטראומה, אף אנחנו נשתדל לקיים את מצוותיו באהבה ובהידור, ולא נחסיר מהן פרט כלשהו.
(לקט מתוך 'חשוקי חמד' – הגדה של פסח)