על הפסוק "זכור את יום השבת לקדשו" ( כ' ח'), מסביר ה'ספורנו' שהפירוש ב'זכור את יום השבת' הוא, "הֶיֵה תמיד זוכר את יום השבת בעסקיך בימי המעשה וכו'".
וכיצד יביא האדם את עצמו לידי כך שגם בימי החולין, ובעסקיו בהם, יוכל לזכור את השבת? – על זה אמרה התורה: 'לקדשו'; פירוש – 'הִזְהיר שיסדר האדם עסקיו בימי המעשה, באופן שיוכל להסיח דעתו מהם ביום השבת'.
דהיינו, שלא יעסיק את עצמו יותר מדיי בעבודתו, אלא יעבוד רק כפי מה שצריך לו. לא כמו ש'מקובל' כיום, שאנשים משתגעים בעבודותיהם עד בלי די, וכל היום מחפשים רק איך ניתן עוד לעבוד ולהרוויח, וממילא גם כשמגיעה השבת, קשה להם להסיח דעתם מהעבודה, וגם ביום המנוחה אין להם מנוחה.
וזה מה שמבאר הספורנו גם בפסוק הבא: "ששת ימים תעבוד" – 'בעסקי חיי שעה, שהם עבודת-עבד בלי ספק, שרוב עניינם הוא היות מצטער האדם על עולם שאינו שלו'; "ועשית כל מלאכתך" – 'ההכרחית למסתפק'.
המצוה לזכור את יום השבת אינה נסובה, כמובן, רק על ימי החולין… גם בשבת עצמה, מוטלת עלינו מצוה-רבה לזכור את השבת, ולקדשה. הבה נשמע כיצד יהודים של פעם קיימו את המצוה הזו:
המזרן היה מלא כינים
המעשה שלפנינו, שפורסם בספר 'יסופר לדור', אירע ביום תשעה באב תש"ד במחנה ברגן-בלזן. זו הפעם הראשונה שכל תושבי המחנה קיבלו עונש: היום אין אוכל, לא למבוגרים, לא לנשים, לא לזקנים ולא לילדים.
סיבת העונש: הגרמנים גילו שפלוני שרף מזרן, בנימוק שהמזרן היה מלא כינים. מבחינת הגרמנים היה בכך פשע בל-יכופר וחבלה חמורה, ולכן הוטל עונש על כל יושבי המחנה, מנער ועד זקן.
והנה, אחת הנשים שראתה שאם לא תאכיל את בתה הקטנה, תגיע הבת למצב של פיקוח נפש, החליטה שלמרות האיסור תבשל מעט דייסה ללא חלב.
הבישול היה ללא תנור וללא נפט, רק על מעט קש, ובעמל רב. ברגע האחרון, לאחר שהדייסה היתה כבר מוכנה, תפסו אותה שניים מאנשי השמירה היהודית במחנה, וקבעו לה תור למשפט!
בנוסף על העונשים שהטילו הגרמנים על היהודים האומללים, עשו זאת גם האחראים היהודים, והענישו את העבריינים. משפט זה היה נקרא 'משפט פנימי', משום שהוא נערך בין היהודים עצמם, כשהצוררים הגרמנים עומדים מן הצד, ומחככים ידיהם בהנאה גלויה למראה היהודים המענישים את אחיהם. "שחקו על משפטיה"…
המשפט של האשה היהודיה נקבע לליל שבת 'נחמו' בדרך כלל ארך משפט כזה זמן רב, וכלל בתוכו את דברי התובע היהודי, העדים, גירסת הנאשם, הגנת הסניגור, ופסק דין של השופטים. כולם היו יהודים, אסירי המחנה.
בני המשפחה ישבו והמתינו בליל שבת בקוצר רוח, לשובה של האם ממקום המשפט. הם חשבו שתגיע מאוחר, והופתעו לראות שזמן קצר לאחר כניסת השבת הגיעה האם לביתה.
משפטה של אשה זו ארך זמן מועט בלבד, כיון שהיא וויתרה על זכותה להכחיש את ההאשמות המופרזות, ואף וויתרה על השתתפות הסניגור, שהתכונן לבקש הקלה בעונש על 'עבירה' של בישול עבור ילדה קטנה.
