זכור את יום השבת לקדשו (כ, ח).
המדרש (תהילים צב, ובשכל טוב בשלח טז) דורש פסוק הזה, זכור את יום השבת לקדשו, במה מענגו, במאכל ובמשתה ובכסות נקיה, שנא' (ישעיהו נח יג) וקראת לשבת עונג. וכדברי רש"י כאן שאומר 'תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת'. וראה עוד ברש"י אבות (ה כ) וכן נפסק בטור (או"ח סי' רמ"ב) צריך אדם לזרז עצמו כנמר ונשר לכבד שבתות ביותר.
הסיפור שלפנינו התרחש אי שם בתחילת שנות הת"ש, בעיה"ק ירושלים.
העניות והדחקות בתקופה ההיא אצל אנשי ירושלים הרקיעה שחקים והייתה ניכרת בכל בית וחצר, ומצוקתה גדלה מיום ליום במאוד מאוד, עד כדי דחק בלחם לפי הטף. בין אותם עניי ירושלים 'איש חסיד היה' ולייב'ל שמו, זכה אף הוא (כאותו 'איש חסיד' של הפיוט) לחשובה אשה וגם לבנים חמשה, אך גם להמשך 'בלי מזון ומחיה' וללא בגד ללבוש… אולם בכל זאת על אף עניותו כי גדלה הקפיד ביותר לכבד את השבת בכל טוב.
מנהג היה לו ללייב'ל ללכת בכל יום שישי ערב שבת, לשוק הפירות ולקנות פירות משובחים לכבודה של שבת, הערבים סוחרי הפירות בתקופה ההיא ניצלו אתההזדמנות וגבו מחיר מופרז, הון תועפות ממש, על הפירות, 'תפוח' בבית היה אוצר של ממש. אך בכל זאת לא איש חסיד כלייב'ל ישית לבו לכאלו, ומשכך לווה מידי שבוע בשבוע מידידיו ומכריו כסף עוד ועוד בכדי שיוכל לכבד את השבת בפירות מתוקין, ואם היה מזדמן לידו פרי חדש 'שהחיינו' כי אז לא היה מאושר כמוהו, ולא היה מסתכל על כלום, גם אם עלה הפרי עשרת מונים משאר פירות, היה תיכף קונה אותה בדמים מרובים תרתי משמע לכבודה של שבת קדשנו.
והנה ערב שבת ולייב'ל מהלך ב'שוק' ורואה הוא פרי חדש שביכרה, 'שהחיינו', בחנותו של הסוחר הערבי, אולם לדאבון לבו לא היה בידו מספיק לרוכשו, לרוב יוקרו, משכך ביקש מהסוחר הערבי שישמור לו את הפרי לכבוד שבת והוא ייצא לחפש הלוואה בכדי לרוכשו. הערבי, שהכיר היטב את לייב'ל וראה מדי שבת בשבתו את עניו מצד אחד ואת מסירות נפשו מצד שני, ניסה לדבר על לבו ואמר לו, לייב'ל לייב'ל, מה לך לטרוח לקנות מה שאין ידך משגת, בא ואראה לך משהו, ואז לקחו הערבי והראה לו בחשאי מכסה גדול שהיה ברצפת חנות הפירות, ובאין רואים פתח הערבי והרים את המכסה והנה נתגלה תחתיו בור גדול חפור באדמה, מלא שטרות ומצלצלין לרוב כחול הים, אמר לו הערבי ראה נא לייב'ל עשיר גדול אני, ואני סוחר הפירות הגדול ביותר הן אצל היהודים והן [להבדיל] אצל הערבים, ואת כל הוני אני טומן בבור הזה, ועם כל זה אינני מרשה לעצמי לקנות פירות יקרים כמותך, קל וחומר אתה שהנך 'עני ואביון מגוזלו' למה לך במנהגך זה.
השיב לו לייב'ל וענה לו, וכי לעצמי אני קונה, לא ולא, לכבוד שבת קודש אני קונה, כפי שציווני ה' אז תתענג, ומשכך אין מקום לחשבונות כלל. הערבי ניסה עוד קצת, אך לייב'ל כבר לא היה שם הוא אץ רץ לדרכו ואחר שעה קלה חזר והלוואה של צרור כסף בידו, וקנה לכבוד שבת את אותם פירות 'שהחיינו', לתמיהת אותו סוחר הערבי שלא יכול היה להבין זאת.