לכן, המשפט הפעם כלל רק את פסק הדין, שלילת מנות-לחם ליומיים.
משתמהו על כך, הסבירה להם צדקת זו שהמשפט היה קצר, מפני שהיא הודיעה לשופטים שמצידה היא מוותרת על כל הליכי המשפט, ושיקראו בפניה רק את פסק הדין, ותו לא, וכנ"ל.
"ומדוע לא ניצלת את זכותך להכחיש אפילו חלק מההאשמות?", שאלו בני הבית בפליאה. "מדוע לא אמרת שבתך הקטנה היתה במצב של סכנה, ועל כן בישלת?"
והאמא הישירה מבטה אל בני הבית, והשיבה: "מלבד השופטים, התובע והסניגור, ישב שם עוד יהודי וכתב פרוטוקול. כל מילה שהייתי מוציאה מן הפה, היתה נרשמת על ידו, תוך חילול שבת מחפיר. לכן העדפתי לשתוק.
"מוטב היה לי לרעוב במשך יומיים, מלגרום ליהודי לחלל שבת" – – –
*****
מישהו שמע פעם על מצוה כזו, לפיה מחויב אדם לנעול את נעלו הימנית על רגלו השמאלית, ואת נעלו השמאלית על רגלו הימנית? – – –
כדי להסביר את החידה, נספר על שאלה שקבלנו מהגאון רבי אהרן דוד דונר, אב"ד לונדון, והיא נסובה אודות מקרי הגניבה שהתרבו בשכונות החרדיות בלונדון, בלילות השבת המושלגים.
כדי לדעת האם בני הבית שוהים בביתם הפרטי או לא, נוקטים הגנבים הערלים בשיטה ייחודית: הם עומדים מחוץ לבית וסוקרים את כר השלג העבה שלפני הכניסה.
והיה, אם נמצאו על גבי השלג עקבות של אנשים נכנסים ויוצאים, מבינים הגנבים שהאנשים נמצאים בביתם, ולא כדאי להם לנסות לפרוץ, וממשיכים לכתובת הבאה. רק כאשר הם מוצאים ששכבת השלג חלקה ונקייה מֵעקֵבוֹת, הרי שהבית ריק מיושביו, ונכנסים לבצע שם את זממם.
אחד התושבים, יהודי ירא ה', סיפר שהבחין בשבת ששכניו אינם נמצאים בביתם, וכר השלג בכניסה לביתם נקי וצח כשלג… "עלה בדעתי", כך אמר, "לצאת ולפסוע הלוך ושוב במשעול הכניסה לביתם, כדי למנוע מגנבים מלבקר שם.
"עד כאן הכל טוב ויפה. אך לפתע עלה הספק בליבי – שמא יש בכך חשש של מלאכת 'כותב', בכך שאני עושה במתכוון צורות של סוליות נעליים על גבי מעטה השלג? למרות שאין מדובר בכתיבת אותיות ממש, אלא בציור צורה, מכל מקום הדבר אסור, כמבואר ברמב"ם בהלכות שבת (פרק י"א הלכה י"ז), שלצייר ציור הרי זו תולדת מלאכת כותב".
האם אכן יש מקום לחששו של היהודי?
והשבנו, שאמנם הפוסקים התירו לילך בנעל שֶׁעל גבי סולייתה חקוקים ציורים או אותיות, אף שבזמן הילוכו על גבי אדמה רכה או שלג, מוטבעים הציורים הללו באדמה, אולם, טעם ההיתר הוא משום שאין לאדם שום כוונה ותועלת ביצירת כתב זה, וממילא חָסֵר בזה בעצם שם מלאכת 'כותב' (יעוין ב'חוט שני', ח"א עמוד קנ"ח).
אך בנידון שאלתנו, אדרבה, יש לאדם כוונה ותועלת בהַטְבָּעָתָהּ של צורת הסוליות, וממילא יצירת הצורות אסורה בשבת-קודש. הגם שכְּתב זה אינו עשוי להתקיים לאורך זמן, מכל מקום אף כתיבה שאינה מתקיימת אסורה מדרבנן, כמבואר ברמב"ם (שם, פרק י"א הלכה ט"ו).