לא עבר ימים מרובים, והנה לפתע ביום בהיר שבק אותו ערבי חיים לכל חי. לייב'ל שלא ידע מכלום בא גם באותו יום שישי לקנות פירות כהרגלו מדי שבוע, והנה לתדהמתו כי רבה רואה את החנות סגורה על מנעול ובריח ועליו תולה שלט גדול על מות הסוחר הערבי, ושלכן החנות עומדת למכירה לכל המרבה במחיר, לייב'ל שהיה היחיד שידע מהאוצר המוחבא בתחתית החנות שמר את הדבר בלבו עד אחרי שבת, מיד אחרי השבת הגיש הצעה גבוהה מעל כולם, ותיכף זכה בחנות, משניתנו לו מפתחות החנות, לא נשאר לו כי אם לגשת לבור להוציא משם כסף עבור תשלום קניית החנות, ולאחמ"כ הלך והחזיר את כל הלוואותיו אשר לווה לכבודה של שבת, ועוד נשאר לו אוצר גדול כהנה וכהנה לאין ערוך, ונעשה עשיר גדול נגיד ובעל בעמיו, מעשיריה הגדולים של ירושלים.
הוא זה שאמר להם הקב"ה לישראל (ביצה טו:) 'בני, לוו עלי ואני פורע'. לוו כסף על חשבוני לכבוד שבת, ואל דאגה, אני אפרע לכם את ההלוואה.
וביאור הדבר שזכתה שבת 'שאני פורע', אלא, יען שבת הוא מקור הפרנסה וכלשון הזוהר הקדוש (פרשתן פח.) כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין. וכפי שהיטב לרמז הרה"ק מלאנצהוט זי"ע (רביד הזהב ריש פר' ראה) את דברי הזוהר האלו במילת 'כבוד שבת', שהיא ר"ת, כ'ל ב'רכאן ד'לעילא ו'תתא ב'יומא ש'ביעאה ת'ליין. הרי לן ששבת היא מקור הברכה, והיא ההשקעה הטובה ביותר, ועל כגון דא אמר רבי יוחנן (שבת קיח) כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים. ואשר לכן לוו עלי, שהרי מזה גופא יושפע עליהם השפעות ברוחנית ובגשמיות, וביום השבת שישו ושמחו.
וזה שאמר הקב"ה למשה (שבת י:) מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, אין לנו מתנה יותר חשובה מאשר שבת, ואילו היה האדם מבין ערך המתנה ומה שמרוויח עבור שמירת שבת, היה יושב ומצפה אליה בכלות הנפש מתי כבר תבוא.
הוא זה שפירש רבינו יוסף קרא (מגדולי תלמידי רש"י, ומצוטט רבות בבעלי התוספת, גם רש"י עצמו מצטט דבריו בשם רבי מנחם ברבי חלבו ששמע מבן אחיו רבי יוסף) עה"פ (ישעיהו שם) וקראת לשבת עונג וגו' אז תתענג על ה', אזי מידה כנגד מידה תזכה להמשך הכתוב, 'והאכלתיך נחלת יעקב אביך', שתזכה ותירש נחלה בלי מצרים.
ומה לן יותר מהמסופר בגמרא (שבת קיט.) על 'יוסף מוקיר שבת' הידוע לכל בר בי רב דחד יומא, על אותו גוי עשיר שנודע לו מחוזי הכוכבים כי כל נכסיו יפלו לידי שכינו היהודי 'יוסף', משכך מכר כל רכושו וקנה תמורתם מרגלית יקרה, ותפר אותה הדק היטב בכובעו שהתעופפה לו עם הרוח היישר אל תוך הנהר, ובלעה אותה דג שמן שאותה קנה לא אחר מאשר 'יוסף מוקיר שבת' וכך נתעשר. וכלשון הגמרא שם שאח"כ פגש ביה ההוא סבא, ואמר ליוסף, מאן דיזיף שבתא [מי שמלווה לכבוד שבת] פרעיה שבתא [השבת פורע לו], ע"כ.
וכשנעיין במעשה נראה עוד, שהנה כמופיע בגמרא שם, היה השווי של אותו יהלום י"ג אלף דנרי זהב (וי"א י"ג עליות ואוצרות של דנרי זהב, ראה שם ברש"י ותוס') ולכאורה האם זה מקרה שזה היה שוויו, י"ג דייקא, לא פחות ולא יותר, או תימא וכי מה הוצרכה הגמרא לציין בדיוק את שוויה, הוי ליה למימר שנתעשר ודי.
אלא וודאי חלילה וחלילה אין כאן שום מקרה, אלא חז"ל רוצים לאלפינו בינה וללמדנו שהמענג את השבת זוכה למידה כנגד מידה, יוסף הוקיר את השבת והאמין בה' אחד ושמו אחד ועל סמך זה הלך ללוות כספים, לכך זכה לי"ג אלף דנרי זהב – י"ג הוא מספר אח"ד ללמדך שזכה למידה כנגד מידה על סמך זה שהאמין בה' אח"ד.
עוד מובא בזוה"ק שהמכבד את השבת מעורר עליו רצון העליון וי"ג מידות רחמים, הרי גם בזה מידה כנגד מידה, שבשכר כבוד השמים נתעוררו עליו הי"ג מכילין דרחמי ונתעשר במספר י"ג.
וא"כ, 'ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג'.
(מתוך שיחת גאב"ד חרדים שליט"א)