ואיך בכל זאת ניתן להטביע את העקבות כדי להציל מחשש גניבה? – יתכן להציע לנעול את הנעליים בצורה הפוכה, דהיינו את נעל ימין ברגל שמאל ואת נעל שמאל ברגל ימין, באופן שצורת הסוליה תוטבע ב'שינוי', וצעדי ההולך לא יהיו נוחים, כך שההטבעה על גבי השלג לא תהיה מושלמת.
באופן זה, ציור הצורה כרוך ב'תרי דרבנן': א) יצירת צורה שאינה מתקיימת; ב) שינוי בעשיית הצורה. ויתכן שבמקום חשש הפסד, יהיה ניתן להקל בזה.
וכמו שמצינו בשו"ע (סימן של"ו סעיף ט'): "צינור המקלח מים מן הגג, שעלו בו קשים ועשבים תלושים, שסותמים ומעכבים קילוחו, ומימיו יוצאים ומתפשטים בגג ודולפים לבית, מותר למעכן ברגלו בצנעה, שכיון שמתקן על ידי שינוי (שאינו עושה אלא ברגליו), במקום פסידא לא גזרו רבנן".
ובטעם ההיתר ביאר ה'פני יהושע' (כתובות ס'), שיש כאן תרי דרבנן, שפתיחת הצינור לא נאסרה מדאורייתא משום בנין, כיון שלא עושה מעשה בגוף הצינור, אלא רק מסיר ממנו את הסתימה, וזה 'נראה כמתקן', וכיון שעושה כן גם כלאחר יד, התירו משום פסידא.
ושאל הר"ן (הביאוֹ ה'בית יוסף' בסימן של"ד), למה אם כן לא התירו חכמים לכבות דליקה בשבת משום הפסד, הרי גם כיבוי אסור רק מדרבנן, משום שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה?
ותירץ, שאין הכל יודעים את החילוק בין מלאכה שאינה צריכה לגופה, לצריכה לגופה, מה שאין כן במתקן כלאחר-יד, שהכל יודעים את ההיתר של כלאחר-יד.
לסיכום: אין לפסוע על השלג כשהמטרה היא להטביע בו עקבות כדי להבריח גנבים. ויתכן שאם ינעל את הנעליים הפוך, שמאל בימין וימין בשמאל, יהיה הדבר מותר.
הת"ח התעורר בבוקר ומצא את נעליו מצוחצחות
אם דיברנו על נעליים, נספר ששמענו על ת"ח אחד, שנאלץ לנסוע לעיירה מרוחקת בחו"ל, בה אין יהודים. הוא נטל עימו מביתו את כל מאכליו, ובהגיעו למלון המקומי שָׂכַר שם רק את שירותי הלינה.
מידותיו התרומיות ואצילות הנפש של ת"ח זה, היו ניכרות לעין-כל, וגם מנהלי המלון ואורחיו הבחינו בכך, וכיבדוהו עד למאוד.
בליל שבת, חזר האיש אל המלון ונעליו מלוכלכות. כדי לא לטנף את החדר, חלץ את הנעלים מחוץ לחדר, והניחם ליד הדלת.
משהתעורר משנתו בבוקר, הוא מוצא את נעליו מצוחצחות… לאחר מכן התברר שהיה זה אחד מעובדי המלון שהתבונן בו ובתהלוכותיו, וכל-כך התפעל ממנו, עד שהחליט לצחצח לו את הנעלים…
השאלה של הת"ח היתה, האם היה מותר לו לנעול את הנעליים בשבת-קודש, או שמא יש בכך 'מעשה שבת'?
והנה, מצאנו ב'כלכלת השבת' של בעל ה'תפארת ישראל', שכתב שאם יהודי אמר לנכרי להשחיר את מנעליו, אסור ללובשם עד לערב בכדי שיעשו.
ואפשר לייעץ לו שילכלך שנית את הנעלים, ואז נתבטל מעשה השבת. וכעין זה חוקר ה'פרי מגדים' במי שעבר על איסור 'בורר', וחזר אחר כך ועירבב את הפסולת במאכל, האם חזר המאכל להיתרו, ומסיק שלא, אך כאן הדין שונה, כי מדובר בגוי.
(מתוך הספר 'שבת בשמחה' בעריכת הרב משה מיכאל צורן שליט"א)